אתר פסיכולוגיה psychologia.co.il הוא מהאתרים הוותיקים ביותר באינטרנט שסיפק מידע בתחום הפסיכולוגיה בעברית. במהלך שנים השבנו על אלפי שאלות שהופנו אלינו דרך פורומים מקצועיים באינטרנט ובדואר האלקטרוני. בדפים הבאים יוצגו מתוכם מספר מוגבל של שאלות ותשובות שמאפיינים נושאים נפוצים המעניינים גולשים רבים.

 השאלות והתשובות מסווגות לנושאים הבאים:

1. קשרי משפחה א': הורים שואלים על ילדים – התפתחות פסיכולוגית של ילדים, התנהגויות גן ובית ספר, סוגיות בחינוך וביחסי הורים-ילד וכדומה.
2. קשרי משפחה ב': אנשים שואלים לגבי הוריהם קרובי משפחה אחרים.
3. קשרים בין אישיים – חברויות ויחסים זוגיים: בעיות בזוגיות או בתקשורת זוגית או באינטימיות, אהבה ויחסי מין, קושי ליצור קשרים, קשיים במצבים חברתיים וכדומה.
4. העמוד הנוכחי למטה – התמודדות עם אירועי חיים שונים: כישלונות, פרידה מבן/בת זוג, הריון, לידה ואחרי הלידה.
5. העולם הפנימי – רגשות, תחושות ושאר מצוקות: חרדה, לחץ, פחדים, דיכאון, הפרעות אכילה וכדומה.
6. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי: סוגי מטפלים והכשרות טיפוליות שונות, גישות שונות בפסיכותרפיה, מתוך חדר הטיפולים – התחלת טיפול, סיום טיפול ומה שביניהם.
7. מושגים מעולם הפסיכולוגיה – מושגים ותיאוריה: הגדרות של הפרעות נפשיות, חלומות, היפנוזה, מידע על תרופות פסיכיאטריות, מושגים תיאורטיים אחרים בפסיכולוגיה.

 חלק רביעי: התמודדות עם אירועי חיים שונים

מעגל רגשות שליליים וחרדת במה
אני שחקן צעיר באחד מהתיאטראות הרפרטוארים בארץ, ובחזרות לקראת הצגה חדשה.
לפני שבוע היה לי יום חזרות נוראי, כאילו שכחתי ביום הזה את כל הטכניקות אותן למדתי בבית ספר למשחק, וחזרתי להיות ילד שנוהג במשחק כשעשוע.
האכזבה שלי מהרושם השלילי שהותרתי על צוות ההצגה ביום ההוא שוכנת בראשי, תקועה במחשבותיי, מפריעה לי להתרכז ולהשתחרר , ומפריעה לי מאוד בימי החזרות הנוכחיים.
אני מרגיש ילד, מרגיש מגושם, מרגיש שחשפו את התרמית שלי – שאני לא באמת מוכשר. מרגיש שכולם נזכרים ב"פאשלה" שלי ברגע שאני עולה על הבמה.
אבקש מכל ליבי את דעתך איך לעבור את ימי החזרות הבאים? איך להתמודד עם לחץ ומעגל של רגשות ומחשבות שליליות? איך אוכל לחזור ולתפקד כמו בעבר?
תשובה
מי שמופיע על במה, בין אם זה שחקן ובין אם זה מורה בכיתה או בכל מצב אחר של חשיפה חברתית, נחשף במוקדם או במאוחר לסוג של חרדת במה או קהל. החרדה הזו יכולה לכלול חרדת ביצוע, כלומר, קושי ממשי להופיע או להרצות, או ביקורת עצמית קשה לגבי היכולת האישית והאפשרות להמשיך ולהציג.
הצגה כשמה כן היא, יש בה משהו שמציג חלק בך שיש בו רכיב אוטנטי וללא ספק יש בו רכיב מלאכותי. אני חושב שאתה נוגע כרגע בשאלה משמעותית במקצוע שבחרת לעצמך. את שואל מה אמיתי ומה מזוייף, מי אתה ומה בדיוק אתה מוכר, הן לקהל והן לעמיתך. אלו התלבטויות טבעיות ואם תוכל להפוך אותן למנוף של פיתוח ומודעות עצמית, ולא לדרך של הלקאה עצמית, תוכל אפילו להשתמש בחומר הגלם הזה לטובתך. מה שקרה לך נראה לי אירוע מאוד טבעי במהלך החיים המקצועיים שלך. אם תקבל אותו ככזה, אם תבין שזה אירוע שמשתלב בתמונה הכללית ואינו פוגע בקריירה שלך, סביר להניח שתרגיש הקלה. לפעמים סוג כזה של רגש הוא אינדיקטור למשהו שקורה לך ודורש תשומת לב שקשה לתת אותה ללא נורת הזהרה. אני מציע לחשוב גם על ההיבט הזה, אבל לא באופן קונקרטי. כלומר, נסה להוריד את הביקורת העצמית החזקה ולהתמקד במשמעות העמוקה והאמיתית של מה שקרה. מה זה אומר עליך? מה זה אומר על בחירותיך המקצועיות? האם יש משהו שהיית רוצה לשנות בסגנון החיים שלך, המקצועיים ובכלל?
לבסוף, מדוע זה קורה דווקא עכשיו? אלו אירועים שמזדמנים לאנשים במקצוע שלך באופן תדיר. האם יש משמעות מסוימת לכך שזה קרה דווקא עכשיו? האם אתה יכול לראות את ההקשר ההיסטורי בתזמון הנוכחי?
אני מעריך שאם תשתמש במה שקרה כחומר גלם ולא כאירוע מביש שצריך להעלים אותו הדברים יראו לך באופן שונה לחלוטין.

 נסיגה
אני בן 18 ונמצא ממש טרם גיוס. בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה, אשר בולטת מאוד בכל תחומי עיסוקי, כאשר תהיתי רבות לגבי פשר העניין. הייתי מגדיר את בעייתי כ "נסיגה בשעת שיא"…
למעשה, בכל תחום בחיים, הדורש טיפה תחרותיות ומאמץ, אני מגיע למצב, שכאשר אני מגיע לקראת הסוף (ולפעמים זה גם קורה בהתחלה, אך בעיקר בסוף) אני חרד מאוד, והביטחון העצמי שלי יורד כליל לתחתית, באופן שגורם לי להיות מושבת ממלאכתי ומאמציי.
אתן לכם דוגמא מעשית: לא מזמן היה לי גיבוש של צה"ל…בקיצור, רובכם יודעים שבאים לשם חבר'ה ממש איכותיים ורציניים, כאשר רמת הכושר הנדרשת גבוהה…בקיצור ההכנות לגיבוש היו מפרכות, ולסיכום הגעתי לרמת כושר טובה ולביצועים מעולים.
עכשיו העניין הוא שאיך שהגעתי לשם, רמת הביטחון העצמי ירדה, הרגשתי את עצמי כבעל הסיכויים הכי קלושים לעבור וכו'-דבר שגרם לביצועיי המעשיים להיות דומים.
בקיצור הכוונה היא, שפיתחתי לי מן הרגל, שכל דבר שקשור בתחרות מעורר בי ממש לקראת השיא חרדה מסויימת, שגורמת לי לדפיקות לב מהירות ולהרגשת חולשה, שהמוצא היחיד הוא פרישה.
תשובה
לפי מה שאתה מתאר מדובר בסוג של חרדת ביצוע בדומה לחרדה בחינות או חרדת קהל. כאשר אתה מגיע לקראת התמודדות משמעותית תוקפת אותך חולשה שגורמת לקושי להמשיך ולהגיע להישגים. תופעה זו אכן משפיעה באופן משני גם על הדימוי העצמי ובהחלט היה כדאי לבדוק את העניין ולטפל בו שכן הוא עלול ללוות אותך בהתמודדויות נוספות גם בעתיד.

 פרידה כואבת
אני בן 27, סטודנט לתואר שני.לפני חודש וחצי חוויתי פרידה כואבת והרגשתי היא שעולמי חרב עליי. בחילות, התפרצויות בכי, חוסר חיוניות וכו'. אך המפריע לי מכל הוא שאני לא זוכר כלום מהקשר עצמו. במכתב שכתבתי לעצמי לפני הפרידה קראתי שיש לי תחושה שהיא לא אוהבת כפי שאני ובכוונתה לעזוב. תיארתי את הפחד הגדול להישאר לבד ולחוות את כאב הפרידה שכבר חוויתי בעבר לא פעם. אני מאשים את עצמי על שגרמתי לה לעזוב בגלל הקנאה,ה חולשה שהפגנתי וכו'. מצד שני, מדי פעם אני נזכר בסיטואציות המשקפות את הקרירות והאדישות שהפגינה חברתי כלפיי. יש לציין שהיא יפהפייה ומחוזרת ותמיד הייתה מלאה בעצמה ומנעה ממני חיזוקים בסיסיים (נשיקות, יוזמה בסקס) שידעה שאדם חלש ותלותי כמוני צריך.
אני עסוק במחשבה מי אשם בפרידה? אולי עייפתי והברחתי אותה? אולי כלל לא אהבה אותי כל השנתיים האחרונות? היא תמיד ציירה עצמה כבחורה חזקה שנפרדת מגברים ותוך "כמה ימים" מתגברת וממשיכה הלאה. מי באמת אשם? למה כשאני חושב שקל לה אני נחלש ונשבר, ולהיפך? למה אני לא מסוגל לגבש לעצמי עמדה קבועה ולהיאחז בה. אודה לך על התייחסותך.
תשובה
אתה מתאר את עצמך כאדם חלש שזקוק לחיזוקים ואת הפחד הגדול להישאר לבד. במצבים כאלה הקשר הופך לסם שצריך כדי לשרוד. לפעמים הדבר גורם לכך שתוכן הקשר כבר איננו חשוב כל כך אלא מה שבאמת חשוב זה עצם קיומו של הקשר. מה שקצת מסבך את העניין הוא שלמעשה במצב כזה לא משנה מי נמצאת שם, העיקר שיש שם מישהי. במידה וזה באמת מה שקרה, הפחד שלך לא היה מכך שהיא אישית תעזוב אלא מכך שתינטש ותישאר לבד. לכן גם כעת, אינך זוכר באמת מי עזבה אותך אלא אתה בתוך הבדידות הכואבת שלך עם עצמך.
אם אלו פני הדברים אז עד שלא תתארגן לטפל במה שקורה לך באופן אישי הקשרים שלך ישארו משהו שקורה מבחוץ, מה שמפחית את השליטה שלך במצב ולמעשה עלול להוציא את משמעות הקשר מתוך היחסים. לא נראה לי קריטי כעת מי אשם, יותר נראה לי שחשוב כעת ללמוד ממה שקרה וממה שקורה ולהתארגן כך שמצבך הנפשי יהיה חסין ואקטיבי יותר באשר לגורלך ולחייך. דרך הגיונית בעיני לכך היא פניה לטיפול פסיכולוגי.

 חייבת יעוץ דחוף
הנני כבת 37 רווקה. במשך כ- 5 שנים יצאתי עם גבר כבן גילי רווק. מערכת היחסים שלנו ידעה הרבה עליות וירידות, עד אשר נפרדנו. בשנתיים האחרונות מידי פעם הקשר מתחדש ושוב מתנתק (סיבת הפרידה היא שבן זוגי לא מעוניין להתמסד).
הסיבה שבכל פעם אני חוזרת אליו, בגלל אהבתי אליו. אינני מצליחה לשכוח אותו למרות מגרעותיו הרבות וניצול אהבתי אליו.
בכל פגישה מחודשת, באופן שיטתי הוא דואג לספר לי על כיבושיו בפרטי פרטים ואני לא מסוגלת להקשיב לסיפורים האלו. לא פעם אמרתי לו שזה פוגע בי (עלי לציין שהוא הרבה פעמים בודה את הסיפורים האלו ואני יודעת שאין לו אף אחת) , אבל הוא תמיד ידאג "לשתף" אותי. אני מרגישה שהוא עושה את זה בכוונה, הוא מנסה לבחון את גבול אהבתי אליו ויש לי תחושה שהוא די נהנה לראות אותי מתפתלת בחוסר הוודאות.
כל פעם כמו טיפשה אני נופלת לפח שלו ומאמינה לסיפורים שלו ומספקת לו תשובות "שמרגיעות" אותו ונותנות לו תחושה שאני עדיין "בכיס שלו". אני יודעת שאני בראש שלו ושהוא לא שכח אותי, אבל מצד שני הוא לא מוכן להתקדם בקשר ואני מרגישה תקועה עם אהבה חסרת תקווה.
הייתי מעוניינת לדעת ממה נובעת ההתנהגות שלו כלפי? האם עצם בדיית הסיפורים שלו לגבי נשים אחרות, מקנה לו כח ? האם דרך "משחק" זה הוא מבטיח שאהבה שלי אליו לא תיגמר לעולם?
אני מבולבלת כועסת ומרגישה שאני די דורכת במקום. ומה שמכעיס אותי יותר זה עצם זה שהוא יודע עד כמה אני אוהבת אותו ובאיזה שהוא מקום הוא "משתמש באהבה הזו.
אודה לך אם תוכל לחוות את דעתך בנושא.
תשובה
ישנן תופעות רבות של קשר שלילי לעיתים פתולוגי. אני מתאר לעצמי שיש סיבות לכך שאת מוכנה להתענות כך בקשר. סביר להניח שאם היית רואה מישהי אחרת מהצד עוברת את מה שאת עוברת לא היית מבינה כיצד היא מוכנה לסבול זאת. תופעות כאלה קורות למשל כאשר מתפרסמים מדי פעם נתונים או סיפורים על נשים מוכות ותמיד חוזרת השאלה מדוע הדברים הגיעו עד כך. אני לא רומז שאת אישה מוכה, אבל משהו מהמנגנון של הסבל והכאב שאת חווה במשך זמן כה רב בכל זאת מצית אסוציאציה לכיוון כזה. יש משהו סדיסטי בהתנהגות שלו ומשהו מזוכיסטי בהתנהלות שלך, ובתוך ריקוד הטנגו הזה אתם ממשיכים לרקוד כבר די הרבה זמן.
כמובן שהסיבות להישארות בקשר כזה יכולות להיות רבות והן בוודאי קשורות להיסטוריה האישית שלך ולמרכיבים רבים נוספים. אני מסכים איתך וממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, להיגמל מהקשר הלא בריא הזה ולהמשיך הלאה.

מה לעשות?
אני כבת 38, רווקה ובהריון מקשר של מספר חודשים שהיה לי עם גבר שעזב את הארץ ולא היה מוכן להכיר באבהותו. החלטתי להביא את הילד הזה לעולם ולא להפיל. לפני שהכרתי את הגבר הזה יצאתי עם גבר מספר שנים. מערכת היחסים שלנו היתה יפה ומצד שני כואבת. אני רציתי להתמסד ולהקים משפחה והוא לא. היום, אני בהריון מהאחר ומרגישה בודדה רגשית.
לפני כחודש פגשתי את אהובי מהעבר וסיפרתי לו שאני בהריון. עלי לציין שהוא הוכה בתדהמה, הרגשתי איך שהוא מתקשה לעכל את הבשורה. לאחר הפגישה המקרית המשכנו את הקשר בטלפון ואפילו נפגשנו פעם אחת לקפה. באותה פעם היצרים התלהטו בינינו ופתאום הרגשתי שהוא אותו גבר שאהבתי במשך שנים. אבל, כאשר הוא הבין שעדיין יש לי אליו רגש, הוא החל לשחק איתי, כגון: להבטיח להגיע לבקר אותי בדירתי וברגע האחרון לדחות, או להבטיח לצלצל במועד מסוים ולא לצלצל, לצלצל רק ביום המחרת, או כאשר אני מצלצלת אליו הוא לא עונה לטלפון כאשר הוא מזהה את המספר שלי וכו'…….
באחת השיחות הוא זרק לי את המילים האלו: "באתי לפגוש אותך בשביל להתנקם בך". (למרות שהדברים נאמרו בחצי חיוך – לא יכולתי להתעלם – אדם מדבר מתוך הירהורי ליבו).
משהו בתוך ליבי אומר שאולי עדיף לא להיות איתו בקשר – כי בצורה שהוא מתנהג אלי עכשיו זה רק מזיק לי .
אבל, הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך בנושא. מדוע, מצד אחד הוא דחה את אהבתי ואת רצוני להקים משפחה, מצד שני, כאשר אני המשכתי הלאה קשה לו לקבל זאת?
תשובה
יש לך אינטואיציה שאומרת להתרחק ממנו ולא להסתבך שוב בקשר שכבר הכאיב לך בעבר. אני נוטה לסמוך על סוגים כאלה של אינטואיציות, למרות שאני מבין את הבדידות והכמיהה לקשר שיש לך.
במידה ואת רוצה לתת לו ניסיון נוסף, דברי איתו והסבירי לו בצורה נחרצת שאת לא מעוניינת בקשר עימו כי הוא מתנהג בצורה גסה ולא רגישה. אם יש לו משהו חיובי להציע הוא מוזמן לנסות, ואם לא עדיף שיעלם מעולמך לעד. אם תראי שמשהו משתנה וההתנהגות האחרונה היתה רק תגובת קנאה והלם להריון, אפשר לבחון שוב את העניינים. אולם אם את מזהה את אותו דפוס התנהגות, חתכי מייד את הקשר וותרי עליו. זה עלול להביא רק צרות.

 הריון
אני בת 28.5. לפני 3 ימים גיליתי שאני בהריון ראשון. ההיריון הנ"ל הושג לאחר 4 סדרות טיפולים. כשגיליתי שאני בהריון, משום מה לא שמחתי אלא ישר דאגתי – מה יהיה בעבודה, אין לי כוח להשמין, מה יהיה אם ההיריון לא יהיה בסדר וכיו"ב.אני גם לא מרגישה קשר למשהו בפנים ובכלל אני לא מרגישה בהריון. יצוין כי בעלי והמשפחה שלי ושלו לחצו עלי המון להיכנס להריון (אנחנו נשואים 4 שנים). האם התחושות הללו נורמאליות?
תשובה
התחושות הללו נורמאליות לגמרי. עד עכשיו לא היה לך פנאי לעסוק בשאלות הללו. עסקת בעיקר בדאגה לכך שאת לא נכנסת להריון ומה יהיה. עכשיו כשהבעיה הזו נפתרה יש לך פנאי גם לעסוק באותן שאלות שעולות באופן טבעי.
זה די דומה למה שקורה לזוג טרי אחרי החתונה. כולם בטוחים שירח הדבש הוא הדבר היא מתוק שיש בעולם. מסתבר שזוגות רבים מתקשים מאוד בשנה הראשונה לנישואיהם דווקא בכלל שעד החתונה עסקו בשאלה האם הזוגיות תתממש ולא הספיקו לדבר על כיצד היא תראה. אותו דבר במקרה של הריון. לעיתים ההתמודדות עם שינוי הסטאטוס, שינוי האיזון במשפחה ובגוף וכל שאר הדברים המשמעותיים שקורים בהריון ואח"כ בגידול ילדים, עולים דווקא לאחר הכניסה להריון, בעיקר אם זה היה תהליך ארוך וקשה.

אמא לבן שנה וקצת
אני אמא לילד בן שנה ושלושה חודשים (אחרי טיפולי פוריות רבים) שלא עובדת והוא איתי בבית. אחרי הלידה הייתה תקופה די ארוכה שבכיתי. התעצבנתי הרבה מעצם העובדה שאני לבד (יש משפחה ובעל). התקופה הייתה מלווה בהתפרצויות ובמתחים. פחות או יותר התקופה חלפה לאט עם עליות וירידות. בעלי כל הזמן אומר תצאי את צריכה להתאוורר, אך הילד לא בגן ואנו לא יכולים להרשות (כרגע) בייביסיטר על בסיס קבוע. בכל אופן הבעיה שלי זה מה שקרה אתמול בלילה. הילד שלי אתמול אחרי האמבטיה (בשגרה הרגילה) לא רצה לישון במשך ארבע שעות. אני די התעצבנתי הרמתי את הקול, השכבתי אותו בכוח במיטה והנחתי עליו די חזק את היד. מדי פעם נבהלתי ממה שעשיתי ולקחתי אותו לסלון שישחק ויראה טלוויזיה כדי שאירגע ואשתה מים, אך ההתנהגות שלי חזרה על עצמה, בשינויים כמובן, אך עדיין לא התנהגות הולמת אחרי 4 שעות מתישות התחלתי לבכות מה עשיתי? איזו אמא אני? כל כך השתוקקתי לילד (טיפולי פוריות) וכך אני מתנהגת???? הצילו!!! מה עושים? עצה? רעיון? עזרה? דחוף….
תשובה
לפי מה שאת מתארת את עוברת תקופה לחוצה וקשה אחרי הלידה. היתה לך ציפייה ארוכה לילד, והנה הוא הגיע, אבל ההתמודדות היום יומית אינה תואמת תמיד לפנטזיה. יתכן אפילו שסבלת או שהינך אף סובלת מסוג מסויים של דיכאון אחרי לידה ולכן התגובות החריפות. אני מציע לך לפנות לקבל הדרכה פסיכולוגית ולא להישאר לבד עם התחושות הכל כך קשות הללו. יש מסגרות של השירות הציבורי שעלותן נמוכה או לא עולה לחלוטין. למשל מרפאת אם-תינוק במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב שמטפלת באימהות לילדים צעירים ועשויה להיות מאוד רלוונטית, כך ישנם מכונים להתפתחות הילד, תחנות בריאות נפש ועוד בהם ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אני מעריך שאם תהיה לך כתובת רלוונטית לייעוץ ופריקת מתח זה יוכל להרגיע ולעזור.

מרגישה סבל במטלות אפילו פשוטות ולכן נמנעת מהן
יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה .
אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו…אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות.וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו.
ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל .
כך זה אצלי עם כל דבר. והחיים כך נורא קשים.
פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכו-דידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב .
גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל .
אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר .
האם תוכל לתת לי עצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?
תשובה
את מתארת היסטוריה ארוכה של טיפולים והתמודדויות. הדברים בוודאי אינם פשוטים, את לא יודעת מה בדיוק הבעיה, אבל די ברור לך שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלך ואת כל מה שאת יכולה ורוצה לתכנן עבורך. אין ספק שאת צריכה להמשיך ולהיות במסגרת טיפולית, הן תרופתית, הן בשיחות והן במסגרת כלשהי שתשמור עליך מבחינה מקצועית וחברתית. העניין כבר אינו משהו מיידי שצריך לטפל בו כעת אלא בעיה שהמהות שלה כרונית ונמשכת לאורך זמן. אני לא חושב שיש טעם להכחיש את זה ועצם ההכרה בכך שיש כאן בעיה מתמשכת אולי תעזור לך לכוון את הפתרונות.
פתרונות במצב כזה אינם בד"כ כוללים משהו כולל ומקיף. כאן צריך לבנות צעדים קטנים שכל אחד מהם מהווה מטרה בפני עצמו. ללכת לרופא שיניים בתאריך מסוים, לראות סרט שאת רוצה באחר צהריים מסוים, לדבר עם חבר שלא דיברת עימו הרבה זמן בבוקר מסוים. התוכנית לא יכולה לכלול משהו מקיף מידי כי מניסיונך זה לא עובד. החיים בנויים מרגעים קטנים. נסי לבנות את הרגעים הללו וככל שתצליחי להתמודד איתם בקטן, כך החיים שלך בגדול יראו טוב יותר.
כל יום הוא מועד שעומד בפני עצמו. אם תתכנני לכל יום מטלה אחת בלבד שבה את מתחייבת לעמוד, ואכן תקפידי לעמוד בה, את תראי שתוך זמן קצר יהיו יותר ויותר דברים שיסתדרו. יום אחד לעשות הליכה ברגל לחצי שעה. יום אחר ללכת לסרט. יום אחר לפגוש חברה שמזמן לא ראית, וכו'. הדברים הקטנים הללו יבנו רצף של יכולת ומסוגלות. במידה ולא עמדת במטלה היומית, נסי לחשוב מה עצר בעדך, אל תייאשי את עצמך, נסי לפרגן לעצמך ואל תנסי להגדיר משימות גדולות וממושכות, לפחות בשלב הראשון.

לא החלטי
אני בן 32 נשוי+2 . לפני כחצי שנה עזבתי (לאחר 6 שנות עבודה) מקום עבודה טוב כי נמאס לי מהאווירה בחברה, האנשים וכו'.
רק לפני חודש מצאתי במקרה עבודה חדשה שגם ממנה אני גם כבר לא מרוצה. עברתי ראיונות עבודה רבים בחברות טובות ובאף אחת מהן לא הצלחתי לעבור לשלב המיון הסופי וסוננתי מיד לאחר הראיון הראשון.
חשבתי שאם אעזוב את עבודתי אמצע מיד עבודה טובה יותר, אך לאחר 3-4 חודשים ראיתי שהסיכויים שלי קלושים ביותר ולכן ניסיתי לחזור למקום עבודתי הקודם אך כבר לא רצו בי כי כבר קיבלו מישהו אחר. ומאז אין יום שאני כועס על עצמי מאוד, שכן איך יכולתי להיות כל כך אידיוט ותמים כשעזבתי את עבודתי סתם ללא סיבה אחת טובה, מבלי שיש לי ביד עבודה אחרת, טובה יותר.
וכך גם בראיונות העבודה אינני מצליח לשכנע את המראיין מדוע עזבתי ואז כבר רואים מי אני ואין לי כבר סיכוי.
כיום אני עדיין ממשיך לחפש עבודה, למרות שמצאתי משרה סבירה (אחרי זמן רב מאוד)
אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מעצמי לאן ללכת, לאיזה כיוונים לפנות כדי שאפסיק כבר כל הזמן לחפש ואדע את מקומי.
תשובה
מכל דבר בחיים אפשר גם ללמוד, השאלה אם אתה באמת מבין מה שקרה ומדוע הוא קרה. בכל מקרה, לפי מה שאתה מתאר התקבלת בסופו של דבר לעבודה ואתה כעת עובד. בשל התרחיש הקודם שקרה לא כדאי שתעזוב את מקום העבודה הנוכחי לפני שיש לך אלטרנטיבה רצינית במקום אחר. יתכן שאת החיפוש צריך לעשות לא רק במודעות הדרושים אלא גם בנפשך פנימה, ואולי זה הזמן לפנות לייעוץ פסיכולוגי.

ניצול זמן
יש לי בעיה לא קטנה של ניהול וניצול זמן. אני מתפקדת בחיי האישיים והמקצועיים, אך למרות זאת, אני מרגישה שביכולתי להשיג הרבה יותר, אילו ידעתי איך לנהל בצורה נבונה את הזמן שבידי. זוהי בעיה שיש לי מאז הילדות והיא מאד מפריעה לי. לפני כמה חודשים הפכתי לאם, והבעיה כמובן החריפה עם הזמן הפנוי המועט שנותר בידיי איך ניתן לפתור אותה?
תשובה
עצה קטנה: בכל סוף שבוע, כשאת בכל זאת מוצאת 10 דקות פנויות, תכיני לך שרטוט של ימי השבוע מחולקים לשניים: בוקר וערב. ותכתבי בדיוק מה יש לך לעשות בכל שעה בכל יום. את הדף הזה תתלי על הדלת, ותעקבי אחריו. תרשמי בו הכל החל מתור לרופא עם הילד וכלה בכביסה, תוכנית טלוויזיה שאת לא מפספסת או פגישה עם חברה. במשך השבוע תעקבי אחרי הדף, תמחקי דברים שעשית כבר ותעבירי ליום אחר דברים שלא הספקת.
מעבר לכך כדאי בכל זאת לתת תשומת לב לסיבות שבגללם את לא מתארגנת עם הזמן. יתכן שיש שם גורם בעל משמעות מעבר לחלק הפרקטי של התארגנות סביב הזמן. אם יש הסבר פסיכולוגי חשוב לתת לו שם ופירוש אחרת שום כלי יישומי לא יעבוד באמת לאורך זמן.

ליקויי למידה
לאחרונה התחלתי ללמוד באוני' ואני חש תופעות מאוד מוזרות. עוד בתקופת התיכון היו לי מעין בעיות ריכוז. במיוחד בעיות באגירת מידע שאני לומד לזיכרון. בגלל בעיה זו נאלצתי רבות "להמר" בבגרויות ולא למדתי לשום בגרות את כל החומר הנדרש. השיא היה בבחינת הבגרות בהיסטוריה בה למדתי רק כחצי מהחומר הנדרש.
לצערי הרב שיטה זו בלתי ישימה כעת. מלבד הקשיים הנובעים מ-5 שנים בין לימודי בתיכון ללימודי באוני' (צבא – חו"ל…) אני פשוט לא זוכר על מה מדברים בשיעורים. המרצים שואלים שאלות ואני באמת באמת לא יודע לענות. אני זוכר שדיברנו על הנושא, אך פרטים אני לא מסוגל לזכור.
דבר נוסף הקורא לי הוא שאני לא מסוגל להתרכז בשיעור. אני מאוד מנסה להקשיב ולשים לב, אך מה שקורה הוא שאני גם לא מקשיב כשאנשים מדברים איתי המון אלא גם אז חולם בהקיץ, ואפילו הלכתי לצפות במופע אותו השתוקקתי לראות זמן רב וגם בו חלמתי להקיץ ואיבדתי את הריכוז במה שקורה… זה ממש מדאיג אותי ואין לי שליטה על זה.
בלילות אני גם מתקשה לישון וכל הזמן הראש חושב וחושב על הא ודה. אני לפעמים משתגע מזה שאני מת מעייפות, שוכב לישון ב-11 בלילה כי למחרת אני מתחיל ללמוד ב-8 ואני פשוט מתגלגל במיטה מצד לצד, הראש כל הזמן מלא מחשבות, ואיני מסוגל להירדם עד 3-4 בבוקר.
אני יודע שלעתים אנחנו נוטים לעשות אוטו-דיאגנוזה ממה שאנו קוראים או שומעים, אבל כשתיארתי את הנ"ל בפני השותף שלי במעונות הסובל מהפרעות קשב וריכוז הוא אמר שמה שאני מתאר הוא תיאור קלאסי של המקרה.
אני מאוד הייתי שמח לשמוע עצה על פתרון לבעיה שלי.
שמעתי שיש תרופה בשם ריטלין אבל אני יותר בעד פתרונות טבעיים או לפחות ע"י תרגילים שאני אבצע על עצמי…
תשובה
כנראה שהכישרון שלך הצליח להוביל אותך להצלחות לימודיות בתיכון למרות הקשיים שהיו כנראה מאז ומתמיד. עם זאת, אין סיבה להמשיך ולסבול. גש לאבחון מסודר של ליקויי למידה. יתכן שיש בעיה אובייקטיבית שחשוב מאוד להגדיר אותה. זה יעזור לך גם לפתח לאחר מכן אסטרטגיות למידה יעילות יותר לטווח הארוך. בכל מוסד אקדמי רציני יש שירות פסיכולוגי שעורך את האבחונים הללו. יש אפשרות גם לפנות ארגון ניצ"ן באזור מגוריך שנועד לאבחון ליקויי למידה.

ספיחים נפשיים לפגיעה בתאונת דרכים
בתי, כיום בת 18, נפגעה קלות לפני שנה וחצי בתאונת דרכים, ומאז, בכל פעם שאנחנו נמצאים על הכביש בסיטואציה "מסוכנת" לפרשנותה (ובעזרת הכבישים והנהגים הנהדרים שעליהם יש הרבה אירועים כאלה), היא נתקפת חרדה, רועדת, פורצת בבכי ומעלה מחדש את כל הזיכרונות , מתבטאת בגסות נגד הנהגים שסובבים אותה.
האם יתכן ששיחות עם איש מקצוע יביאו להקלה במצבה? אנו מתגוררים באשדוד האם תוכל להמליץ על מישהו?
האם נכון לעודד אותה בשלב זה ללמוד נהיגה, או שעדיף להמשיך ולחכות.
תשובה
על שתי השאלות תשובתי חיובית. כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי לטפל באופן יותר ישיר בטראומה. אני מציע לנסות את שיטת EMDR ואולי תוכלו לקבל המלצה למטפל באזורכם מאגודת EMDR בישראל www.emdr.org.il. מאמר קצר על השיטה אפשר לקרוא בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm
גם על השאלה השני תשובתי חיובית, כדאי בהחלט להתחיל לימודי נהיגה, זה עשוי להוות גורם טיפולי התנהגותי שיעזור גם כן, מעבר להיבט הפרקטי של רכישת הרישיון.

זיכרון ילדות
יש לי ידיד שכל הזמן מספר לי שחרוט לו בזיכרון מכיתה א' תחרות תחפושות שהתחפש לילדה ומאוד רצה לזכות ולא זכה והוא חש אכזבה ועד היום בגיל 38 הזיכרון הזה טבוע לו בראש וזה מאוד מציק לו.
מה אמורה לרמז הסיטואציה או איך אפשר להתמודד איתה ולשכוח אותה?
האם זה קשור לאכזבות שחווה או שמאז הוא סוחב איתו מטענים?
תשובה
זהו סוג מאוד אישי של חוויות ולא הייתי מנסה לעשות הכללה. הוא היחידי שיכול לומר אילו אסוציאציות זה מעורר בו ולמה זה קשור. אם היא מציקה באופן חי גם כיום יש אפשרות להתמודד איתה ולהחליש את השפעתה. אין אפשרות להשכיח חוויות. ההחלשה קשורה הן להבנה למה זה שייך וכן לתהליך טיפול אפשרי, למשל EMDR.