פרופ' א. קפלן בראיון אצל ענת דולב ברשת ב' התכנית "בשלוש" על שיגרה אפורה כמנוע לחדשנות

ראיון של פרופ' אורן קפלן עם ענת דולב בתוכנית "בשלוש" עם ענת דולב בקול ישראל רשת ב'
http://www.iba.org.il/bet
הראיון בעקבות הרצאתו של פרופ' קפלן בכנס החדשנות של דה מרקר "לא לצאת מהקופסה: שגרה אפורה כמנוע לחדשנות" ומאמריו שפורסמו בנושא בדה מרקר.

 הקישור לראיון:

http://www.youtube.com/watch?v=K0Cmay7GKBg&list=UUhj3Su7WQkupo7-_VQYiXkg&index=8&feature=plcp

ענת דולב:  כשמדברים איתנו על יצירתיות בעבודה ועל חדשנות ארגונית שמניבה פריצות דרך והרבה מאוד מזומנים, אנחנו מדמיינים בד"כ מין סופר עובד כזה, שיש לו חשיבה מקורית ושהוא לא הולך בתלם האפור והמאובן, אלא קורא תיגר על המוסכמות. למרבה הפלא, יש הסבורים, כי דווקא רצוי לא לחשוב מחוץ לקופסא, אלא לדבוק בשגרה האפורה משום שהיא היא המנוע לחדשות. כך לפחות סבור הפסיכולוג הקליני, פרופ' אורן קפלן, סגן דיקן בביה"ס למינהל עסקים במכללה למינהל. שלום לך

פרופ' א. קפלן:שלום

ענת דולב:  אז כדי להבריק ולהמציא את הגלגל, לא צריך אי.קיו מרקיע שחקים?

פרופ' א. קפלן: זה לא מזיק. אני לא נגד יצירתיות או אי.קיו גבוה, אבל היעילות שלו מאוד,  מאוד מוגבלת, הרבה יותר מאשר אנחנו חושבים או מסתכלים.

ענת דולב: מה מגביל באמת את האי.קיו שלנו, אולי ה E קיו, אולי האינטליגנציה הרגשית שלנו?

פרופ' א. קפלן: היא כנראה החלק המהותי שאנחנו כנראה זקוקים לו. היא, כנראה,

 ז"א יכול להיות מישהו עם מאה אי.קיו, שזה בדיוק הממוצע, אבל האינטליגנציה הרגשית שלו, המוטיבציה והכוחות שלו גבוהים והוא יתפקד כמו אדם מחונן, או כמו ילד מחונן ולהפך.

 אנחנו רואים הרבה פעמים אנשים מאוד אינטליגנטים שהיו בתכניות מחוננים, והישגיהם בחיים הם לאו דווקא מרשימים.

ענת דולב: ההפך, לפעמים הם בתת השגיות. אני קראתי כתבה מרתקת על חברים באיגוד הגאונים הבינלאומיים, מבחינת האי.קיו כמובן, מנת המשכל שלהם, ורבים מהם לא מימשו אפילו אפס קצהו של הפוטנציאל שלהם. אחד היה טכנאי מזגנים, באמת מקצועות שצריך כישורים, אבל הם יכולים להגיע הרבה יותר עם האי קיו שלהם, ולכן מה זה בדיוק אותה אינטליגנציה רגשית?

פרופ' א. קפלן: קודם כל נושא המחוננים והטיפוח שלהם זה בעיה בפני עצמה. שאפשר באמת לנהל עליה שיחה שלמה, אבל רק לומר במילה, שכשאתה נמצא בכיתת מחוננים, ואתה  נמצא בחמישים

ענת דולב:  אז אתה זנב לאריות ולא ראש לשועלים,

פרופ' א. קפלן: כן, אבל זה באמת לא הסיפור המרכזי. הסיפור המרכזי שאותו אנחנו רואים ממחקרים, הרבה מאוד שנים, זה שהאיי.קיו עוזר עד רמה מסוימת. כמו 110 שזה קצת מעל הממוצע, זה בסדר גמור אבל מעבר לזה כמעט ואין לזה פונקציה, זה לא משמש לשום דבר זה כמו שתרצי להכין ארוחה מפוארת, ויהיה לך את החומרים הכי טובים, אבל אין לך מטבח ואין כיריים ואין צוות לבשל, אז את נשארת עם החומרים הגולמיים, שאי אפשר לעשות איתם כלום.

ענת דולב:  אז באמת איזה תשתית נפשית צריך כדי להבריק.

פרופ' א. קפלן:  קודם כל זה דברים די פשוטים, אבל למעשה אנחנו מדברים על איך נראית השגרה היומיומית, למשל אם ניקח חברת סטארט אפ, בדרך כלל אנשים מדמיינים שיהיה להם איזה רעיון מבריק שיכבוש את העולם והם לא לוקחים בחשבון שנדרשות בערך חמש שנים של עבודה מאוד אינטנסיבית בתוך צוות שאתה לא בהכרח מאוהב בו, ואותם רסיסי רגעים שנייה אחרי שנייה, במשך חמש שנים, כדי לשרוד אותם, צריך כוחות נפשיים שהם לא קשורים בשום אופן ליצירתיות או לחדשנות ולרעיון הבסיסי. ואז כמובן שצריך את הרעיון היצירתי שלרגע לא הורדתי את חשיבותו, הוא תנאי הכרחי, אבל הוא כל כך לא מספיק ש בעצם תשעים אחוז הוא בסופו של דבר המשאבים והכוחות ואיך החיים נראים.

ענת דולב:  ואותה עבודה קשה אפורה ושגרתית.

פרופ' א. קפלן: בדיוק, ופה מגיע אותו פוטנציאל הגדול כי במקומות שלאנשים הולך מצוין,אין מה לשפר. במקומות שהם גרועים די קשה לשפר. ודווקא במקומות הנאוטרליים האלה  של השגרה היומיומית,שחולפת, מסתבר ששם נמצא הפוטנציאל והבזבוז הכי גדול שלנו. כי אנחנו משקיעים כל כך הרבה במחשבות על העתיד כמו למשל שאני רואה סטודנטים שלנו, שהם באים לתואר לשלוש שנים והם בונים בעצם מה יהיה בעוד שלוש שנים כשאני אגמור את התואר.

ענת דולב:  ולא מה קורה עכשיו,

פרופ' א. קפלן: בדיוק. ושלוש שנים למעשה הם כאילו מעבירים אותם איך שהוא, בעוד ששלוש שנים אלה הם הפוטנציאל הכי גדול, ומה שהם יעשו בשנים אלה הם יעשירו בצורה הרבה יותר משמעותית גם את מה שהם רוצים להשיג.

ענת דולב:  אז הסיפור על ארכימדס שטבל באמבט ופתאום צעק אאוריקה כי פתאום הייתה לו תובנה מדהימה ששינתה את פני הפיזיקה, זה לא נכון?

פרופ' א. קפלן: הם פשוט לא כתבו על החמש שנים שקדמו לזה. כנראה הוא בילה כמה שנים, שלוקח להתבשל, ויכול להיות שבאמת היה רגע שהוא קפץ החוצה, המיתוס לא כל כך נכון, אבל הרגע הזה דורש כל כך הרבה בסיס, וכשבוחנים כמעט כל גאון החל ממוצארט, המשך בביטלס , ביל גייטס,

ענת דולב:  סטיב ג'ונס הוא גאון לדעתך או רק גאון שיווק?

פרופ' א. קפלן: קראתי את הדברים שהוא אמר בטקס בסטנפורד,כשהוא מתאר את החלקים המבריקים של חייו, ובין השורות הוא מתאר את עשר השנים שהם עבדו במוסך של ההורים שלו, הם היו שני אנשים שאחרי עשר שנים הוציאו את המקינטוש. ואם חושבים על השנים האלה דקה אחרי דקה, כולל השנה השלישית שבה אולי הוא עדיין היה עני מרוד, וזה שהוא הצליח לשרוד את הימים האלה זה כנראה היה כשרון הרבה יותר גדול מאשר אותה יצירתיות שבסופו של דבר גם הביאה את התוצאות. ואנחנו בקלות שמים לב להברקות האלה, לדברים הנוצצים, ולא קולטים שהדבר המרכזי שאותו צריך לחקור ולפתח זה איך נראה היום יום, והשגרה שאנחנו אפילו לא מודעים לה ומה ממלא אותה בעצם באושר קטן, כי אנחנו די מזלזלים באותה שגרה אפורה.

ענת דולב: ז"א שאנחנו חושבים על אושר כמשהו שנוחת עלינו בבום, ולא אוסף של שברירי רגעים. שמהם אנחנו צריכים בעצם ליהנות.

פרופ' א. קפלן: נכון, נכון, והיום, לב המחקר שעוסק בתחום הזה של אושר וחוסן נפשי וחוזקות, הוא עוסק בשאלות האלה של איך נראית השגרה היום יומית, שבמונחים של כהנמן על האושר האובייקטיבי, של כאן ועכשיו, שרסיסיו חולפים, מסתבר שהוא מאוד שונה מאותו אושר מבוסס זיכרון, שוב במונחים של כהנמן. של מה שנדמה לנו שהיה או יהיה, ויעשה אותנו מאושרים.

ענת דולב: כהנמן זה כמובן פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, בשנת 2003, והוא משלנו, ועל זה אפשר להתגאות. המטפורה שעולה לי בראש מהשיחה שלנו, זה שגם ליהלום שהוא לכל הדעות המשאב הכי קשה והכי נוצץ והכי נחשק בטבע, לוקח אלפי שנים להתגבש.

פרופ' א. קפלן: נכון, וכשמוצאים אותו הוא נראה כמו חתיכת בוץ. וצריך כשרון גדול לזהות מה זה חצץ ומה זה יהלום באותו בוץ  

ענת דולב: פרופ' אורן קפלן, לא תמיד חייבים לחשוב מחוץ לקופסה, גם בתוך הקופסה אפשר להניב הישגים גדולים מאוד, תודה רבה לך

פרופ' א. קפלן: תודה.