"כך נחלצתי" – יומנו של קצין ישראלי שנפל בשבי המצרי וחולץ במפתיע, בהיותו בדרכו לקהיר, על-ידי כוח של צה"ל: פרסום מחודש של הכתבה מאוקטובר 1973 – ארבעים שנה למלחמה

"כך נחלצתי" – יומנו של קצין ישראלי שנפל בשבי המצרי וחולץ במפתיע, בהיותו בדרכו לקהיר, על-ידי כוח של צה"ל.

אלון קפלן, אוקטובר 1973

להקדמה מאת אורן קפלן

לכתבה באתר קשת ערוץ 2  mako  שפורסמה במועד 40 שנה למלחמת יום כיפור

English Version

יום ב' 22.10.1973 – סיור לפני השבי
בשעות הבוקר המוקדמות עלינו ארבעה חיילים על טנדר פיז'ו אזרחי, מודל 403, אשר גויס למילואים ביחד עם הנהג שלו. בקבינה ישבנו אורי ואני, שני קציני מילואים בדרגת סגן, ומשה הנהג, טוראי מילואים, שהתגייס ביחד עם הרכב. מאחור ישב סמל יזהר, גם הוא איש מילואים. היינו בדרכנו למשימה בגדה המערבית של תעלת- סואץ כשלושה- ארבעה ימים לאחר שכוחותינו צלחו את התעלה וביססו את עצמם בלב שטח מצרי, ביום, שבערבו נועדה להיכנס לתוקפה הפסקת האש.
הנסיעה עד הגדה המערבית הייתה שגרתית וללא כל אירועים מיוחדים. מספר קילומטרים לפני שהגענו לגשרים החלה התנועה על הכביש להיות צפופה. התקרבנו לסוללת העפר, שהסתירה מאיתנו את תעלת סואץ, לפתע ראינוה, כשמצאנו את עצמנו חודרים דרך פירצה בסוללת- העפר – והמכונית עלתה על הגשר, אורי ואני צפינו קדימה בעניין רב. הנוף שנגלה לנו היה שונה לחלוטין מהמרחבים השוממים של מדבר סיני. אלפי דקלים, שדות ירוקים ותעלות מים. המכונית חצתה את הגשר ופנתה שמאלה. היינו בתוך הגדה המערבית בדרכנו לכיוון דרום-מזרח. אורי היה אדם פרקטי, עצר את המכונית והחליט על הפסקה לארוחת בוקר. לאחר מכן התברר לנו, כי החלטה זאת הייתה נבונה ביותר. זאת הייתה הארוחה היחידה שאכלנו במשך 16 השעות הבאות. הארוחה הייתה מורכבת מגולש בשר מקופסה, לחם ותירס מקופסה. לאחר ארוחת הבוקר עלינו למכונית והמשכנו בנסיעה.
הסיור שלנו בגדה המערבית נמשך כארבע שעות. חלק מהדרך נסענו בשיירה איטית וחזינו בתופעות התנדבות של אזרחים מהארץ. טנדר נסע וזרק לחיילים עיתונים יומיים שנחטפו כלחמניות חמות. אזרחים מספר הגיעו למקום, עמדו בצידי הדרך ו"הפגיזו" את כלי הרכב הצבאיים במתנות שימושיות. לתוך הקבינה שלנו נזרקה חבילה של לבנים, ואחר כך חבילת ממתקים עם שקית ענקית של גרעינים ובוטנים, וההפתעה הגדולה הייתה כאשר לפתע הושטה יד לתוך הקבינה ואזרח הגיש לנו קופסאות קרטון עגולות שהכילו גלידה קרה. אמרנו איש לרעהו – "מלחמת לוקסוס".
המשכנו במשימה שהוטלה עלינו ונסענו מרחק רב מהגשרים, עד שהגענו אל מחנה צבאי. ראינו ציוד צבאי נטוש ונזכרנו בתוצאות ההפגזות, שראינו בצד המזרחי של התעלה. ירדנו מהמכונית, ולאחר חיפוש קצר מצאנו שני כובעי פלדה שהיו חסרים לנו, לאורי ולי. אני מצאתי כובע פלדה פשוט, שעל הרצועה שלו הייתה כתובת בערבית, אורי לא הסתפק בכך ולאחר מאמץ קטן מצא כובע פלדה שהיה מעוטר בסימני דרגות – כנראה כובע של קצין.
כאשר סיימנו את תפקידנו החלטנו לחזור. השעה הייתה בערך 13:00. נסענו במהירות בכביש המוביל חזרה, הדרך הייתה מלאה במאות מכוניות ובאלפי חיילים, אשר ניכר בהם ששהו במקום זמן מה וכבר החלו להתארגן בשטח. ראינו חיילים מכינים מטבחים לבישול ואלמלא קולות הנפץ שנשמעו מדי פעם ממרחק, אפשר היה לחשוב לרגע, שאנו נמצאים בתוך תמרון צבאי גדול, שבו כולם מתכוננים לרגע שיסתיים ויתחילו לאכול. נדמה היה, שעורכים לאורך הכביש פיקניק ענק.
כאשר הגענו גשר, ראינו שבמשך הבוקר נעשה סדר במקום. שוטרים צבאיים כיוונו את התנועה והחיילים התלוצצו, שהשוטרים אינם מקפידים להחתים את דרכוניהם של אלה הנוסעים לאפריקה. עברנו את הגשר בנסיעה איטית, אורי ואני ירדנו מהמכונית ועברנו את הגשר ברגל. בתוך המים שטו סירות גומי הלוך ושוב, כאילו עורכים החיילים שבהן שיט להנאתם. הייתה לנו הרגשה מוזרה לחצות את תעלת סואץ ברגל, מעל לגשר יציב, כאשר מצד אחד- המזרחי- מתרוממת סוללת עפר גבוהה זרועה בחיילים, שישבו וצפו בנו ומהצד השני- המערבי- משתרעת אדמה מכוסה ירק, עצים ושיחים, נוף המזכיר סרטים על הג'ונגלים של אפריקה. חסר היה רק לראות כמה זברות וקופים, והתמונה הייתה מושלמת.
לאחר ששוחחנו מעט עם החיילים שישבו בשולי סוללת העפר, עלינו על המכונית והתחלנו בדרכנו חזרה לגדה המזרחית, אל הבסיס שנמצא מרחק כ- 100 ק"מ מהגשרים.
הנסיעה הייתה חלקה וללא כל אירועים מיוחדים. נסענו בכביש אספלט סלול היטב, כאשר כל הזמן עקפנו מכוניות צבאיות שנסעו לפנינו באיטיות. מדי פעם נכנסנו לענן אבק, כאשר עקפנו טנקים שנסעו בצדי הדרך. כנראה, שבאחת העקיפות הללו החמצנו הצטלבות דרכים שבה צריכים היינו לפנות שמאלה על מנת להגיע ליעד שקבענו לעצמנו.

תמונה שצולמה לפני הנפילה בשבי בסיני – אלון קפלן משמאל

ההיתקלות
לפתע מצאנו עצמינו בכביש ריק לחלוטין. נסענו מספר דקות בשקט ואז אמר אורי: "מוזר, לא רואים יותר רכב של כוחותינו". הפניתי את תשומת- לבו של אורי לפטריית עשן של פגז, שהתפוצץ קרוב מאוד לכביש, במרחק של כמה מאות מטרים. הנהג האט אינסטינקטיבית את מהירות הנסיעה, וממש באותו רגע שמענו מספר צרורות של מקלעים, וכמה כדורים חלפו בתוך הקבינה. לרגע היססנו. היינו צריכים להחליט מה לעשות. יכולנו לפרוץ בדהרה קדימה על מנת להתחמק מהאש, אולם היה חשש, שהאש באה דווקא מכיוון הנסיעה. לא היה ברור לנו מקור היריות וחשבנו, כי דהירה קדימה הייתה מובילה אותנו ישר לתוך האש. אורי הורה לנהג לעצור את הרכב והחלטנו לצאת מהמכונית על מנת להבהיר לעצמנו את המצב. לא היה ברור לנו לאן נקלענו. הנהג עשה באותו רגע שתי פעולות טכניות, שבנסיבות רגילות היה נכון לעשותן, אולם באותו הרגע חרצו את גורלנו. ראשית, הוא הוריד את המכונית ממסלול האספלט לשוליים הרכים של הכביש, שנית, כיבה את המנוע. קפצנו מהמכונית וירדנו לתעלה. התברר לנו, שאנחנו נמצאים מול מוצב צבאי גדול ומבוצר שהיה אחד משרשרת מעוזי התעלה. באותו רגע הבנו שנכנסנו לצרה. אש המקלעים התגברה ולא הייתה לנו אפשרות לחזור ולנסוע במכונית, שגלגליה שקעו בחול. אי אפשר היה לחלץ את המכונית תחת אש מקלעים צפופה, בייחוד כשכיוון הנסיעה היה לתוך מתחם שבידי האויב. גם אם היינו מצליחים לחלץ את המכונית, היה עוד צורך לתמרן על הכביש ולסובב אותה לכיוון נסיעה הפוך. אורי הציע להתרחק מהמכונית ולנסות להתחמק ברגל מאש האויב. עצרתי אותו לרגע, חזרתי אל ארגז המטען של המכונית, הוצאתי את שני כובעי הפלדה שלקחנו קודם לכן, ורובה עבור הנהג.
שכבנו ארבעה בתעלה. אורי חבוש כובע פלדה של קצין מצרי וחמוש באקדח; אני חבוש כובע פלדה של חייל מצרי וחמוש בתת- מקלע עוזי. יזהר ומשה חבושים כובעי פלדה ישראליים כשיזהר חמוש ברובה.
סקרנו את השטח שבו שכבנו. מאחורינו היה מישור שטוח לגמרי של אדמה חולית קשה וקפל קרקע הקרוב ביותר היה במרחק כמאתיים מטרים. במרחק של כ- 100 מטרים הייתה מין תלולית חול בודדת בשטח. החלטנו להשתמש בה כתחנה ראשונה בדילוג אחורנית. התרוממנו מהתעלה ופתחנו בריצה. כאשר הגענו לתלולית התברר לנו, שיזהר נשאר במקומו בתעלה שליד המכונית. אורי אמר לי, כי יזהר התלונן פעם, שקשה לו לרוץ והוא החליט כנראה לבחור בתעלה שליד הכביש כמסתור הנוח ביותר. צעקנו אליו שיחזור אלינו. ידענו, שהטנדר ישמש מטרה לאש האויב וחששנו שאם ייפגע ישירות הוא יתפוצץ ויזהר ייפגע. יזהר סימן לנו בידו כי הוא בסדר והחל להתחפר בתעלה.
כל אותה עת ניתכה עלינו אש מקלעים עזה. אלפי קליעים שטפו את השטח ואנו נצמדנו לתלולית החול. לאחר כמה דקות של שהייה החלטנו לזנק הלאה אחורה, על מנת למצוא מסתור טוב יותר. משה רץ הראשון. הוא פרץ בריצה מהירה ולתדהמתנו ראינו כיצד אש המקלעים רודפת אחריו ממש ליד הרגליים. אש המקלעים לוותה גם במטר פגזים שנפלו קרוב מאד למשה. כאשר הרגיש משה שהאש קרובה מדי, הסתפק בקפל קרקע קטן מאוד, השתטח מאחוריו והחל להתחפר. המצרים הבינו כנראה את כוונתנו להתחמק אחורה וכוונו עתה את כל עוצמת האש שלהם על השטח החופשי, שמשני עברי התלולית שמאחוריה שכבנו, אורי ואני. כעבור מספר דקות החלה הפגזה ארטילרית. עשרות פגזים החלו ליפול סביבנו. אורי הציע לי להתחיל להתחפר, באמרו, שהעניין הזה יימשך זמן רב ומוטב שנכין לעצמנו מסתור מפני רסיסים. בלאו הכי איננו יכולים לזוז מהמקום. התחלנו לחפור בקרקע. האדמה הייתה קשה ומלאה אבנים ורבדים קשים. בתחילה חפרנו באצבעות, אחר כך נעזרנו בעקבי הנעליים ולבסוף בכובע הפלדה עצמו. כל אותה העת המשיכו פגזים לעשרות ליפול. מדי פעם העפתי מבט מצד תלולית החול על מנת לראות מה שלום יזהר ומה קורה לטנדר. הפגזים נפלו קרוב מאוד לטנדר, אולם לא פגעו בו. לפתע ראיתי מספר צרורות פוגעים בכנף הקדמית של הטנדר ומקפלים אותה כלפי מעלה. לאחר מכן נפל פגז במרחק של כמטר אחד מיזהר ולרגע חששתי לגורלו. אולם הוא נופף לי בידו לאות שהכול בסדר. ניסיתי לשכנעו בתנועות ידיים לעזוב את מקומו ולהצטרף אלינו, אולם הוא לא הסכים. לרגע אמרתי לעצמי – בעצם, מי יודע תחת הפגזה כזאת מהו המקום הבטוח יותר? עצם הפיזור שלנו בשטח מנע את ריכוז האש במקום אחד.
החפירה נמשכה בקצב. לפתע נזכרתי שיש לי אולר בכיס. הוצאתי אותו ובעזרתו שברתי גושי קרקע מוצקה שהפריעו לחפירה. היה זה רעיון טוב. חשבתי בלבי; כי בעבר לא הייתי מעלה בדעתי, שלאולר זה יהיה תפקיד כה שימושי.
ההפגזה נמשכה בעוצמה רבה ולפתע הבחנו באש נגדית הניתכת על המוצב, שהיה תפוס בידי המצרים. בקו האופק ראינו תנועת טנקים, שניחשנו כי הם ישראלים. הטנקים ירדו לעבר המוצב ואורי אמר לי: "אם הם קצת יתקדמו קדימה הם יבחינו בנו, ואז אני מקווה שלא נחטוף אש מכוחותינו". אח"כ הוסיף, כי נצטרך כנראה לשכב כך עד הלילה, ונוכל להתחמק עם חשיכה. אבל, אם למצרים יהיה שכל, הם ישלחו חיילים לתפוס אותנו.
הייתה זאת שעת אחר צהריים חמה. שהינו אותה עת כבר שעה ארוכה תחת אש, אחרי ריצה מפרכת. הייתי צמא ולפתע התברר לי, כי אין לנו מימיות. אמנם בטנדר היו מים בשפע, אולם לא חגרנו את המימיות עלינו. בחנתי לרגע את עצמי והרהרתי, שנענשתי על קלות- הראש. לא הייתה לי מימיה והייתי צמא, ועוד עמדתי בפני נדידה של שעות ארוכות ואולי אף ימים בחולות. שאלתי עצמי, כיצד אוכל לעבור בהליכה מרחקים גדולים במדבר ללא מים?
אורי שאל אותי על מה אני חושב. אמרתי לו, שאני כועס על עצמי שנפלתי כטיפש למצב כזה. אורי צחק ואמר: "אל תדאג אלון, אלוהים עוזר לטיפשים". צחקתי גם כן והמשכתי להתחפר, כדי לעזור לאלוהים לעזור לנו.
באותו רגע עמדה לנגד עיניי תמונה מפורסמת ממלחמת קדש, נזכרתי בתמונה של מספר צנחנים שישבו בתוך שוחות חפורות בעיגול וניקו את הנשק שלהם. חשבתי שאנחנו נמצאים במצב דומה בתוך השוחות, אולם אין לנו את הכוח הצבאי שעמד מאחורי אותם חיילים שנראו בתמונה.
לפתע התחילה להעסיק אותי האפשרות שאפול בשבי. נזכרתי, כי בטרם ירדתי לסיני השארתי בבית את פנקס המילואים שלי. אשתי שאלה לסיבת הדבר וגיליתי לה סוד גלוי: אלה הוראות הצבא. יום לפני הירידה לסיני הציע לי חבר לעיין במסמך שעסק בכללי התנהגות בשבי. דחיתי את הרעיון בזלזול. 'אל תוריד לי את המורל', אמרתי לו. הסיכוי שאפול בשבי היה אחד למיליון. ייתכן שבכך הפרשה הייתה מסתיימת, אלמלא העיר חברי בגיחוך: 'לעולם אין לדעת'. עשיתי לו טובה ורפרפתי בחומר.
עכשיו החלו לעלות מול עיני קטעים מהמסמך. הם היו עדיין מעורפלים – אבל כל כך חשובים. שלחתי יד לכיס החולצה, לבדוק אם מצויים בו מסמכים מיותרים ויעצתי לאורי לעשות כן. גילינו, שפרט לטופס שבוי – אין ברשותנו דבר.
אצל אורי הייתה מפת השטח, שהחלטנו להוסיף ולהחזיק בה, לשעת ההסתלקות מהשטח. באמצעות המפה איתרנו מקומינו, מול נקודת החיבור של האגם הגדול עם הקטן, מול כברית.
אופי האש שניתכה עלינו החל להשתנות. אורי, שהיה קצין בעל ניסיון קרבי עשיר משלי, נתן לי שיעור בזיהוי כלי נשק. זה פגז תותח, וזאת אש מקלע בינוני, וזאת היא בזוקה, והנה שוב בזוקה, ולפתע הוסיף: "ראה, אלה הטילים האנטי- טנקים". ממש לידנו עברו בטיסה איטית שני טילים, כששובל אש מזדנב מאחוריהם. כל אחד מהם היה באורך של קרוב למטר. אחד הטילים נחת על הקרקע במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו ולא התפוצץ. הטיל השני המשיך בטיסה מרחק רב, עקבתי בסקרנות אחר מעופו עד שנעלם מהעין, ואז נשמעה מרחוק התפוצצות כאשר הטיל פגע ברכב משוריין של כוחותינו שעמד במרחק של כשני קילומטרים, על קו הרכס. כמות הפגזים שנפלה הייתה עצומה. לא הבנו כיצד המוצב הקרוב מפגיז אותנו באש כזאת. לאחר מעשה, כאשר חזרתי ליחידה, סיפרו לי, כי האש נורתה על- ידי סוללה מצרית מן העבר המערבי של התעלה.
לפתע השתרר שקט מוזר, אורי ואני התרוממנו לרגע וצפינו קדימה, רצינו לנצל את השקט על מנת לזנק ולהגיע לקפל הקרקע מאחורינו. הצצתי וראיתי חמישה חיילים מצרים עומדים ליד הטנדר ותופשים את יזהר. קפצתי מאחורי התלולית, דרכתי את העוזי וצעקתי לאורי "הם באים אלינו". אורי שלף את האקדח ודרך אותו. חשבנו לירות במצרים כאשר יתקרבו לתלולית החול, אחרי כמה שניות של מתח עצר אותי אורי ואמר: "אין טעם לירות, יש עוד מצרים מסביב לנו, אין לנו סיכוי". ראיתי שהוא צדק. היינו מוקפים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה, שעלינו להשתחרר מיד מכל דבר שיעזור למצרים, לדעת על מעשינו בשטח. צעקתי לאורי: 'המפה?' אורי הבין, קיפל את המפה, התרחק אחורה וטמן אותה בחול. ידענו, שהתלולית הבולטת בשטח תוכל לעזור לנו למצוא אותה בעתיד. עתה החלטתי להשתחרר מיד מכובע הפלדה המצרי שעלי. חשבתי שהמצרים עלולים לחקור מניין נלקח הכובע והחלטתי שעלינו להסתיר מהם את העובדה שהגענו מהגדה המערבית של סואץ. הסרתי את הקובע ואורי עשה כמוני. השארנו את הנשק בתוך השוחות ויצאנו מאחורי התלולית קדימה לקראת החיילים המצרים. עשינו זאת מאחר וביקשתי להרחיק את המצרים מהמקום שבו נקברה המפה והונח הנשק. מעשה זה עזר למשה, הנהג, אשר שכב מרחק לא רב מאיתנו וצפה במתרחש. המצרים חשבו שאנחנו רק שלושה, ולכן לא המשיכו בחיפושים אחריו. אילו היו מגיעים למקום שבו שכבנו, היו בוודאי מאתרים גם את משה.

שרטוט השחזור של הנפילה בשבי – 1973 בי"ח אסף הרופא ע"י אלון קפלן

השבי – שלב ראשון
מה שהתחולל ברגעים הבאים נראה לי כאילו נלקח ממערבון זול, קבוצת מצרים חמושים ברובי קלצ'ניקוב עמדו מולי והשמיעו צעקות בערבית. אחד מהם החזיק אקדח בידו. הם סימנו לנו להרים ידיים ואנו מילאנו אחרי ההוראה. באותו רגע נפתחה עלי אש מכמה כלי נשק וחשבתי לשנייה שהם מוציאים אותי להורג. למעשה, הייתה זאת פנטזיה מזרחית, המצרים ירו עשרות כדורים ליד הרגליים, מתחת לבית- השחי וליד הראש. עמדנו במקום ללא תנועה עד שפסקו היריות. ידעתי שתנועה אחת בלתי זהירה תחרוץ את גורלי.
אחד החיילים, זה שהחזיק באקדח, צעק משהו בערבית והצביע על הדרגות שלנו. ניחשתי שהוא אומר להם, שאנחנו קצינים וכי ברצונו כי נישאר בחיים. מיד ניגשו אל כל אחד מאיתנו שני חיילים, הורדנו את ידינו וכל אחד מהחיילים תפס אותי ביד אחת. השניים שתפסו אותי סימנו לי, כי עלי לרוץ איתם ומיד החלו במרוצה. התקרבנו בריצה לתעלות הקדמיות של המוצב. רצנו בתוך שביל צר שעבר כנראה, בשדה מוקשים, ולפתע נעצרנו. מתוך התעלה יצאו כמה חיילים מצרים שהתנפלו עלינו. ברגע הראשון לא הבנתי מה רצונם. אחד מהם הצביע על השעון שלי ואיים עלי ברובה. הבנתי את הרמז ונתתי לו את השעון. החיילים הוציאו מהכיסים של בגדיי את כל מה שהיה בהם, ארנק, משקפיים, אולר, מפתחות המכונית וכל מה שמצאו. אחד מהם תלש מעל צווארי את שרשרת הדסקיות.
אורי עבר חוויה דומה בתוספת לא נעימה. מספר חיילים התנפלו עליו וניסו לקחת ממנו את טבעת הנישואין, אשר אותה לא הוריד מיום נישואיו. הטבעת הייתה שקועה בבשר האצבע והחיילים החלו לאבד את הסבלנות. אורי חשש שהחיילים יקטעו את אצבעו על מנת לקחת את הטבעת, ולכן עשה מאמץ עליון ונעזר בשיניו על מנת לחלץ את הטבעת. המאמץ הצליח והטבעת נחטפה מידיו. גם מאורי ומיזהר נלקחו כל החפצים האישיים שהיו בכיסי בגדיהם, כולל שעוני היד. אורי ראה שני חיילים רבים על שרשרת המתכת שעליה הייתה תלויה דסקית הזיהוי שלו, לבסוף התפשרו וחילקו את השרשרת לשניים. נראה, שהמצרים לא היו מרוצים מהשלל שלקחו מאורי. הם התנפלו עליו שנית והפשיטו אותו. אחד מהם זרק על אורי חולצת קומנדו והטיל אותו על גדר תיל. אורי שכב על הגדר וחשב שעומדים להוציאו להורג. כעבור כמה דקות הקימו אותו. מתברר, שבסך הכול ביקשו לפשפש היטב בבגדיו והחרימו את חולצתו כדי להוריד ממנה את הדרגות. לבסוף החזירו לו את חולצתו כשאחת מדרגותיו תלושה. הדרגות שהיו עלי היו דרגות שדה, ולכן הם הצליחו להורידן ביתר קלות ומבלי שאף הרגשתי בכך.
חייל אחד, שכנראה נותר ללא שלל, נאלץ להסתפק בכפתורי החולצה שלי ותלש אותם. כאשר נגמר השוד – וכל העניין נמשך כמה דקות – המשכנו בריצה עם החיילים שהובילו אותנו. עתה החלה דרך הייסורים. רצנו דרך שביל חול צר אשר התפתל בין החפירות של המוצב. מתוך החפירות יצאו עשרות חיילים מצרים. הם התנפלו עלינו והחלו להכות בנו. המכות היו מכל המינים: היו שהסתפקו באגרופים, אחרים השתמשו בקת הרובה והכו בנו קשות. כמה חיילים שלפו פגיון ואיימו לדקור אותנו. החיילים שהובילו אותנו הגבירו את קצב הריצה וניסו לפלס דרך בתוך המון החיילים. נדמה היה לי, שגם הם זכו למהלומה או שתיים מתוך אלה שהיו מיועדות לנו. הריצה המטורפת נמשכה כמה דקות, כאשר כל הזמן אנחנו נתקלים בחיילים מצרים היוצאים מתוך החפירות ומזנקים לקראתנו על מנת לתרום את חלקם במהלומות. נראה, שהיינו הישראלים הראשונים שבהם נתקלו מקרוב, וכל אחד ראה צורך לתת פורקן ליצר הלחימה האישי שלו. החיילים שהובילו אותנו עצרו לפתע והכניסו אותנו לתוך בונקר. יתכן שחששו להמשיך ולרוץ איתנו בתוך המוצב, אך אולי הורו להם להכניס אותנו לבונקר הזה. ירדנו לתוך עמדה מכוסה והלכנו בתוך מנהרה חשוכה מלאה אבק. בקושי רב ניתן היה להבחין בחיילים שישבו ליד דפנות המנהרה. ראינו מזרונים שעליהם שכבו פצועים מחוברים לאינפוזיות, כאשר טיפל בהם מישהו שנראה לי כרופא. בקצה המנהרה הושיבו אותנו על הרצפה וקשרו את ידינו מאחורי הגב בחוטי טלפון.

שלב שני – חקירה ראשונה
הישיבה הייתה קשה מאוד ובלתי נוחה. אורי ישב בצד המנהרה כנראה על אחד הספסלים או המזרונים שהיו לצד המעבר. יזהר ואני ישבנו על הרצפה בתוך המעבר. נראה שהמצרים הפרידו בין אורי ובינינו מאחר וחשבו, שיזהר ואני חיילים בעוד שאורי קצין. דרגות השדה שלי נלקחו, על ידי אחד החיילים, אך לאורי היו דרגות מתכת על אחת מכותפות החולצה.
ישבנו בחשיכה כמעט מוחלטת בתוך ענן אבק ועשן. לא ניתן היה להבחין בפניהם של המצרים שישבו סביבנו. שמעתי את המצרים אומרים משהו בערבית. לא עניתי. אינני מבין ערבית וגם אם הייתי מבין הייתי נמנע מלענות. מחסום השפה יכול היה להיות הנשק הטוב ביותר להתגוננות בפני חקירה יעילה. לפתע ניגש אלינו מישהו והחל לדבר עברית. הוא שאל אותנו פרטים אישיים, שם פרטי, שם משפחה, דרגה, מקום לידה, ושייכות ליחידה. השאלות נשמעו כאילו באו ממרחק רב. ראשי היה המום ממכת קת רובה שקיבלתי בדרך וקשה היה לי לקלוט את דבריו. הוא פנה ודיבר עם יזהר ואורי וכאשר קיבל מהם תשובות חזר ודיבר אלי. בינתיים עשיתי לעצמי הערכת מצב קצרה. הבנתי שנפגעתי בראש ולא היה ברור לי היקף הנזק. לכן החלטתי לענות לשאלות בקצב תשובה איטי מאוד, על מנת שתהיה לי ביקורת על דברים שאומר. כיום, קשה לי לשחזר אם קצב הדיבור האיטי היה רק עניין של תכנון, או שבאמת היה קשה לי לדבר באופן שוטף. מכל מקום שלטתי היטב במחשבותיי ואמרתי לעצמי, כי בשלב זה עלי להשתדל להימנע ככל האפשר מדיבורים ולמסור רק פרטים אישיים.
אמרתי את שמי, שם משפחתי, דרגתי ומספרי האישי. לשאלה מאיזה יחידה אני ואיזה חיל עניתי תשובה – "כללי". המצרי שחקר שאל וחזר ושאל אותי מהי היחידה ממנה באתי. השאלות היו בעברית וכנראה נלקחו מתוך ספרון הדרכה שהיה בידי החיילים המצרים. בשלב זה הסתפקו בכך, כנראה מחוסר יכולת לפתח חקירה.
כאשר חזרתי הביתה הציגו בפניי חברים מסמך שלל, ספר הדרכה, שהוא מעין מדריך כל-בו לחייל המצרי, הכולל בתוכו הסברים מקוצרים על תורת הלחימה ובין היתר, הוראות לגבי התנהגות בשטח כבוש ומספר מילים בסיסיות בעברית, הכתובות בטור אחד בעברית ובטור מקביל בערבית באופן שהחייל יוכל לבטא את המילים ולהבין אותן.
לשאלות חוזרות חזרתי והשבתי אותם הפרטים האישיים שמסרתי קודם, וכאשר המצרי ניסה להתקדם בחקירה ולשאול שאלות נוספות (מהיכן באנו, כמה היינו וכן') חזרתי על הפרטים הקודמים כאילו אינני מבין את שאלותיו האחרות. כאשר חזרתי בפעם השלישית ואמרתי את שמי, התערב מישהו ושאל אותי אם אני קרוב של יגאל אלון. השבתי בשלילה והסברתי להם, כי אלון הוא שמי הפרטי, וכי יגאל אלון שינה את שם משפחתו לפני מספר שנים וכי אין בינינו כל קשר משפחתי, כנראה שתשובתי זאת אכזבה אותם, מאחר שהם חזרו ושאלו מספר פעמים על הקשר ביני לבין יגאל אלון.
לבסוף נשאלתי היכן נולדתי. השבתי, כי נולדתי בירושלים ושמעתי מישהו אומר בערבית "פלסטינאי". לרגעים מספר טושטשו חושיי ולא שמעתי דבר, כאשר חזרתי לעצמי שמעתי את אחד המצרים שואל מה קרה לי. עניתי לו, שנפגעתי בראש. שמעתי את המצרים מדברים ביניהם ולבסוף התכופף אלי מישהו והושיט לי גלולה. סירבתי לבלוע את הגלולה. הוא אמר לי שזאת גלולת אספירין וניסה לשכנע אותי לבלוע אותה, באומרו שהיא תעזור לכאב הראש שלי. עמדתי בסירובי לבלוע את הגלולה. חששתי שזאת גלולה אחרת, אשר אולי יש בה איזה חומר העלול לטשטש את מחשבתי או להמם אותי ולגרום לי לדבר תוך כדי הרדמה. זכרתי, כי לפי אמנת ג'נבה, שבוי זכאי לבקש רופא. החלטתי להתחמק מהגלולה ע"י כך שביקשתי לראות רופא. אחרי כמה רגעים ניגש אלי אדם צעיר אשר עמד ליד הפצועים המצרים ששכבו בכניסה למנהרה. הוא בדק את ראשי וחזר והציע לי לבלוע את הגלולה ואמר כי היא אספירין. מאחר וראיתי כי הוא מטפל בפצועים והוא נראה לי כרופא – החלטתי לבלוע את גלולת האספירין, במחשבה שאני זקוק לראש צלול ואולי באמת יהיה בכך כדי לעזור. שמעתי מדי פעם התפוצצויות עמומות וראיתי אנשים נכנסים ויוצאים במנהרה.
לאחר כ- 40 דקות הוצא אורי מהמקום והובל החוצה. עכשיו דאגתי, ידעתי, שאם מפרידים בינינו, פירושו של דבר שאנחנו עומדים לעבור חקירה יסודית. עצם העובדה שהיינו שלושתנו ביחד עודדה אותי. חשבתי לעצמי, שאסור לי לאבד את העשתונות ועלי לשמור על קור רוח, ואמנם התברר שדאגתי לשווא. כעבור כ- 10 דקות הגיעו ארבעה חיילים שאמרו לנו לקום. במאמץ גדול הצלחנו, יזהר ואני, להתרומם על רגלינו. התחלנו להתקדם כאשר החיילים המצרים דוחפים אותנו בגסות. לפתע עמדנו שוב באור יום. סביבנו היו תעלות חפורות וכמה סלילים של גדר תיל. אחרי שניות מספר התרגלתי לאור. חייל מצרי תפס אותי בחולצה והחל מושך אותי בפראות אחריו. התחלתי לרוץ כשאני מושך אחרי את יזהר שהיה קשור אלי. הבנתי, כי ייתכן שחיינו תלויים בכך שנרוץ מהר, מאחר והמחזה הקודם חזר על עצמו. חיילים מצרים החלו לצאת מהעמדות שלהם ולרוץ לקראתנו כדי לעשות בנו שפטים.
לפתע נשמע רעם של מטוסים. הקול היה מוכר לי, לא ראיתי את המטוסים אבל הבנתי שאלו הם מטוסים הצוללים על המוצב. באותן שניות אמרתי לעצמי: פנטומים – ואז נשמע רעש אדיר וירדה עלינו חשיכה. כשהתעוררתי מצאתי עצמי שוכב על גדר תיל. בגדינו הסתבכו בגדר ולא יכולתי לזוז מהמקום. עשן שחור חדר לנחיריים וחושך מוחלט שרר מסביב. כשבריר של שנייה חשבתי, כי כך נראה המוות ואז אמרתי לעצמי, שאדם מת אינו חושב על כך שהוא כבר מת. לי נדמה היה, כי ההפצצה נמשכה שניות מספר וכי הבחנתי בארבעה מטוסים צוללים. לאחר מכן סיפר לי משה, הנהג, ששכב מחוץ למוצב, כי המוצב הופצץ על ידי כמה רביעיות של מטוסים. לדעתו ששה עד שמונה אשר הפציצו את המוצב במשך 10 דקות. כעבור כמה דקות החל העשן להתפזר ושני חיילים מצריים ניגשו אל יזהר ואלי והתירו אותנו מתוך סבך התיל. הם עצמם היו די המומים. הם העמידו אותנו על רגלינו ודחפו אותנו קדימה, אותו רגע לא תפסתי את משמעות העובדה, שרק שני חיילים הובילו אותנו במקום הארבעה. רק אחר כך סיפר לי יזהר, כי ראה ששניים מהמלווים שלנו נהרגו מההפצצה. ואמנם הקצין המצרי שבו פגשנו לאחר מכן, סיפר לנו, כי בסך הכול נהרגו בהפצצה האווירית חמישה חיילים מצריים וכמה נפצעו. הגענו אל תעלה עמוקה אשר הובילה לתוך הבונקר. על מנת שנוכל לרדת לתוך התעלה התיר אחד החיילים את הקשר בחוט שקשר אותי אל יזהר. יזהר היסס שנייה ואז בעטו בו והוא נפל לתוך התעלה, התרומם על ברכיו וכשל לתוך המעוז. אני קפצתי פנימה אחריו.

השבי – שלב שלישי: הפגישה עם קצינים מצרים
נכנסנו לתוך חדר שכיפתו מקומרת, אשר כמותו ראיתי בעבר בתצלומים של מעוזים. לאורך הקירות והתקרה עברו חוטי מתכת עגולים. במרכז עמד שולחן שאליו היו מחוברים ששה שרפרפים. אורי כבר ישב על הרצפה בכניסה, כשהוא נשען בגבו אל הקיר. כאשר ראיתי אותו מחייך רווח לי. הבנתי, שחששתי לשווא. כנראה, שכאשר המצרים בעמדה הקודמת דיווחו שאנחנו שני קצינים החליטו להעביר אותנו אל המפקד. על השולחן ישב קצין מצרי. אותו רגע נאמר לו משהו בערבית והוא התנפל עלי והכה אותי בפנים. מאוחר יותר, סיפר אורי, שהקצין היכה אותי כאשר דיווחו לו, ששני החיילים שליוו אותנו נהרגו. הקצין הורה לחיילים להושיב אותי בכניסה, על הרצפה, כשאני נשען על הקיר הנגדי מול אורי, יזהר הושב בקצה השני של החדר. מספר חיילים ישבו בפינה והחזיקו בידיהם רובי קלצ'ניקוב. בכסא המחובר לשולחן ישב עוד קצין מצרי צעיר בעל קלסתר פנים אירופאי. התברר, כי שניהם היו בדרגת רב- סרן.
לקצין שישב על השולחן היה קלסתר פנים ערבי מובהק ובמידה מסוימת הוא הזכיר לי את נאצר, כפי שנראה בתמונות כשהיה קצין צעיר. הקצין שישב על השולחן נרגע מהתרגשות הרגע הראשון, הציע לנו סיגריות והשקה אותנו מים. היינו צמאים מאוד וקיבלנו זאת בברכה. מאחר שידינו היו קשורות מאחור, הוא עבר עם פחית מים והשקה אותנו. הקצין פנה אל אורי בעברית די טובה. הפתעתי הייתה מוחלטת. לא ציפיתי שאפגוש קצין מצרי מדבר עברית כה טובה. אורי ענה לכמה שאלות אינפורמטיביות שגרתיות ובחוצפה צברית טיפוסית שאל את הקצין לשמו. הקצין הופתע מהשאלה והיסס לרגע. הוא הביט בי, ושאל את אורי לשם מה הוא רוצה לדעת את שמו. אורי ענה לו, כי אנחנו קצינים וכאשר אנחנו מדברים עם קצינים מצרים אנו מבקשים לדעת מה שמם. התשובה סיפקה אותו והוא אמר ששמו סולימן, וסיפר שהוא שולט היטב באנגלית ואף דובר רוסית היטב, סולימן המשיך לשוחח עם אורי כמה דקות ואז פנה אלי ושאל פרטים אישיים. חזרתי על התשובות השגרתיות ואז נשאלתי מהיכן הגעתי ומה היו מעשיי בסביבה. עניתי כי באתי מתל- אביב באותו בוקר ברכב אזרחי, וכי פשוט טעיתי בדרך וכך נפלתי בשבי. לשאלה מה מקצועי השבתי, כי אני קצין חינוך ובאתי להרצות לחיילים. סולימן צחק. אותו רגע החלטתי לנסות לשפר את מצבנו מבחינת היחס של הקצינים המצרים ולשנות את נושא השיחה.
פניתי אל סולימן בשמו ובדרגתו: "מייג'ור סולימן, אתה יודע, החיים יכולים להיות מאוד מוזרים. כרגע אני שבוי בידיך, אולם מחר יכול הגלגל להתהפך ואתה עלול ליפול בשבי של חיילנו".
סולימן פרץ בצחוק ואמר: "לעולם אין לדעת, אבל זה לא יקרה. אנחנו שולטים במצב והצבא שלכם מוכה. לקחנו כבר הרבה שבויים ישראלים. בכל זאת, נדמה היה לי, שהוא קלט את הרמז ואני משוכנע שהדבר תרם לשיפור היחס אלינו. אורי שאל אותו פרטים על גורל חיילנו שהיו במעוז בו שהינו. סולימן סיפר, כי מצא במקום ספר- תורה, אך לא הצליח לקרוא בו מאחר שאינו רגיל לכתיב המיוחד. סולימן – מלא התפעלות מעצמו – עבר לשוחח על העיתוי של המלחמה. הוא היה מלא הערצה לסאדאת על שהתחכם לישראלים ותקף אותנו ביום כיפור. חששתי שהוא עומד לחזור ולשאול אותנו פרטים צבאיים, לכן הקדמתי ושאלתי אותו פרטים אישיים עליו. סולימן סיפר על עצמו. הוא בן 28, למד בקולג' צבאי ושם רכש ידיעה בשפות עברית ואנגלית: ביקר בחו"ל ושהה תקופות זמן קצרות בפריס וברומא. הוא חזר והתגאה בעובדה שהוא יודע רוסית ושיבח את הרוסים על כלי הנשק שסיפקו למצרים. לשאלתי על מצבו המשפחתי השיב: "אני נשוי לצבא", וצחק מהבדיחה. שאלתי על משפחתו והוא השיב, כי היא מתגוררת בקהיר. סולימן התעניין לדעת כיצד אני מדמיין לעצמי את קהיר, האם היא נראית לי כעיר ערבית נחשלת? אמרתי לסולימן "כי ראיתי בטלוויזיה סרטים, שבהם נראתה קהיר כעיר מודרנית וגדולה. סיפרתי לו גם, כי ידוע שבקהיר יש קהילה יהודית ובית כנסת עתיק מאוד. סולימן אישר זאת ואף התגאה בקיומו של בית הכנסת העתיק. הוא הבטיח לנו, כי ייקחו אותנו לסיורים בקהיר וכי נראה את הפירמידות והספינקס. כאשר אמר זאת עלו בראשי שתי מחשבות מנוגדות. האחת – נזכרתי בשבויים שלנו ממלחמת ההתשה אשר ישבו שנים במצרים והצטלמו ליד הפירמידות – ומצב הרוח ירד. השנייה – נזכרתי בדברים ששמעתי מחיילים בעת שעברו את הגשרים: "אנחנו נוסעים לראות את הפירמידות. יש לנו זכות לכך. סוף סוף הן נבנו על ידי אבות אבותינו" – מצב הרוח עלה.
סולימן שאל למקום מגוריו של אורי, אורי השיב כי הוא גר בחיפה, ואמר לסולימן – "כאשר תסתיים המלחמה אני מזמין אותך לבקר בביתי ונאכל ביחד עם משפחתי ארוחת ערב". סולימן חייך ואמר: "אני מקבל את ההזמנה, אבל לפני כן תבקרו אצלי בקהיר". אורי הציע לסולימן לרשום לעצמו את כתובתו בחיפה. סולימן הוציא פיסת נייר, התיישב ליד אורי והחל לרשום את הפרטים בעברית. אורי תיקן לו את הכתיב ומסר את הכתובת. סולימן הבטיח לאורי, כי מיד לאחר שתיגמר המלחמה הוא ידאג לכך שיודיעו לאשתו על גורלו.
במהלך הדיבורים והשיחות שמענו כל הזמן רעמי פגזים, שהתפוצצו בסביבת המעוז. לפתע התגברה ההפצצה ומספר פצצות נפלו קרוב מאוד למקום שבו ישבנו. סולימן קפץ ממקומו והורה לחיילים להרחיק אותנו מפתח הבונקר. נראה שהוא דאג לבל ניפגע. הרעש גבר והלך, נדמה היה לי ששמעתי שוב קול מטוסים ונשמעו מספר פיצוצים עזים קרוב מאוד למקום שבו ישבנו. החדר שבו ישבנו נראה מוצק ובלתי פגיע. סולימן חייך ושיבח את מבנה הביצורים של צה"ל. הוא סיפר לנו, כי נודע לו שצה"ל השקיע 45,000 דולר בכל מוצב כזה והוא נהנה כנראה מהמחשבה, שההשקעה מועילה עתה לצבא המצרי.
השיחה הופסקה כאשר נכנסו לחדר כמה חיילים שדיווחו לו משהו וכנראה העלו את חמתו. סולימן קם ממקומו, צעק עליהם, היכה אחד מהם וגירש אותם מהחדר. מיד לאחר מכן חזר לשבת במקומו כאילו דבר לא קרה. שאלתי אותו מדוע הוא וחייליו התעניינו במקום הולדתנו. תשובתו הפתיעה אותנו: "אנחנו מחפשים מתנדבים מחו"ל – שכירי חרב. לפי הידיעות שבידינו יש חיילים אמריקאים הלוחמים אתכם ובמיוחד טייסים. יש לנו הוראה לירות בהם במקום ולא להעניק להם יחס של שבוי מלחמה. תפסנו כבר מתנדב אחד כזה ואף טייס אמריקאי שנטש מטוס פנטום". אמרתי לו שאינני מאמין, ושאלתי אותו אם הוא עצמו פגש בהם. סולימן לא שיקר, והודה, כי לא פגש בהם אישית, אלא שמע על כך מאחרים.
בשלב זה נעתי בחוסר נוחיות. כבלי הטלפון, שקשרו את ידי, לחצו עלי מאוד. סולימן שאל אותי מה העניין, והסברתי לו. הוא הורה לאחד מחייליו להתיר את ידי. הייתה זאת מלאכה קשה שארכה כרבע שעה. החוטים נקשרו חזק מאוד, ורק לאחר שימוש בפגיון הצליחו להתיר את הקשר. סולימן אישית טרח לקשור אותי מחדש, והפעם הזאת בקפדנות פחותה. יתכן שבכך תרם סולימן להצלת חיינו מאוחר יותר. הודיתי לו ושאלתי מה השעה, כי ציפיתי להפסקת האש, שעתידה הייתה להיכנס לתוקפה ב- 6.52 באותו ערב. סולימן דחה בהחלטיות את האפשרות שתהיה הפסקת אש. לדעתו, לא יכול סאדאת להסכים להפסקת אש כאשר הצבא המצרי מנצח ופורץ לתוך סיני.
סולימן שאל אותי: "האם אתה יודע מהו מספר הטלפון של משה דיין?" הופתעתי מהשאלה ועניתי בשלילה. סולימן צחק והשיב – "בשנת 1967 אמרתם שמספר הטלפון של נאצר הוא 48-56-67 היום מספר הטלפון של דיין הוא 6-10-1973." שאלתי את סולימן אם הוא מוכן לחייג את המספר בטלפון השדה שלו. הוא שאל אותי מדוע, ואני התלוצצתי, כי ברצוני להתלונן אצל דיין על שכאשר בנו את המעוז לא ריפדו את הקירות. סולימן לא הבין וביקש שאסביר. אמרתי לו, שהצינורות אינם משענת נוחה. סולימן הורה לחיילים להרים אותנו ממקום מושבנו ולעזור לנו לשבת ליד השולחן. היה בכך שיפור ניכר מבחינת נוחיות.
לפתע אמר אורי לסולימן, כי היה איתנו חייל רביעי. סולימן הופתע ושאל אותו מדוע לא אמרנו זאת קודם. הוא לא ידע, כי העלמנו את קיומו של משה הנהג, בתקווה שיצליח להתחמק בחסות החשיכה. החישוב היה, שאם משה לא הצליח להתרחק מהמקום עד כה, אזי מוטב שהמצרים ישבו אותו ויטפלו בו. סולימן יצא מהחדר וראינו כי בחוץ התפוצצו פגזי תאורה. סולימן חזר כעבור זמן מה. הוא הביט בנו בעצב והודיע לנו, כי חייליו מצאו את הנהג, שמת מפצעיו. הבענו צער על מותו, אם כי אורי לא האמין לסולימן.
כל אותה עת שמענו התפוצצויות בודדות. לפתע גברה האש. נשמעו קולות קרב, יריות של פגזים ויריות של מקלעים. על המוצב נפלו פצצות תאורה ואור חזק נראה בחוץ. קולות הירי נמשכו כחצי שעה. לפתע השתרר שקט מוחלט. חיכיתי כמה דקות, ולבסוף שאלתי את סולימן אם נוכל לשמוע שידור רדיו. אמרתי לו שברצוני לדעת, אם אמנם יש הפסקת- אש. סולימן יצא מהחדר וחזר עם טרנזיסטור. הוא פתח את המקלט ושמע שידור בערבית. עוד שני קצינים הצטרפו אליו וכן התקרבו כמה חיילים. ראיתי שהם מקשיבים בדריכות בה והבנתי שאכן קרה משהו. לאחר שהקשיבו לחדשות, פנה אלינו בקול ששמחה ותמיהה היו מעורבים בו והודיע לנו, כי אמנם הוכרז על הפסקת- אש. סולימן טפח לי על הכתף ואמר – המלחמה נגמרה. הוא עצמו נראה מופתע מקיום הפסקת- האש, ונראה, שלבו לא היה שלם איתה, אם כי שמח על סיום הקרבות. לפתע נשמע צלצול טלפון. סולימן הקשיב בדריכות וכשסיים סיפר לנו, כי קיבל פקודה להפסיק את האש. הפקודה שקיבל ישירות בטלפון הרגיעה אותו.
כעבור זמן קצר ניגש סולימן לטלפון, שוחח עם מישהו בערבית ולאחר שהוריד את האפרכסת חייך והודיע, שבאים לקחת אותנו "לקהיר, כמובן". אולם קודם ייקחו אתכם אל מפקדת האינטלג'נס, אח"כ תועברו למחנה שבויים ושם תחכו עד שתיגמר המלחמה ויוחלפו השבויים". סולימן ניסה לעודד אותנו. "אל תדאגו, לא יעשו לכם כל רע. תהיו בחברה של הרבה שבויים ישראליים".
אמרתי לו, כי אנצל את הזמן בשבי ללימוד ערבית ומשחק שש-בש. סולימן חייך והציע שנתחיל מיד בלימוד הערבית, והחל ללמד אותי מספר מילים שימושיות. חזרתי בקול ולעצמי אמרתי: "מוטב להעביר את הזמן כך, מאשר להיחקר על ידיעות צבאיות…"

בדרך לקהיר
השיחה נפסקה כאשר נכנסו לבונקר מספר חיילים. סולימן החליף איתם כמה מילים, ואחר פנה אלינו ואמר: "עכשיו נוסעים לקהיר, נא לקום". אל כל אחד מאיתנו ניגש חייל ואחז בחוט הטלפון, שבו נקשרו ידינו מאחור. החיילים נראו שונים מיתר החיילים במוצב, שהיו חסונים וגבוהים. לא ראיתי ביניהם חייל אחד נמוך מקומתי. כולם לבושים בגדים מנומרים, מגולחים ומצוחצחים. בגדיהם של החיילים שבאו לקחת אותנו היו בצבע חאקי בהיר. הם היו נמוכים יותר ותווי פניהם יותר אירופאים. הם עזרו לנו לטפס מהחפירה שהובילה למעוז. היה זה מאמץ גופני רב, לעלות כאשר הידיים קשורות מאחור. אחד מהם משך מלמעלה בחולצה ואחר דחף את הרגל באופן שהצלחנו לזרוק את הגוף מעל שפת החפירה ולהתגלגל החוצה. הם עזרו לנו לקום, וניקו מבגדינו את העפר. חושך שרר מסביב. במרחק כ- 50 מטר בערה אש ומדי פעם נשמעו התפוצצויות. אחד החיילים המצריים אמר לי בעברית "צריך לרוץ". הוא תפס בידי והחל לרוץ כשהוא שפוף. עשיתי כמוהו ועקפנו בריצה את המקום הבוער, כאשר כל הזמן נשמעות התפוצצויות של תחמושת. בדרך נתקלנו בחיילים מצריים שהלכו בזוגות וגררו שמיכות, שבתוכן היו גוויות של הרוגים. עברנו על פניהם בריצה, וכאשר התרחקנו מהם ומהתחמושת הבוערת נעצרנו לרגע. מולנו השתרע אגם גדול – האגם המר, המשכנו ללכת לאט כאשר ידו של החייל המצרי אינה משה מהחוטים שקשרו אותנו.

האזיקים המאולתרים בהם השתמשו המצרים – 1973 צולם בביתו של אלון קפלן אחרי המלחמה

הגענו לשפת האגם וראינו סירת גומי שחורה, ארוכה, שמנוע מותקן בירכתיה. הושיבו אותנו על דופן הסירה באופן שליד כל אחד מאיתנו ישבו שני חיילים מצריים. סולימן הצטרף אלינו והתיישב ליד חרטום הסירה. האוויר היה קריר ועברה בי צמרמורת. בדקתי את הקשרים של חוטי הטלפון. עוד קודם לכן נדמה היה לי, שאחת מידי כמעט השתחררה מהחוט שקשר אותה. עתה ניסיתי לוודא את הדבר והתברר, שאמנם הטבעת שהקיפה את ידי השמאלית התרחבה ויכולתי לשחרר את היד במשיכה אחת.
מספר חיילים דחפו את הסירה לתוך המים והמנוע נדלק. התחלנו לשוט באגם. הפניתי ראשי לצדדים וניסיתי להבין היכן אנחנו. פניתי באנגלית אל החייל שממולי ושאלתי לאן אנחנו נוסעים. הוא השיב לי בעברית: "אנחנו נוסעים לכברית ומשם לקהיר". נדהמתי לשמוע אותו מדבר עברית טובה ללא כל מבטא זר. יזהר ישב מולי ליד אותו חייל. החייל פנה אלי ושאל אותי לשמי. עניתי לו, ואז חזר על השאלה, שכבר נשאלתי פעמים רבות, האם אני קרובו של יגאל אלון. עניתי בשלילה, ואז פנה אל יזהר ושאל אותו כמה שאלות. יזהר מסר את שמו, שם משפחתו וכי הוא תושב תל- אביב. החייל שאל את יזהר אם הוא יודע ערבית. יזהר השיב בשלילה. החייל שינה לפתע את הטון הרך של דיבורו, הגביה מעט את קולו ואמר ליזהר: "אתה שקרן, אתה יודע ערבית אבל לא אומר את זה". יזהר הכחיש שהוא יודע ערבית. הרגשתי לא נוח. הבנתי שאנחנו מתקרבים לשלב חדש של חקירה אשר תהיה נוקשה יותר. השיחה נפסקה כאשר שמענו את סולימן מדבר עם אורי ליד חרטום הסירה. שמעתי אותם צוחקים. סולימן התבדח על האפשרות לעשות סקי מים באגם, וסיפר שבאגם ובתעלה שורצים דגים שמנים, מאחר ויש בתעלה הרבה שיירי אוכל ואין כל תנועה בה.
לפתע התערבתי, הפסקתי את סולימן ואמרתי כי ברצוני להצהיר משהו. אמרתי לו: "אנחנו החיילים הישראליים הראשונים השטים בתעלת- סואץ אחרי הפסקת- האש. אני מכריז בזה על חנוכת השיט בתעלת- סואץ". כולם פרצו בצחוק. הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד. שלושה חיילים ישראליים שבויים שטים בסירה יחד עם שוביהם, וכל היושבים בסירה צוחקים. בכל אופן, הדבר עזר להרים את המוראל שלנו. סולימן הוסיף: "אנחנו מעבירים אתכם לאפריקה בלי פספורט". מסתבר שהבדיחה הישראלית הזאת מוכרת גם למצרים. הסירה המשיכה בדרכה ושמעתי את סולימן משוחח עם אורי. עתה עמדתי בפני החלטה קשה מאוד. ידעתי, שאם ברצוני לנסות לברוח, כל מה שעלי לעשות הוא למשוך את ידי השמאלית מתוך טבעת חוטי הטלפון וידיי משוחררות. המלווה שישב לידי לא החזיק בי, ולמעשה הייתי מוכן לברוח. די היה שאפיל את עצמי אחורה לתוך האגם ואתחיל לשחות. והיה לי סיכוי טוב להימלט מהסירה.
עשיתי הערכת מצב מהירה. בסירה ישבו, פרט לסולימן, עוד ארבעה חיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. הלילה לא היה אפל לגמרי והיינו קרוב למרכז האגם. שפת האגם נראתה רחוקה מאוד. ידעתי שיש עוד די זמן כדי לפעול, ולכן השתדלתי לחשוב לאט. הסירה לא שטה במהירות גדולה, לכן ידעתי שאם אקפוץ למים, הסירה לא תספיק להתרחק ממני מרחק רב. אם יפתחו עלי באש אין לי כל סיכוי.
נניח שאצליח להתחמק. מה הלאה? ראשי עדיין המום מהמכה וכל גופי ספוג מכות וחבורות, חששתי, כי כוחי לא יעמוד לי לעבור בשחייה מרחק רב כזה. נניח שאשחה עד לשפת האגם, מי ערב לי שאצא במקום בטוח? יתכן ואקלע בחזרה לתוך מוצב מצרי? החלטתי לוותר על הרעיון, בראשי חזרה ועלתה מחשבה אחת כל הזמן: לא יתכן שאגיע לקהיר כשבוי. משום מה הייתי אופטימי וקיוויתי לטוב.
הסירה הגיעה לשפת האגם ונעצרה ליד מזח קטן. החיילים עזרו לנו לצאת. היה לנו קר. נעמדנו ליד קונסטרוקציית מתכת מעוותת. הקונסטרוקציה נראתה ככיפה גדולה, שעברו בה עשרות מוטות מתכת מכופפים. חייל הסביר לי, שזאת הייתה תחנת איתות לאניות שעברו בתעלת סואץ ואשר נפגעה מפצצה.
למקום הגיע ג'יפ ארוך, והחיילים עזרו לנו לעלות. ישבנו מאחור ששה אנשים, שלושתנו ושלושה חיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. החייל שישב מולי כיוון את רובהו אל חזי והחייל שישב לידי כיוון את רובהו אל חזהו של יזהר, שישב מולי.
לפתע החליט סולימן להצטרף לנסיעה. הוא התיישב ליד הנהג והג'יפ החל לנוע. החייל שישב מולי לא הוריד את רובהו, שלועו היה במרחק כמה סנטימטרים ממני. חששתי שמא הג'יפ יקפוץ ותיפלט ירייה. פניתי אל סולימן וביקשתי שיורה לחייל להוריד את הנשק. סולימן נענה והורה לחיילים לא לכוון את הנשק אלינו. החייל שישב לשמאלי הניח את הרובה כשהקת כלפי ריצפת הג'יפ. החייל שמולי הסיט את הרובה הצידה לכיוון דופן הג'יפ. הרמתי את ברכי בזהירות, הנחתי אותה לצד קנה הרובה, באופן שאוכל למנוע אפשרות להזיז את קנה הרובה בחזרה אלי.
הג'יפ החל לנסוע לקהיר, אותו רגע נתקפתי בייאוש. ראיתי שאפסה כל תקווה. אני סגור ואנחנו בדרך לחקירה במחנה המודיעין המצרי. בפעם הראשונה תפסתי את משמעות הדבר. ישבתי ו"אכלתי" את עצמי. התחרטתי על שלא קפצתי מהסירה לאגם, כך לפחות היה לי איזה שבוא סיכוי לברוח. עכשיו הכול אבוד.
חשבתי על הבית. מה יודיעו לאשתי? איש אינו יודע מה קרה לנו, אנחנו ניחשב כנעדרים. יעברו חודשים עד שיודיעו על קיומנו, אם בכלל יודיעו. ואם ניהרג בדרך – איש לא יוכל לזהות אותנו. הרי טופס השבוי נלקח מאיתנו ואף הדסקיות נתלשו מהצוואר. ניסיתי לעודד את עצמי ולחשוב קדימה. מה אומר לחוקרים? אמרתי לעצמי, כי עד אותו רגע החזקתי מעמד ולא דאגתי. עלי להפסיק מיד לדאוג. אך לא הצלחתי להשתלט על המחשבות. ראיתי בדמיוני את אשתי מקבלת את הבשורה על כך שנעלמתי. חשבתי על הביטוי האנגלי Vanished in thin air (נעלם באוויר הקלוש), ונראה היה לי, שהוא קלע בדיוק למקרה שלנו. ניסיתי להירגע. אין ספק שיחפשו אחרינו. מישהו מוכרח לגלות את הטנדר. אני מניח שמשה, הנהג, הצליח להימלט ולספר. בקהיר יש מחנה שבויים, בוודאי ניפגש עם נציגים של הצלב- האדום. במחנה השבויים ניפגש עם עוד חיילים. צריך לחשוב על הצדדים הטובים. אולי בכל זאת העניינים יסתדרו? יש הפסקת- אש ובוודאי יהיו בקרוב חילופי שבויים. תוך כדי כך הבחנתי שהג'יפ מאט את נסיעתו. אורי סיפר לי, לאחר מכן, כי עברנו ליד מחנה מצרי נטוש וסולימן החל להסס ולאבד את בטחונו העצמי, הוא דיבר עם הנהג והג'יפ המשיך בנסיעה. הנסיעה נמשכה עוד כ- 10 דקות והמחשבות המשיכו לרוץ. פתאום נעצר הג'יפ. הגענו למקום מואר מעט ושמעתי קולות בעברית. הנהג לא היסס, הכניס למהלך אחורי והחל לנסוע לאחור. באותו רגע אירעו מספר דברים באופן סימולטני. אורי הוציא את ראשו וצעק "עיצרו אותם" – ועל הג'יפ נפתחה אש אוטומטית. עשרות כדורים חלפו בתוך הג'יפ. באותו רגע עשיתי שני דברים: שחררתי את ידי מהכבלים ולחצתי את ברך ימין בכל כוחי כדי למנוע מהחייל שממול להשתמש ברובה שבידו. החייל ויתר והשתטח על ריצפת הג'יפ. גם שני החיילים האחרים השתטחו על הרצפה. הג'יפ הספיק לנסוע לאחור שניים- שלושה מטרים. אורי נשכב לאחור ודחף את הנהג ברגליו מתחת להגה. הנהג הפסיק את הנהיגה והג'יפ נעצר. היריות נמשכו. בתוך המהומה קפץ סולימן מהג'יפ וברח, אך הוא לא שכח לסגור אחריו את הדלת. אורי הספיק לצעוק אחריו: "סולימן, עצור, אל תלך", אולם סולימן לא שמע לו וברח. אורי צעק: "חדל, חדל", אולם האש נמשכה. התרוממתי ממקומי ובאגרופים שברתי את כשימשה שמעלי, שכבר הייתה מחוררת מכדורים, רסיסי זכוכית עפו לצדדים. דחפתי ראשי לפתח שנוצר וצעקתי: "לא לירות, לא לירות, אנחנו ישראלים". האש נחלשה, אך עדיין נשמעו יריות בודדות. שלושת המצרים, שכבו על הרצפה ועליהם יזהר. אורי היה שרוע על גבו על הספסל, ידיו היו קשורות והוא לא הצליח להתרומם חזרה. אמרתי לעצמי, שאם לא אעשה משהו – ניהרג כולנו מיריות אנשינו.
קמתי ממקומי ותוך שאני דורך על אלה ששכבו במרכז הג'יפ פתחתי את הדלת וקפצתי החוצה. מהצדדים נשמעו עוד יריות. רצתי אל החיילים שלנו שעמדו עם הנשק ביד, כשאני צועק: "לא לירות, לא לירות, אנחנו ישראלים!" החיילים עמדו המומים. הם חשבו שפתחו באש על ג'יפ ישראלי. תפשתי את החייל שעמד קרוב לג'יפ וחיבקתי אותו. אמרתי לו "ברחנו מהשבי, אתם הצלתם אותנו. אל תעמדו, רוצו אל הג'יפ, יש בפנים עוד שני חבר'ה וכמה מצרים". החיילים התעוררו מקיפאונם ורצו אל הג'יפ. כולם הוצאו החוצה. המצרים הושכבו על הכביש ונערך חיפוש בכליהם. מאחד החיילים ביקשתי להזעיק חובש, כי לא ראיתי בעין אחת. מאי- שם הופיע רופא, בדק את עיני והרגיעני: רסיסי זכוכית שרטו את המצח ודם רב שיבש את ראייתי. הרופא ניקה את הדם ורווח לי. ממכשיר הקשר הקרוב דיווחתי על המקרה והודעתי כי הנהג נשאר בשטח, תועה במדבר. כן ביקשתי להודיע ליחידה שלנו, שניצלנו.
בינתיים התברר, שבעקבות הג'יפ המצרי שלנו נסעה משאית מצרית עמוסת חיילים, שנורתה ונעצרה לאחר שניסתה להתחמק. על ידי הימנית היה עדיין תלוי חוט הטלפון. חייל אחד ניסה לשחררני ממנו ולהשליכו. עצרתי בעדו באמרי: "את זה אשמור כמזכרת".
לפתע הרגשתי שגבי רטוב. הערב היה קריר והתפלאתי על שאני מזיע. נגעתי בגב והחזרתי יד מגואלת בדם סמיך וחם. מיהרתי שוב אל הרופא. "אדוני, אתה פצוע. כדור חלף בגבך", אמר לי בתום בדיקה שלווה, כאילו הייתי במרפאתו הסטרילית ולא אי- שם במערב התעלה. גם אורי נפצע מכדור ביד ויזהר נפצע מרסיסים קטנים ברגלו.
תוך דקות אולתרה ארוחת ערב חגיגית, מכל הבא ביד. בקבוק נשלף מאי- שם ועבר מפה לפה. אחר- כך קיבלתי חולצה נקייה ושלימה ושלושתנו הועלינו על רכב שיסיענו אל בית- חולים שדה.

חזרה הביתה
את הדרך חזרה עשינו שוב עם חיילים מצריים, אבל בחילוף תפקידים. באמבולנס שהסיענו חזרה שכבו שבויים מצריים שנפצעו מאש שנורתה על המשאית ואנחנו, השבויים- לשעבר, ישבנו עמם. השעה הייתה אחת אחר- חצות, כשהגענו לקרבת פאיד.
איזו מקריות מופלאה. לפני 12 שעות יצאתי את פאיד בדרכי הביתה. בתוך 12 שעות אלה הספקתי ליפול בשבי, להיות בדרך לקהיר, להיחלץ מן השבי ולהגיע שוב לפאיד.
הגענו לבית-חולים-שדה, שם רחצו את גבי, החליפו תחבושותיי והכינו אותי לפינוי במסוק. כאשר המראנו אל העורף שוטטתי בין הפצועים. היו שם גם פצועים מצרים וקיוויתי מאוד למצוא את סולימן, או חיילים מצריים מהסירה או הג'יפ כאשר הם היו חשובים ואנחנו השבויים, עכשיו התהפכו היוצרות וביקשתי לשוחח עמם. לא מצאתי אותם כי כנראה שהם לא נפצעו אם כי ידעתי שכולם נשבו פרט לסולימן. אך תוך חיפושי עמדתי על פרט מעניין. השבויים כולם היו ענודים בשעונים ובטבעות ואיש לא העלה על דעתו לשלול שלל.

מסלול האירוע מתחילתו ועד סופו ביום האחרון למלחמת יום כיפור

הגענו לבית החולים אסף-הרופא. הצוות בחדר המיון הפליא אותי ביעילותו. טיפלו בנו בשיטת הסרט הנע. זה רושם פרטים, אחר מסיר תחבושות ובחדר הסמוך נעשות כל הכנות לצילומים ולניתוחים. תוך כדי כך טלפנתי אל היחידה לדווח על מקום המצאנו. התגובה הייתה תדהמה גמורה ושמחה. מסתבר, שביחידה הספיקו לקבל דיווח על כך שנפלנו בשבי ועשו הכנות להודיע למשפחותינו. אנחנו היינו אנשי הבשורה על החילוץ מן השבי.
טלפנתי הביתה והזמנתי את אשתי לבקר אצלי, עשיתי זאת בקול שקט כאשר אני מתאמץ להישמע רגוע ושליו כאילו אני מטלפן מהמשרד שלי באמצע יום עבודה.
אורי ואני אושפזנו בביתן 39, יזהר אושפז בביתן אחר. קיבלנו מיטות סמוכות והחלפנו רשמים ובדיחות. היינו כבר 36 שעות ללא שינה, אחרי מאמץ ומתח עצום. שנינו שקענו בתרדמה עמוקה, משחררת ומרגיעה.
הפתעת חיי חיכתה לי למחרת בבוקר. דלת הביתן נפתחה וניגש אלי המת- חי – משה, נהג הטנדר, שסולימן המציא את מותו. סיפורו כמו לקוח מעולם הסרטים המסתיימים בטוב.

סיפורו של נהג
סיפורו של משה חזות, איש המילואים, היחיד שלא נפל בשבי והצליח לברוח:
לאחר שהטנדר עבר את השיירות האחרונות של כוחות צה"ל נעשתה התנועה דלילה למדי. הרגשתי שאנחנו לא בדרך הנכונה. הסתכלתי ימינה ושמאלה וההרגשה שלי הייתה שתעינו. אלון, שהבחין בתגובתי, שאל אותי אם אני עייף והציע להחליף אותי. אמרתי: "לא, אני לא עייף. מוזר לי שאין כאן תנועה בכלל.. פתאום נפתחה אש ואני שומע את הכדורים מזמזמים. צעקתי: "אני רץ". אלון אמר: "תמשיך". אורי אמר: "תעצור". נטשתי את האוטו. קפצתי. וראיתי שהאוטו נעצר בחול. שם כולם ירדו. האש הייתה כל כך כבדה שהבנתי שאין סיכויים שנישאר בשטח. ברחתי.
רצתי לכיוון ההפוך למקור האש. כשהיינו כבר במרחק מה מן המכונית, החלטנו שצריך לקחת איתנו את כובעי הפלדה. אלון רץ חזרה למכונית והביא את כובעי הפלדה ואת הרובה של סמל יזהר. ראיתי כדורים שורקים מכל הכיוונים. מדי פעם נעצרתי לראות אם החברים רצים אחרי. רצנו עד שמצאנו תלולית חול, שמאחריה הסתתרנו. הסתכלנו לעבר מקור הירי. היה לי ברור: אין לנו סיכוי לחיות כאן. אם נברח – נינצל. אם נישאר – יתפסו אותנו.
אלון זרק לי כובע פלדה והמשכתי לרוץ. רצתי כמה מטרים, נפלתי, רצתי כמה מטרים, נפלתי, עד שהתרחקתי מרחק מסוים. התחלתי לראות שמפגיזים בארטילריה כבדה, בטילים, בפגזים, בבזוקות וכל מיני כלים כבדים. הבנתי שאין סיכוי. רק לברוח. המשכתי כך לרוץ ונעצרתי. עם כובע הפלדה התחלתי קצת להתחפר.
קראתי לאורי ואלון מספר פעמים. הבנתי שיזהר פצוע. קראתי עוד מספר פעמים. הרגשתי שמתחיל להיות מסוכן לברוח. ונשארתי במקום. הפגיזו את השטח במשך כשעתיים.
אחרי זה ראיתי שאנשי קומנדו, בבגדים מנומרים, רצים מכיוון המעוז. הבנתי שזה הסוף שלנו. אמרתי: נראה מה יתפתח. הם התקדמו אל האוטו, והקיפו אותו. פתאום ראיתי את החבר'ה שלנו. תפסו את יזהר ואחר- כך התחילו לרוץ לכיוון התל שמאחוריו שכבו אלון ואורי. ואז ראיתי את אלון ואת אורי בבירור יוצאים מאחורי התל ומרימים את הידיים. חששתי שהם בטח יבואו לסרוק את השטח – אך הם לא ניגשו לתל. הם לא ידעו שאנחנו ארבעה. הם לא ראו מה נעשה מאחורי התל, וזאת הסיבה שלא ראו אותי. טמנתי את הראש שלי באדמה. ראיתי שלוקחים אותם. שמעתי מספר צרורות ואז טמנתי את ראשי באדמה. חיכיתי לראות מה יהיה הלאה.
יותר מאוחר שמעתי עוד שקט ואז התחילו שוב בהרעשה כבדה. חיכיתי בשטח. אמרתי זהו. זה הסיכוי שלי.
הפגזים המשיכו ליפול סביבי. הפגזים נפלו בצורה בלתי מסודרת. גם ליד האוטו, אך לא פגעו בו.
יותר מאוחר ראיתי שיירה שלנו נוסעת על הכביש. משאיות. גם אזרחיות, ובראשם ג'יפ. נפתחה עליהם תיכף הפגזה כבדה. הג'יפ חטף פגיעה ישירה ואחר כך גם המשאיות נפגעו בפגיעות ישירות. ראיתי איך שהן מתלקחות. הן התלקחו בהתפוצצויות גדולות באוויר. להבה הייתה גבוהה עד החושך.
פתאום הופיעו פנטומים שלנו והפציצו את המעוז. הדף ההתפוצצויות היה כל כך חזק שהרגשתי משהו נקרע לי בבטן. בדקתי את עצמי וראיתי שהכול בסדר. מדי פעם, כשראיתי את המעוז עולה בעשן – הייתי קם ובורח עוד כמה מטרים ונעצר, כיוון שתיכף אחרי ההפצצה הם חידשו את ההפגזה.
כשהושלמה ההפצצה והמוצב היה מכוסה עשן הם לא חידשו את האש. התחלתי להתרחק. עוד היה אור יום. קודם לכן, הראה לי אורי לאיזה כיוון לברוח.
פשוט ברחתי לכיוון ההפוך למקור הירי. בינתיים הייתה חשיכה מוחלטת. רצתי עד שהרגשתי שאני מאוד עייף וצמא. נשארתי שם. הייתי רק עם כובע פלדה ובלי נשק. שמתי את הראש קרוב לאדמה. נחתי איזה חצי שעה. התחלתי לשאול את עצמי: מה יהיה עכשיו? היה קצת קריר. הייתי רק עם חולצה. פתאום שמעתי תנועה של טנקים. ראיתי ענן אבק מרחוק. חיכיתי עוד מספר שניות לראות מה יתפתח והתחלתי לרוץ בכיוון הפוך לטנקים. נתתי לטנקים לעבור על פני ואחר כך רצתי אחריהם. כשהתקרבתי לטנק הראשון, מרחק של שמונים עד מאה מטרים, היה אבק. לא ראיתי שום דבר. אמרתי זה לא שלנו. לא שמעתי קולות. כלום. זחלתי התקרבתי עד לחמישים מטר. הרגשתי לא נוח. הרגשתי שזה מסוכן. לרגע אמרתי – אני אברח מכל העסק הזה. אחר כך אמרתי לעצמי, שהסיכוי היחיד להינצל הוא להתקרב אל הטנקים.
ראיתי מין רכב קטנצ'יק נמוך, זה היה זחלם. התקרבתי עוד ושמעתי פקודות בעברית, בקשר. הבנתי שזה שלנו. אצלי האוזניים היו מצלצלות כל הזמן. אמרתי לעצמי, שאולי נדמה לי שאני שומע עברית כיוון שאני מבין גם ערבית. דפקתי עם קובע הפלדה על הראש לי, ואז שמעתי קולות בעברית מכל הכיוונים. התקרבתי אליהם ואמרתי: "חבר'ה, אני ישראלי". הם נעמדו דומם ולא הבינו מה קרה.
מפקד הזחלם אמר לשני חבר'ה לקפוץ לבדוק אותי, אולי אני יחייל מצרי שיודע לדבר עברית. הרמתי את הידיים. שניים בדקו אותי והתחילו לשאול אותי כל מיני שאלות. סיפרתי להם שתעינו בדרך שנדפקנו במעוז. סיפרתי את פרטי המקרה, ודיווחתי שחבריי נתפסו.
בהתחלה הם חשבו שאני חולה. הם לא קיבלו את הגרסה שלי. מי המח"ט, מי הקצינים. התחלתי להגיד את השמות. הם התקשרו ליחידה. ראו שאני באמת מכיר. ושאלו פרטים עלי ועל המכונית. כשקיבלו תשובה שמכירים אותי ואת החבר'ה – הם שאלו אותי אם אני רוצה להמשיך לרוץ, או להצטרף אליהם. אמרתי להם: חבר'ה, אתם רוצים להפקיר אותי? וודאי שאמשיך איתכם. אני רוצה להמשיך ולהילחם ולהינצל. הצטרפתי לכוח שתקף את המעוז.
הם אמרו לי: תשכב, תישן, אתה עייף. ביקשתי למלא תפקיד. אם יש להם משהו בשבילי לעשות, אני מוכן למלא אותו בשמחה. הם אמרו לי: אם נצטרך אותך, ניקח אותך, בינתיים תשכב.
היינו ליד גדר המעוז, ניתנה הוראה בקשר לסגת. המצרים האירו את השטח בפגזי תאורה והשטח הואר ממש כאור יום. התחלנו לסגת.
הבנתי שהמצב מסוכן. עברנו לחניון לילה, כאשר המפקד שלנו שמע על הסיפור הוא הורה להעביר אותי אליו על מנת שישמע את הסיפור אישית מפי. המפקד הסתכל עלי, שאל אותי אם אני בריא ושלם. סיפרתי לו את הסיפור. הוא בדק אותי, סובב אותי לראות אם קרה לי משהו, שמע ממני את פרטי המקרה והורה לי לנסוע לרפידים. לישון לא יכולתי, לא היה לי ציוד. זרקו לי שמיכה. התעטפתי וישבתי בזחלם. בבוקר הופיע אמבולנס ופינה אותי עם הפצועים. ברפידים פגשתי את הקצין האחראי שטלפן לתל- אביב.
בטלפון שאלו אותו משהו והוא ענה: "אני לא חושב שהוא הוזה. הוא נראה לי נורמאלי בהחלט". הקצין קיבל הוראה להעביר אותי לתל- אביב. כשהגעתי הושיב אותי המפקד ליד מפה והתחיל חוקר אותי על מה שעבר עלינו. הוא שאל אותי אם אני יודע מה עלה בגורל חברי? אמרתי לו: ראיתי אותם מרימים ידיים והם לקחו אותם. הוא שאל: האם הם ירו עליהם? אמרתי: כן, שמעתי כמה צרורות אבל לא ראיתי מה קרה. ואז הוא אמר לי: אתה רוצה לראות אותם? אמרתי לו: כן, איפה הם, מה קרה? אז הוא אמר לי: לך תבקר אותם בצריפין. הוציא פיסת נייר ורשם את מספר המחלקה בבית- חולים "אסף הרופא".
הלכתי לבקר אותם. התרגשתי ממש. נכנסתי לביתן 39 ואני פוגש את אלון ואת אורי ממש מטיילים בפיג'מות. הם התרגשו כשפגשו אותי, והשמחה הייתה רבה. אחר כך ניגשתי לראות את יזהר בביתן אחר. הוא שכב במיטה, קצת מבוהל, אבל כאשר ראה אותי הוא התעודד, ירד מהמיטה ואמר: איזה ממזר אתה, איך בכלל עלה בדעתך לברוח? אמרתי לו: זהו, זה הסיכון שבדבר. או שבורחים וניצלים או שנשארים ונשבים, או שבורחים ומתים.

בין פול לשמפניה
בשעות אחר הצהריים, למחרת היום שבו אושפזנו, ניגשה אלינו אחות וסיפרה, שקצין בביתן סמוך מבקש לראות אותנו. ניגשנו אליו ואז התברר, שזהו קצין שריון, ממפקדי הכוח ששיחרר אותנו מן השבי. הוא נפצע אותו בוקר והובא לאותו בית- חולים.
וזה סיפורו של קצין השריון:
בליל ה- 22 באוקטובר, עם היכנס הפסקת האש לתוקפה שהה הכוח שלי בצומת דרכים, שהאחת מהן מוליכה לקהיר.
התארגנו לחניון לילה. פתאום ראינו שני כלי רכב נוסעים עם אורות מלאים על הכביש, אחד ג'יפ והשני משאית. הם ניסו לעקוף אותנו. המשאית נסעה קדימה והג'יפ מאחוריה. מאחר שהפסקת האש הייתה כבר בתוקף לא היה ברור לנו אם לפתוח עליהם באש. המגמה הכללית הייתה לאפשר לכל המצרים הנמצאים באזור לברוח מן השטח. נדמה היה לנו, שיש שם כוחות גדולים והעדפנו לאפשר להם לברוח מאשר לקחת שבויים, ולחכות עד הבוקר כדי שנברר את מהות הכוחות שלפנינו. ברחו די הרבה משאיות, שהיו בטווחים רחוקים למדי. הג'יפ והמשאית הגיעו, לעומת זאת, קרוב מאוד למקומנו.
המפקד הורה לא לפתוח באש ולתת להם לעבור, אבל כנראה שההוראה לא הגיעה לאחד החיילים שהיה עצבני והוא פתח באש מקלע על המשאית. כולם היו עצבניים והצטרפו לירי.
המשאית חצצה בין הג'יפ ובינינו כך שהג'יפ לא נפגע, אבל נהג הג'יפ לקה, כנראה, בהלם, עקף את המשאית ונכנס לתוך החניון של הטנקים. פתאום שמענו יריות, צעקות ומישהו ירד מן הג'יפ ורץ החוצה אל החיילים שעמדו וירו בג'יפ וצעק: אל תירו, אנחנו ישראלים. כך נודע לי כי ניצלת מהשבי.
בעיתונים, מספרים על טיפול מסור של צוות רפואי. איני מאחל לאיש שייווכח באמיתות הדברים על בשרו. שתהיו לי כולכם בריאים. אבל עלי נגזר להיפצע והריני מאשר, שהטיפול יותר מסור ממסור. צוות של ארבעה רופאים, בראשות ד"ר איידלמן, ביקר אצלנו יום יום ולא חסך דאגה והתעניינות וטיפול עד שהחזירנו לאיתננו. הם לא חסכו כל מאמץ לא רק להבריאנו אלא גם להנעים את שהותנו.
ביום החמישי לשהותנו בבית- החולים באה כל המשפחה לביקור, לחגוג את יום הולדתי. "כמעט נולדת מחדש", אמרו לי. על כוסיות שמפניה שהורמו בביתן כולו נתבקשתי לומר כמה מילים. הסתפקתי במשפט אחד בלבד: "חבר'ה, אם הייתי היום בקהיר הייתי אוכל ביום ההולדת שלי – פול ולא שמפניה"… הכול פרצו בצחוק ושתו לחיים.

להקדמה מאת אורן קפלן

לכתבה באתר קשת ערוץ 2  mako  שפורסמה במועד 40 שנה למלחמת יום כיפור

English Version