פרויד וגלובליזציה: התבוננות פסיכולוגית על תופעת הלאומיות בעידן הגלובלי

מאמר זה מהווה תרגום של מאמר שפורסם באנגלית:

Kaplan, Oren (2005). Freud and Globalization: A Psychological Overview of the Nationalism Phenomenon during the Globalization Age. ABI Insights, Journal of the Academy of International Business, 5, 3-9.

לאומיות כהתמודדות עם חרדת הגלות
תהליכי הגלובליזציה הכלכלית המתרחשים בתקופתנו מעוררים שאלה האם הם מסמלים התהוותו של סדר עולמי חדש ואם כן מה טיבו (למשל, הירץ ותומפסון 1999; גוולן, 2001). סוגיה זו מסקרנת לאור העובדה שדווקא בתקופה שכזו, לא רק שלא נחלשת תחושת הלאומיות אלא, יותר ויותר אנשים ברחבי העולם מתקבצים לקבוצות לאומיות. נדמה לפיכך שהכמיהה ללאומיות מתגברת ולא נחלשת, זאת במקביל להחלשות מעמדה של מדינת האומה (nation-state). אמנם תהליכי הגלובליזציה הכלכלית פותחים אפשרויות עצומות לפריחה ואחווה עולמית, אולם לדבר יש גם מחיר ודווקא עליו ועל הסיכונים שבו יתמקד מאמר זה
הסכמי "שלום וסטפליה" אשר הביאו לסיום מלחמת שלושים השנה ב 1648 נחשבים לנקודת הציון בה הוכרה לראשונה באופן מלא מדינת הלאום. המלחמות שפרצו לאחר שלום וסטפליה הושפעו פחות מסוגיות דתיות ונסבו בעיקר סביב נושאיים מדיניים ולאומיים. ההסכמים קבעו שמדינת הלאום הריבונית תהיה הסמכות השלטונית הבכירה ביותר, שאיננה כפופה לאף גורם זר. עם זאת, תופעת הלאומיות היתה קיימת זמן רב גם לפני שלום וסטפליה וניתן לזהותה אף בכתבים קדומים, כולל בתנ"ך.
בתקופתנו, התעצמותו של השוק כתוצאה מתהליכי הגלובליזציה הכלכלית פגעה במידה ניכרת באוטונומיה של המדינה ובריבונותה. פעילויות ממשליות שונות שהיו בעבר נחלתה הבלעדית של המדינה ומקור לעוצמתה, החלו לפעול מחוץ למסגרת הריבונית המדינתית על ידי שחקני השוק והחברה האזרחית (מה שמכונה גישת ההתלכדות convergence, מוזלי, 2003), רבים מהם גלובליים או רב לאומיים שאינם ניתנים כלל לשליטה על ידי מדינה כלשהי. תהליכים אלה אינם נתפסים תמיד רק כיעילים ומשפרים את איכות חייו של אזרח העולם. חוקרים בתחום הסוציולוגיה והכלכלה הפוליטית, כמו למשל זיגמונט באומן (2002), טוענים שתהליכי הגלובליזציה, האחראים לנסיגת המדינה ולהפרטת החברה, מייצרים חוסר אונים פוליטי ומוסרי. באומן סבור שהעידן הגלובלי, שהביא לשחרור השוק מאחיזתה המפקחת, המגבילה והמרסנת של המדינה, הביא עימו צורות חדשות של אי-שוויון ופגיעה גוברת במין האנושי. תחומים מרכזיים בהתנהלות המדינה, כגון תעסוקה, בריאות, איכות סביבה ועוד , נשלטים כיום על ידי גופים ומוסדות מסחריים שאינם נבחרים בהליך דמוקרטי ולפיכך אינם נושאים באחריות כלפי אלה המושפעים מהן. כתוצאה מכך מצטמצמת באופן ניכר יכולתו של היחיד להשפיע על גורלו ולפיכך נוצרת תחושה של חוסר-אונים פוליטי ואישי אשר חוסמים את אפשרויות הפעולה העומדות בפני הפרטים לעצב את סדר היום הפוליטי והחברתי במרחב בו הם חיים. באומן מדגים את דבריו בתופעות מודרניות הממחישות את החוויה הקיומית הבסיסית של אנשים בכפר הגלובלי של היום. למשל, הוא מסביר את פריחת תוכניות ה"ריאליטי TV" המשקפות תפיסה של אינדיבידואליזם בוטה המכשיר את כל האמצעים העומדים לרשות הפרט על-מנת לשרוד בעולם תחרותי וחסר-וודאות, שבו הגינות וצדק מתורגמים לנייטרליות ולאדישות כלפי גורלו של הזולת המוצא עצמו חסר אונים. מכאן שמבחינה נפשית וקיומית אזרח העולם הגלובלי פגיע יותר וחשוף יותר לעוולות חברתיות, ומכאן שהוא מאופיין בדפוס חרדה אקזיסטנציאלית כרוני. מובן שחרדה זו היא מנת חלקם של פלחים מסוימים באוכלוסיה (פרטים, קבוצות ומדינות) בעוד אחרים, בד"כ אלו המבוססים כלכלית, נהנים מתהליכים אלו.
אם כן, ניתן לטעון בשלב זה שתהליכי הגלובליזציה המדללים את משמעות האומה, מגבירים חרדה, כיוון שהפרט מוצא עצמו מחד פחות מוגן ברמה האישית אל מול המוסדות הלא ממשלתיים השולטים בכלכלה ומאידך אבוד בתוך הסדר והכללים החדשים שמכתיבה הגלובליזציה. ההיסטוריה מראה שתקופות של שינויים דרמטיים במבנה הסדר החברתי עלולים להביא למתח בין חברתי וחשש מתגובות נגד אלימות ומלחמות. אלו כמובן כרוכים בהתאגדות אנושית לקבוצות כהגנה מפני החרדה והשינוי, בין היתר ברמה הלאומית. מאחר שניתן להבחין כיום בהתחזקות הלאומיות דווקא בתקופה בה מדינת הלאום נחלשת, הרי שקיים חשש שהדיסוננס שיוצר תהליך הגלובליזציה יופנה בסופו של דבר לעימותים אלימים, כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה האנושית.
דפוס החרדה שיוצר השינוי מחזיר את הדיון לעולם הפסיכולוגיה ותואם באופן מפתיע לכתביו של פרויד אחרי מלחמת העולם הראשונה, המהולים במרירות וראייה פסימית של טבע האדם וייצר ההרס שלו. אנסה לתאר את דבריו של פרויד ופסיכולוגים נוספים באשר לאופן ההתאגדות של האדם במצבי חרדה, אשר עשויים להסביר את המתרחש כיום בעולם, ועלולים לנבא מה עלול לקרות בהמשך אם לא יוטמעו למערכת הגלובלית מנגנונים מרסנים והומניסטים.

הקבוצה כמיכל לחרדה
לאומיות והתקבצות אזרחים תחת כותרת של מדינה מהווים סוג של פעילות ותהליך של קבוצה. אציג תחילה את תפיסתו של אלפרד ביון שנחשב כאבי הגישה הטביסטוקיאנית לחשיבה פסיכואנליטית בעבודה עם קבוצות וארגונים. גישה זו עשויה להסביר את מקור המוטיבציה האנושי להתקבץ ולפעול בקבוצות.
ביון (1961) סבור שהאדם מתפתח מתוך קיום סימביוטי ראשוני עם האם בתחילת החיים. דפוס זה מלווה לאחר מכן את האדם הבוגר כל חייו. החרדה להישאר לבד הינה החרדה האקסיסטנציאלית הבסיסית ביותר ומהווה מניע מרכזי להתקבץ עם אחרים. אולם כשתהליך ההתקבצות מתחיל להתפתח עלולה להתעורר חרדה מסוג חדש הנובעת מתוך החשש להיבלע בתוך האחר או בתוך הקבוצה ולאבד סממני הזהות.
"הנחות יסוד" (basic assumption) הינם מונח שהגה ביון כדי לתאר מצבים אופייניים בדינמיקה של חיי קבוצה, וכדי להמחיש את סוג החרדה עימה מתמודדת הקבוצה בכל שלב של מחזור החיים שלה. יש להדגיש שגישה זו טוענת שליד המטלה המרכזית המוצהרת והמודעת של כל קבוצה, מתקיימת מטלה נוספת לא מודעת הנוגעת לאופן ההתמודדות עם החרדה האישית והקבוצתית. הדינמיקה של הנחות יסוד הינה דרך להתמודד עם החרדה הנובעת מהיותם של המשתתפים גם חברי קבוצה אך גם יחידים בעת ובעונה אחת. ביון זהה שלוש "הנחות יסוד":
א. תלות: הנחה זו מתייחסת לפנטזיה של משתתפי הקבוצה שאם ילכו אחר מנהיג, יבטלו עצמם ורצונם מפניו, ויסכימו להיות תלויים ברצונותיו באופן מוחלט, אזי הקבוצה תצליח במשימתה וטובתם של חברי הקבוצה תובטח.
ב. התקפה או בריחה: fight or flight – הנחה זו קובעת שבפנטזיה של חברי הקבוצה קיים אוייב חיצוני ומשותף המאיים על הקבוצה ושההתמודדות עם האיום מחייבת התקפה ומאבק או בריחה כנגד האיום החיצוני.
ג. זיווג: pairing – הפנטזיה המונחת ביסוד הדינמיקה האופיינית לקבוצה היא שמתוך הקבוצה יצמח זוג שיוליד עבורה גאולה והמשכיות. גאולה זו יכול להיות רעיון, הגנה בפני רע, הבראה, צמיחת דור המשך, חזון ועוד.
הנחות היסוד של ביון יכולות להסביר גם את תהליך התגבשותה של האומה והיווצרות תחושת הלאומיות סביבה. החרדה הקיומית גורמת לפרט להצטרף לקבוצת אנשים שעשויה להגן עליו בפני סכנות מוחשיות ודימיוניות. הן גורמות לו ללכת שבי אחרי מנהיגים המובילים את המדינה, לציית לחוקיה ואף לצאת למלחמות המוכרזות כנגד אויביה (ולסכן את חייו). לבסוף, קיימת המשאלה שהמדינה תמשיך ותתקיים לעד ותביא עימה גאולה גם לדורות הבאים מה שהופך את הפרט בן התמותה, לבן חיי נצח, בדמיונו.
מבחינה זו התהליך הגלובלי עלול לשבור את הנחות היסוד. בהתייחס להנחת היסוד הראשונה, התלות במנהיגים המקומיים הולכת ופוחתת שכן כוחם הולך ומתדלדל אל מול הארגונים הגלובליים. המנהיגות העולמית היא דיפוזית יותר ואבסטרקטית. למשל, מי מנהל את האינטרנט? מי שולט בתכנים של הרשת שהופכת למקור המידע העיקרי של עולמנו? הגלובליזציה פוגעת גם בהנחת היסוד השניה שכן הנחת היסוד של הגלובליזציה היא שהעולם אחד הוא וההבדלים בין המדינות מיטשטשים. אם כך, מיהו אויב ומיהו ידיד? האיום הופך לדיפוזי ולא מכוון למטרה ברורה בדמות מדינת אויב (נפילת הגוש הקומוניסטי שהיה האויב המרכזי למערב במשך מחצית מאה חצה את הקווים וכעת מחפש לו העולם אויבים חדשים. הדבר הופך גם את האויב לדיפוזי. לאיזו מדינה שייך בן לאדן?). גם הנחת היסוד השלישית יוצרת בעיה שכן מאחר ואין עדיין הזדהות אנושית לגבי השייכות הגלובלית לעולם הרי שלא ברור לאיזו זוג או משפחה יוולד הילד, מהו החזון ומהי טיב הגאולה הצפויה.
בלבול וחוסר אונים מעודדים אנשים לחפש קבוצת הזדהות אשר יגנו עליהם מפני החרדה הקיומית וזו מצויה בשפע במסגרת הלאומית, גם אם מדינת האומה שאליה משוייכת בד"כ הלאומיות חלשה בהרבה. הלאומיות נתפסת כמורשת תרבותית המזכירה את הסדר הישן והטוב שהיה קיים לפני הבלבול שהביאה עימה הגלובליזציה.

מקור ההתקבצות הלאומית
מקורות ההתקבצות מוסברים על ידי פרויד במסה "עתידה של אשליה" (1927). חיי הנפש של הילד הקטן הולכים בנתיבי הצרכים הנרקיסיסטיים הראשונים. הוא דבק בסובייקטים שמהם מובטח לו סיפוקם של צרכיו הבסיסיים. כך נהפכת האם השוברת את רעבונו של היונק למושא האהבה הראשון, ובוודאי גם למגן הראשון מפני כל הסכנות הלא ידועות הנשקפות לתינוק מעולם החוץ. ניתן לומר אם כן שהאם נהפכת למחסה הראשון מפני החרדה. תסביך האדיפוס נובע בדיוק מגורם זה. האב, שהוא השותף הטבעי לאם הופך למוקד קנאה ואף חרדה, שמא לא תספיק אהבת האם למלא גם את צרכיו של התינוק וגם את צרכיו של האב. רצח האב הוא הפתרון המיתולוגי לחרדה זו. אולם עוצמתו של האב המעוררת את חרדת הסירוס מלמדת את הילד הצעיר פרק בהלכות העולם: דרך תהליך ההזדהות עם האב נפתר התסביך האידיפלי שהוא אבן דרך קריטית בהתפתחות הנפשית והחברתית התקינה. מכאן שבמשפחת המקור מוצא הילד שני רגשות בסיסיים להתמודדות עם חרדותיו הקמאיים לעצם קיומו: אהבה והיזדהות. רוב התיאוריות הפסיכולוגיות מקבלות שהדפוסים הללו שנלמדים בגיל צעיר מהווים לאחר מכן דפוסי התמודדות המופעלים שוב ושוב לאורך החיים הבוגרים. לפיכך, חיפוש מושאי אהבה והזדהות, המוזכרים בכתבים פסיכולוגים רבים גם לאחר פרויד (לדוגמא, קוהוט, 1977), מהווים דפוס מופנם שיכול להסביר התנהגות אנושית במקרים שונים. הלאומיות היא סוג של מושא הזדהות ואהבה (עם האומה) כחלק מדפוס אישיותו של הפרט וכתשובה לחרדות הקיומיות הבסיסיות ביותר שלו.
טרוטר (1916) סבר שהיחיד חש עצמו בבדידותו חסר שלמות, עוד מילדותו, וזה מה שמפתח בו את יצר העדר ואת הצורך להתאגד. פרויד חולק על טרוטר לגבי אינטרפרטציה זו. הוא סבור שחרדה זו מכוונת דווקא אל האם ואל האנשים האחרים שהילד מכיר. לדעתו היא מהווה ביטוי למשאלה שלא נתמלאה (אדיפוס). חרדתו של הפעוט אינה חולפת למראה אדם מן העדר, להיפך, הופעת זר כזה אף תגביר את החרדה או את הקנאה באחרים שזוכים לאהבת ההורים. אבל בלית ברירה ומתוך הכרת המציאות הילד נאלץ להזדהות בסופו של דבר עם שאר הילדים – מושאי הקנאה, וכך נוצר בחבורת הילדים רגש ההמון או רגש השותפות שהולך ומתחזק דרך קהילת בית הספר, קהילת הצבא וכך הלאה. לפיכך, הרגש החברתי נובע במקורו מרגש עויין של קנאה אשר דרך מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים הופך להזדהות ואחווה. את העוינות והקנאה ישליכו חברי הקבוצה על אויב שיגדירו והמצוי מחוץ לגבולות הקבוצה.
הלאומיות היא הפתרון הבוגר לחרדה הקיומית. בית ההורים אינו יכול לתת עוד הגנה מושלמת אל מול הסביבה הגדולה והעויינת. כל עוד היה הילד פעוט ולא היה מודע למרחבי העולם החיצוני היתה הגנה זו מספקת. אולם כשהוא מתבגר ומתפקח מחפש הוא גורם חדש לאהוב ולהזדהות עימו אשר יספק את צרכיו החברתיים וירגיע את חרדותיו. זוהי המדינה. אולם מדוע לא תהפוך המדינה בעידן הגלובלי לעולם כולו? האין ארגון האו"ם או כל התאגדות בינלאומית אחרת יכולים להפוך ולשרת את אותם צרכים בסיסיים? נראה שהמציאות מוכיחה שאין כך הדבר. התקופה הנוכחית מאופיינת בהתחפרות אל תוך הלאומיות ולא בהתרחקות ממנה.
בהקשר זה ניתן לשער שהגלובליזציה מעוררת קנאה ועוינות בקרב קהלים רבים. העובדה שהיא איננה פועלת למען שוויון אלא יוצרת הקצנה של הפערים בעולם מעוררת קנאה הרסנית. מלאני קליין (1975) כותבת על קנאתו של התינוק לשד אימו המניב כל טוב, ועל יצר ההרס שמתעורר בו לאור זאת. הגלובליזציה מביאה עימה את שד החלב של המערב, עמוס בכסף ופיתויים לעולם השלישי העני. האחרון אינו רק נהנה מתנובת החלב העשירה, אלא גם מתמלא זעם וקנאה על השפע של אותו שד, תוך כמיהה קמאית להרוס אותו, גם במחיר ההרס העצמי שיבוא עימו. הפונדמנטליזם הלאומני והדתי שפורץ דווקא בתקופה זו מייצג את הקנאה ההרסנית של מי ש"אין לו", למראה השפע הקיים בחיכו של מי ש"יש לו", והחשש הסביר שהפערים הללו רק ילכו ויתרחבו בהעדר יד מכוונת כפי שהיתה בתקופה ההגמוניה של מדינת הרווחה.
תהליכי הגלובליזציה מבטיחים לכאורה עולם טוב יותר. עם זאת, נסיון העבר מורה שבריתות בין עמים נוצרות לא רק כדי ליצור אחווה אלא גם כדי להגדיר ולהתמודד עם אויב מבחוץ. לדוגמא, השוק האירופי המאוחד התאחד כנגד כוחה הכלכלי המתגבר של ארה"ב. הוא מתלבט כעת האם אפשר להכניס מדינה מוסלמית לשורות האיחוד כי הנצרות מאחדת אותו. מכיוון אחר ניתן לזהות את מתנגדי הגלובליזציה המוצהרים, בין אם האנרכיסטים שמפגינים באלימות ברחבי העולם, ובין אם הפונדמנטליסטים האיסלמיים שמאיימים לתקוף את התרבות הגלובלית (המערבית). לא ניתן להתעלם מכך שבתגובה גם המערב, וארה"ב בראשו, נעשו אלימים יותר. לפיכך, האויב הישן הובס ותהליך הגלובליזציה יצר אויבים חדשים. ההתאגדות החדשה מניבה אויבים חדשים וחוזר חלילה.
אם נסכם את דברינו עד כה, הרי שתהליך הגלובליזציה מעורר חרדה וכעס, בגלל הפערים החריפים שהוא יוצר בין פרטים ובין מדינות, בגלל עצם השינוי שהוא יוצר באורח החיים ובדפוסים המוכרים, ולבסוף בשל העובדה שהיחלשותה של מדינת הלאום מציבה את הפרט במקום פגיע יותר מאשר בעבר. אנשים במצבי חרדה וכעס נוטים להתקבץ לקבוצות, ובמקרה הנוכחי, ללאומים ואל הדת, מתוך מחשבה שהקבוצה תגן עליהם מפני החרדה ומפני האויב החיצוני האמיתי או המדומיין, ושדרכה ניתן יהיה אף להילחם בו ולהשמידו.

החשש מן העתיד: "תרבות ללא נחת"
הסדר הגלובלי החדש, לפחות נכון להיום, עדיין לא הביא גאולה ואחווה בין העמים. לכאורה, התרבות הנאורה אמורה היתה לפתור את הקונפליקטים החברתיים שבכפר הגלובלי. אין צורך להכביר מילים על כך שמאז פרוץ הגלובליזציה אין פחות אנשים עניים, אין פחות מקרי רצח עם בעולם, אין פחות מלחמות ואין אושר אנושי רב יותר.
פרויד כותב במסה "פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני" שלאחר שהפסיכולוגיה התמודדה עם שאלת טיב נפשו של הפרט, עליה להסביר גם את השינויים הנפשיים הנובעים מהיותו של הפרט בקרב ההמון. הרי אם מתאחדים יחידים בהמון ודאי קיים דבק כלשהו שמחברם. התקבצותם של יחידים סביב לאומיותם מתאים להגדרתו של פרויד את "ההמון", ואינו מחמיא במיוחד לקבוצת האנשים שמתקבצת תחת כינוי זה. פרויד הושפע מכתיבתו של לה בון (שהיוותה אח"כ גם בסיס לכתיבתו של ביון) שגרס שבהמון מיטשטשות התכונות האישיות של היחיד וכך גם נעלם ייחודם. כך צף ועולה הלא-מודע המשותף של הקבוצה. בתוך ההמון נקנית ליחיד תחושה של כוח איתנים המאפשר לו להיכנע ליצריו אותם היה מרסן אילו היה הוא לבדו. בנסיבות אלו עלול הפרט לאבד את מצפונו ואת רגש האחריות שלו, שנובע במקור מתוך חרדה חברתית. גורם נוסף הפועל בסיטואצית הקבוצה הוא סוג של היפנוזת המונים – כל רגש או פעולה בהמון הופכת למגיפה המשפיעה על האחרים בקבוצה וגורמת ליחידים שבה לבטל את האינטרס האישי שלהם לטובת הרבים. הפרטים בקבוצה סוגסטביליים (נכנעים לשכנוע עצמי היפנוטי), מה שיכול לגרום ליחיד בקבוצה לנהוג בדרכים שנוגדות את אופיו הבסיסי ושונות מהאופן בו הוא נוהג בד"כ. כך ניתן להסביר כיצד אנשים מן השורה היו מסוגלים לבצע מעשי זוועות כאשר נשלחו מטעם הקבוצה להילחם באויב, אמיתי או מדומיין. פרויד מסיק אם כן, שהיחיד בתוך הקבוצה יורד בסולם הציווליזציה. גם אם כיחיד הוא עשוי להיות עדין ומשכיל, בתוך הקבוצה הוא עלול להפוך ל"קהה חושים, ברברי, פרימיטיבי ובעל כושר אינטלקטואלי ירוד". ההמון הינו אימפולסיבי אשר פועל מתוך הלא-מודע ומתוך דחפיו, נאצלים או אכזריים, מתוך גבורה או מורך לב, הכל לפי הנסיבות. ההמון נוח להשפעה וחסר חוש של ביקורת, אין ההמון יודע ספקות והיסוסים. מלכתחילה מכוון ההמון את עצמו אל הקיצוני, ה"אולי" הופך לוודאי, הפרנויה הופכת לרדיפה ובריחה. שכנוע ההמון אינו נובע לפיכך משיקולים רציונליים כי אם מתמונות צעקניות וגוזמאות שנאמרות בפאטוס שוב ושוב. ההמון אינו חפץ באמת. הוא חי בדמיון ובאשליה ללא ממשות אובייקטיבית (פרויד, 1921).
אחד הגורמים המשפיעים על התנהגות ההמון הוא הציוויליזציה והתרבות בתוכה הם חיים. במסה "תרבות ללא נחת" פרויד (1930) אינו חוסך ביקורת גם מאופי התרבות האנושית. הוא טוען שמקור הסבל האנושי נובע משלושה גורמים: כוחו העליון של הטבע, רפיון גופו של האדם ולקותם של המוסדות המווסתים את יחסי הגומלין של בני האדם (משפחה, מדינה וחברה). בשניים הראשונים אין האדם יכול לשלוט, שכן אינו מסוגל להכניע את הטבע ולעולם יהיה הוא בן חלוף. אבל דווקא הגורם השלישי מעורר תהיות. מדוע הסבל האנושי הנובע מן המוסדות אותם יצר האדם עצמו, אינו ניתן למניעה. תשובתו של פרויד הינה שאולי גם כאן יש כוח טבע בלתי נשלט, אך הפעם זהו טבע בריאתו של האדם. פרויד טוען שאם היינו יכולים להיפטר מהתרבות והיינו חוזרים להיות פרימיטיביים כמו אבותינו הקדמונים, אולי היה סבלנו פוחת. פרויד כתב שההתפתחות המדעית והטכנולוגית מביאה לאנושות הישגים שאמורים היו להביא לאושר רב. הוא מתאר (לפני 75 שנים) שבתקופתו כבר אין צורך בדאגה לידיד הנוסע למרחקים כיוון שניתן לקבל ממנו הודעה מהירה בטלפון על כך שהגיע בשלום, ובאותו אופן ניתן להקל על הגעגוע לילדים הנוסעים הרחק כיוון שניתן לשמוע את קולם. אולם בהתבוננות נוספת הרי שללא הטכנולוגיה לא היו נוסעים הידידים והילדים למרחקים ולכן לא היה נוצר הצורך ביצירת קשר התקשורת עימם. הפיתוח הטכנולוגי לא הפך את העולם למקום מאושר יותר ולסובל פחות. לפיכך סבור פרויד שיש לחקור את מהותה של התרבות האנושית אשר יוצרת חדשנות שאינה מצליחה להביא אושר, ולהבין את מקורותיה ומטרותיה. נראה שהחדשנות שבגלובליזציה עלולה להיכנס גם היא לקטגוריה זו.
פרויד מגדיר "תרבות" כסכום כל ההישגים והמוסדות שמכוחם התרחקו חיינו מחיי בעלי החיים, ואשר מתמקדים בשתי תכליות – הגנה על האדם מפני הטבע וויסות יחסי בני האדם בינם לבין עצמם. הגורם הראשון קשור בעיקר לפיתוחים טכנולוגיים שונים וכן לפעילות רוחנית ואידאית. הגורם השני בא לקבוע את דפוס יחסיו החברתיים של האדם, למשל, כבן משפחה, חבר, עמית וביחסו למדינה. ללא שילוב גורם זה בתרבות הרי שמי שכוחו הגופני גדול יותר היה מכריע ביחסים לטובת עצמו ולפי רחשי יצריו תוך הפקרת החלש לחסדיו של החזק. קיומה של תרבות ומדינת חוק מבטאים לפיכך את כוחם של הרבים אל מול כוחו של היחיד. אולם לרוע המזל אין הדבר מונע עוולות. פרויד הושפע מאוד ממלחמת העולם הראשונה ומצטט את המשפט הידוע "אדם לאדם זאב" (Homo homini lupus) אשר מסביר לדבריו את זוועות ההיסטוריה האנושית. משימתה של התרבות לפיכך הינה לשים מחסום ליצר התוקפנות של בני האדם, אולם היא נכשלת בכך שוב ושוב. מעניין לציין שפרויד התייחס בהקשר זה לקומוניזם (שנות ה-30 !). הוא כתב שהקומוניסטים סבורים שגילו את הדרך אל הגאולה. לדעתם האדם כולו טוב ודורש טוב לזולתו, אלא שמוסד הקנין הפרטי השחית את טבעו. עם ביטול הקנין הפרטי והפיכת כל הנכסים לרכוש הרבים יובטח, כך הם אומרים, חלקו של כל אדם בהנאה מן הרכוש וכך גם יעברו מן העולם זדון ושטנה מקרב בני האדם. פרויד כותב בנחרצות שההנחה הפסיכולוגית למשטר הקומוניסטי היא אשליה נטולת אחיזה. לדעתו עם ביטולו של הקנין הפרטי ישלל מתאוותו התוקפנית של האדם מכשיר ממכשיריה, אבל אין מעשה הביטול משנה ולא כלום ממהותה של התוקפנות. תמיד אפשר לקשור יחד בקשרי אהבה ציבור גדול יותר של אנשים, בתנאי שמחוצה לו נשארים אנשים אחרים, שאליהם אפשר לכוון את גילויי התוקפנות. קשה לו לאדם להיות מאושר בתרבות. מבחינה זו היה מצבו של אדם הקדמון טוב יותר כי לא ידע כבלים ליצריו. עם זאת היה קלוש בטחונו שיוכל להתענג זמן רב על אשרו. בן התרבות קנה מידה של ביטחון במחיר חלק מן הסיכויים שלו להיות מאושר.
פרויד כותב שיצר תוקפנותם הטבעי של בני האדם, איבת היחיד לרבים ואיבת הרבים ליחיד, נוגדים את תכליתה של התרבות. יצר זה לתוקפנות הוא צאצאו ונציגו הראשי של יצר המוות (אותו שילב פרויד בתיאורית הדחף לאחר שראה בזוועות מלחמת העולם הראשונה). בני האדם שיעבדו בשיעור כזה את כוחות הטבע לרצונם שלא יתקשו להשמיד באמצעותם איש את רעהו, עד לאחרון בהם. הם יודעים זאת, וידיעה זו היא במידה מרובה, גם מקור חרדתם של בני האדם בימנו, מקור אסונם, מקור רוח האימה המפעמת אותם (וכנראה גם המקור להצלתם בפני עצמם) (פרויד, 1930).

סוף דבר

תהליכי הגלובליזציה הביאו עימם פוטנציאל צמיחה אשר מתמקד בקהלים מסויימים בגלובוס ויוצר לפיכך אי שיוויון בין פרטים וקבוצות באופן חריף יותר מאשר בעבר. החזק מתחזק עוד יותר וגם אם מנסה הוא באופן פטרוני לעזור לחלש, הרי שזה האחרון רק מתמלא כעס, קינאה וחרדה בעקבות תהליכים אלו. התופעות הללו מאפיינות יחידים וקבוצות.
החלשותה של מדינת הלאום גורמת לשינויים דרמטיים באיזון העדין ביחסים שבין בני אדם. גורמים מסחריים, חלקם רב-לאומיים, מכתיבים אורחות חיים לאוכלוסיות שלמות. מצב זה מעורר חרדה, התקבצות, ולוחמה.
זיגמונט באומן טוען שבעידן הגלובלי הצליחו הכוחות הכלכליים להשתחרר, בפעם השנייה בהיסטוריה, ממסגרת מוסרית-חוקית מגבילה. בפעם הראשונה, היה זה במאה ה- 18, כאשר הופרד העסק ממשק הבית. היפרדות שהובילה לתקופה המכונה בספרות "הקפיטליזם הפרוע", שהתאפיינה בקיטוב חריף בין עניים לעשירים, בעבודת ילדים, ביום עבודה ארוך ובניצול נטול מוסריות של אנשים ומשאבים. מדינת הרווחה המודרנית שהחלה להתפתח במאה ה-19 הצליחה לרסן את פעילותם חותרת-הרווח של עסקים. העובדה שבמקביל לתהליכי הגלובליזציה קיימת נטייה גוברת להתקבצות לאומית, דתית ואף פונדמנטליסטית מרמזת על עוצמת החרדה שתהליכי הגלובליזציה מעוררים ופוטנציאל הנזק שעלול לנבוע מהם במידה שלא יווצרו גורמי ייצוב גלובליים ולאומיים שימנעו הקצנה.
אלברט איינשטיין אמר פעם שאינו יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת העולם הרביעית ישתמשו במקלות ואבנים. זיגמונד פרויד במסה "מלחמה למה?" עונה במכתב לאיינשטיין שהדרך היחידה למנוע את הרס התרבות היא בהתארגנות של הציבור סביב חוקים, תקנות ורשויות, אשר מסדירים כדין את ביצוען של פעולות השליטה. רק מתוך הכרה בשיתוף האינטרסים נוצרת זיקת רגש בין אנשים, שעשויה להיות מקור כוחם.
פרויד טען שהשפלתו של גורם אחד בציבור הופכת אותו לאויב נוקם, גם אם המנצח נוהג כלפיו חמלה. נראה שכל עוד לא תנותב הגלובליזציה הכלכלית לטובת כל השחקנים במגרש הגלובלי, וללא משוא פנים פטרוני, יש חשש מהותי שבמקום מינוף איכות החיים בעולמנו יוגברו העימותים הקבוצתיים תחת צילם של חיים רוויי מתח וחרדה.

תודות
תודה לתמר ברקאי על עזרתה בכתיבת מאמר זה

References
Bauman, Z. (2002). Society under Siege. Cambridge: Polity Press.
Bion, W. R. (1961). Experiences in Groups. London: Tavistock.
Freud, S. (1921). Group psychology and the analysis of the ego. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth 1958).
Freud, S. 1927). Future of an illusion. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth 1958).
Freud, S. 1930). Civilization and its discontents. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth 1958).
Freud, S. 1933) Why War? The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth 1958).
Hirst, P. and Thompson, G. (1999) Globalization in Question: The International Economy and the Possibilities for Governance (second edition), Cambridge: Polity Press.
Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. New York: International University Press.
Le Bon (1895). La Psychologie des foules. In: Freud, S. (1921). Group psychology and the analysis of the ego.
Melanie Klein (1980). Envy and Gratitude and Other Works 1946-1963 (The Writings of Melanie Klein, Vol. 3). New York: The Free Press.
Trotter, W. (1916). Instincts of the herd in peace and war. London: Ernest Benn.