כרוניקה של בועה ידועה מראש: פסיכולוגיה של השקעות ומשקיעים

"כרוניקה של בועה ידועה מראש"

פרופ' אורן קפלן

להלן שני מאמרים ברצף שפורסמו על ידי פרופ' אורן קפלן בעיתונות הישראלית בנושא בועות פיננסיות ופסיכולוגיה של השקעות.

הכתבה הראשונה פורסמה ב"כלכליסט" בעקבות משבר 2008

הכתבה השניה המופיעה מייד לאחריה פורסמה בשנת 2004 עם ההתאוששות ממשבר ה-2000 ולקראת הכרוניקה של המשבר הבא, פורסמה במהדורה הישראלית של מגזין "Forbes"

בסוף 2002 ירדה הריבית בארצות הברית לשפל חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה – תגובה של הבנק המרכזי של ארה"ב (הפד) לשרשרת אירועים פיננסיים ולתנאי שוק עגומים שנגרמו עקב התפוצצות בועת ההייטק, אירועי 11 בספטמבר והאי-אמון הכלכלי במשק האמריקאי.

אז, כמו היום, הזרים הפד לשוק כספים כדי למנוע קשיי נזילות, ונהפך לגורם מתערב בשוק – בניגוד לתפיסה האמריקאית המסורתית של אי-התערבות בשוק.

הטראומה של המשבר בשנות השלושים הוציאה את מיטב הכלכלנים הקפיטליסטים משלוותם, והחשש מפני מיתון היה למשתנה העיקרי, שקבע החלטות מקרו-כלכליות.

התערבות זו עשתה את שלה. כספים רבים הוזרמו לשוק, שכן הריבית הנמוכה לא הצדיקה הפקדה סולידית של כסף בקופות חיסכון נעדרות תשואה. המשקיע הקטן חזר אט אט לבורסה, והשוק חזר לפרוח בתוך שנים מעטות. עם זאת, יש לזכור שעד אז הוא איבד חסכונות רבים, שצבר לא באמצעות מניפולציות בבורסה אלא בעבודה קשה של שנים. למרבה הצער, זוהי הכרוניקה הקבועה של השוק.

הריבית הנמוכה והאפשרות לקחת הלוואות זולות נהפכו למנוף גיוס חסר תקדים של לקוחות ללקיחת משכנתאות ולרכישת נדל"ן מכל הבא ליד. אזרחים אמריקאים שקודם לכן לא יכלו אפילו לחלום על קבלת משכנתה פותו לקפוץ לקרוסלת ההצלחות ולקנות בית. מחירי הנדל"ן בארה"ב עלו באופן לא ריאלי, והבועה הזו התנפצה בקול רם, באירוע שמכונה כיום משבר הסאב-פריים.

ערך הדירות ירד באופן ניכר ומספר חסר תקדים של לוקחי משכנתאות נעשו חדלי פירעון. חברות ענקיות שהיו מעורבות בתהליך החלו להתמוטט, וסחפו איתן למערבולת גורמים שעד לא מכבר נתפסו כעמידים באופן שאין לערער עליו. קריסתו של ליהמן ברדרס והעובדה שהממשל לא התגייס להצילו היו קוביית דומינו קריטית בהפלת הבורסות, בצניחה שאין זוכרים דוגמתה זה שנים. סכומי עתק נמחקו מהשוק בתוך ימים ספורים, אנשים פרטיים שהשקיעו בבורסה איבדו נכסים פיננסיים שנצברו במשך שנים.

בהתנהלות ההיסטרית הזו של השוק ברחו רבים החוצה כל עוד רוחם בם, מחשש שיאבדו את כל יתרת רכושם הדל. וכמובן, יום לאחר שצנחו השערים נמוך די הצורך, באו הגורמים המוסדיים והעשירים במשאיות ענקיות והעמיסו עליהן מניות במחירי מציאה, ואותם ימכרו בבוא היום ל"פראייר" הבא.

אם כן, מהו הגורם הפסיכולוגי שגורם לאנשים ליפול כך שוב ושוב?

האדם שונא סיכון מטבעו. אחרי נפילה דרמטית בשוק, המשקיע הקטן אינו נכנס לבורסה ומשקיף מהצד כיצד המשקיע המוסדי והעשיר רוכש מניות במחירים אטרקטיביים, שגורמים לה לעלות. לאחר כמה שנים של עליות מרגיש המשקיע הקטן בטוח דיו לחזור לשוק. הוא אינו מסוגל להתמודד עם המחשבה שכולם מרוויחים ואילו הוא אינו "שותף בחגיגה".

פעמים רבות ישקיע הרבה יותר מכפי יכולתו. מהי יכולתו? אלה הסכומים שאינם מסכנים את איכות חייו השוטפת אם ייעלמו יום אחד. כשסכומים אלה יהיו בסיכון, הוא לא יוכל להישאר שווה נפש, וייאלץ לפדות את הקרן בסכומים נמוכים בהרבה משווייה הקודם, רק מכיוון שהוא נעדר מרווח פיננסי שמאפשר לגדולים ממנו לחכות בסבלנות עד חלוף המשבר.

חשוב לציין שהבורסה רווחית יותר מכל השקעה סולידית לטווח הארוך. כלומר המחקרים מורים באופן חד-משמעי שמי שישקיע בבורסה (בדרך שקולה, כמובן) לאורך כל חייו, למשל 1,000 שקל בחודש למשך 30-40 שנה, ייצא לפנסיה עם סכום גבוה יותר בממוצע ממי שישקיע את אותו הסכום בקופת חיסכון סולידית. זאת בלי קשר לעליות ולירידות בשוק. אך המשקיע הקטן נכנס בדרך כלל לבורסה עם תיאבון ועם נכונות לסכן את עצמו כדי "להכות את השוק". מאחר שעשה זאת כאשר הבורסה נמצאת בשערים גבוהים יחסית, רב הסיכוי שעדיין יימצא שם כאשר תתפוצץ הבועה.

כשהשערים נמוכים וחלק ניכר מכספו אבד, הוא יברח ויישבע שלעולם לא ישקיע עוד בבורסה. את הסחורה האטרקטיבית שהוא מוכר יקנו כאמור בזול גופים כלכליים, שישמחו למכור לו אותה שוב בהמשך, רק כדי שיוכל להתרסק איתה שוב.

בתקופה בה שערי ריבית נמוכים הופכים אלטרנטיבות חיסכון סולידי ללא אטרקטיביות הציבור הרחב חוזר לבורסה לאחר שזו עלתה בשנה האחרונה בעשרות אחוזים. "המשקיע הקטן" עמד זמן רב מן הצד מתוך חשש להיכנס שוב למערבולת הפסדים כפי שקרה לא פעם בעבר. ההיסטוריה מראה שככל שהמשקיע פחות מתוחכם ופחות מקצועי כך הוא נבהל יותר מהפסדים ויוצא אחריהם מהשוק. הצטרפותו להבא תגיע רק לאחר שהשוק עלה באופן משמעותי ולמעשה הוא מפסיד את מנוף הרווח הגדול ממנו נהנו בד"כ המשקיעים המקצועיים. הוא מצטרף עם ההמון לתקופה מסוימת והוא זה שיפסיד את רוב הכספים בשעת המשבר הבאה. את הסיבות לתהליכים הללו אסקור בכתבה זו.

אפקט השכנוע העצמי

המשקיע הלא מקצועי, הנאיבי, מאמין ש"הרוב קובע". כלומר, אם הבורסה עולה כעת ומצליחה, סימן שזה הזמן המתאים להצטרף. הוא אינו מסוגל לבחון את העובדות הכלכליות כיוון שאינו מתמצא בהן. עיניו מסתנוורות מהכספים הרבים הזורמים בשוק והוא מעוניין לקחת חלק בעוגה. הוא סובל מזיכרון קצר ומאמין שמה שהיה לאחרונה כך יהיה לפחות מחר או מחרתיים. הוא מסוגל להכיר בכך שיתכן שבעתיד הרחוק יהיה שינוי במגמה אך סבור (באופן שגוי) שיש לו יכולת ניבוי ויכולת תגובה מהירים שיספיקו למנוע מפולת.

טעות תפיסתית נוספת שמאפיינת משקיעים קשורה לעובדה שאנשים מאמינים שהסיכוי שיקרה להם משהו חיובי גבוה מהסיכוי הממוצע באוכלוסיה, ולהיפך, "לי זה לא יקרה" – מייחסים הסתברות נמוכה להתרחשות דברים שליליים מזו המקובלת באוכלוסיה. אנשים קונים כרטיסי לוטו כי מרגישים שיוכלו לזכות, אך יסרבו להוריד רגל מהגז כי אינם מאמינים שיפגעו בתאונת דרכים קטלנית (לצערנו, ההסתברות לאירוע השני גבוהה מזה של הראשון). נניח שאדם השקיע את חסכונותיו בסך 100,000 שקלים –  הוא צופה להגיע בסוף השנה לרווח של 50,000 שקלים מאחר והבורסה צמחה בשנה האחרונה בכ-50 אחוזים. אך האם הוא מוכן מבחינה פסיכולוגית גם להפסיד 50,000 שקלים? למרות שהדבר ריאלי באותה מידה רוב המשקיעים הנאיבים יאמרו חד משמעית שאינם מוכנים לסיכון זה ובאותה נשימה יסרבו להכיר בכך שזו אפשרות מציאותית שיכולה להתרחש.

תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר יכולה להסביר חלק מההטיות הללו. התיאוריה מתייחסת לאותם מצבים בהם אנשים שמגבשים עמדה ממשיכים לדבוק בה ומתקשים להודות שטעו. הם מפעילים שיטות שונות של שכנוע עצמי כדי לעוות את המציאות, יחפשו באופן פעיל מידע שתומך בעמדתם ויתעלמו ממידע שתומך בעמדה מנוגדת. לדוגמא, משקיע יזהה באופן סלקטיבי את כל המקרים בהם המניות עלו בעבר במצבים הדומים למצב הנוכחי, אך יתעלם באופן לא מודע ממצבים דומים שהובילו לירידת שערים.

משקיע הגיוני חייב להגדיר שער מסויים בו הוא מודה שמגמה מסויימת התהפכה (מה שמכונה Stop Loss, שער הפסקת הפסד) ושאחרי התממשותו הוא "יוצא מן המשחק". אולם יש חשש שבנקודה זו יכנס הדיסוננס הקוגניטיבי לפעולה. המשקיע משוכנע שהשקעתו הראשונה היתה נכונה ושהשער רק "מתקן" כלפי מטה – "עוד כמה צעדים והוא ישוב לאיתנו" ויביא רווחים נאים למשקיע. אולם השער ממשיך לצנוח ותוך זמן קצר מוצא עצמו המשקיע בהפסד עצום הגבוה פי כמה מזה שהיה בתחילת או באמצע המפולת, אך חמור מכך, גבוה פי כמה מהסכום אותו היה מוכן מבחינה פסיכולוגית להפסיד מלכתחילה.

יש לציין שאנשים בעלי נטיות להימור ולקיחת סיכונים עלולים להיות קורבנות ההפסד הקיצוניים ביותר מאחר ונטייתם לעיוות המציאות לטובת ההימור חריפה יותר מזו של שונאי הסיכון המסורתיים. היטיב לתאר זאת דוסטוייבסקי בספרו המהמר: "… לאט לאט הוציא מן הארנק שלוש מאות פראנק במטבעות זהב, שם אותם על השחור וזכה. הוא לא לקח את הזכייה, אלא השאיר אותה על השולחן. שוב יצא השחור. גם הפעם לא לקח את הכסף, וכשבפעם השלישית יצא האדום, הפסיד הגנרל באחת אלף ומאתיים פראנק. הוא סר הצידה בחיוך, שומר על קור רוחו. אין לי ספק שלהקת חתולים כירסמה לו את הלב…" (עם עובד, בתרגומה של נילי מירסקי). הציטוט האמור מתאר בצורה מדוייקת למדי את הסיבה בגללה רבים מהמשקיעים הנאיבים מפסידים את כספם בהשקעות ספקולטיביות –  הם אינם מקציבים נתח מוגבל בעוגת הנכסים שלהם להשקעה הספקולטיבית ולאחר צבירת רווח משמעותי נותנים לקרן לגדול עם הרווחים. בשל ההתלהבות מהרווח הם מוסיפים ומשקיעים גם סכומים שאינם פנויים. כאשר מגיע ההפסד הוא מוחק באחת את כל הרווחים שנוצרו כמו גם חלק נכבד מהקרן שעמדה לרשותם. משקיע מושכל יגדיר מראש את הקרן אותה הוא מסכן וכאשר נוצרים רווחים הם מוחזרים לחשבון הבנק ולא להגדלת ההשקעה הספקולטיבית. שינויים בגודל הקרן לא צריכים להתקבל באופן אימפולסיבי מתחושת בטן בעת הישיבה ליד "גלגל הרולטה" שכן במועדים אלו לא ניתן לקבל החלטה רציונלית.

אפקט הבועה

מתי נמצא השוק במצב בו כניסה להשקעה מבטיחה בהסתברות גבוהה רווח ריאלי? נהוג לחשוב שלאחר תקופה של ירידת שערים ודשדוש, כאשר שווי החברות בפועל או פוטנציאל הצמיחה הריאלי שלהן גבוה משווי המניות הנסחרות בבורסה, כדאי להיכנס למסחר. במצב זה יש הגיון כלכלי צרוף לעליית שערים.

הגדרת בועה פיננסית והזמן להימלט מהשוק כנראה יותר מסובכים. לכאורה מצב בועה נוצר כאשר שווי החברות בפועל נמוך משווי מניותיהן הנסחרות בבורסה. אולם שווי המניות בבורסה אינו מבטא רק את ערך החברה ברגע נתון אלא גם היוון של השווי העתידי שלה התלוי בצמיחה ובהצלחה אפשרית שתעלה את ערכה בפועל (ציפיות שחלקן כלכליות וחלקן פסיכולוגיות). לפיכך הגדרת הבועה ועיתוי היווצרותה הופכת לקשה ביותר. בהקשר זה כדאי להזכיר את הביטוי "סנטימנט" שמתייחס למצב הרוח במשק, בבורסה ובמסחר. כאשר הסנטימנט חיובי יש ציפיה לעליית שערים וכאשר הוא שלילי יש מגמת ירידה. מאחר וסנטימנט הוא ללא ספק ביטוי רגשי-פסיכולוגי הרי שלא ניתן לייחסו לגורמים רציונליים ועובדתיים בלבד. המסחר תלוי אם כך ב"קפריזות" רגשיות של מצב רוח קולקטיבי של ההמון.

נחזור כעת לשאלת הבועה וננסה להתייחס למצבו של הציבור הרחב ומעורבותו בבורסה. אטען שהשפעות פסיכולוגיות גורמות לכך שהציבור הרחב, כלומר המשקיע הנאיבי שאינו מתמחה במימון אלא נוהר אחרי העדר, מפסיד פעמיים. בפעם הראשונה באי קבלת רווחים פוטנציאליים כששוק המניות עולה אך הוא חושש להיכנס אליו מתוך זיכרון העבר של הנפילה הקודמת, ובפעם השניה לאחר ההצטרפות לשוק המניות שגדל עד למצב של בועה שמתנפצת בראש ובראשונה בפניו של המשקיע הנאיבי.

שלב א' – הציבור חובש את הפצעים, "שנאת סיכון": אך לא מזמן שוק המניות דשדש והיה צבוע עדיין בסנטימנט שלילי. יש הטוענים שהבורסה מקדימה אירועים מאקרו כלכליים וכי צמיחתה מעידה על התאוששות קרבה של הכלכלה כפי שצניחתה מעידה על  נסיגה קרבה בנתונים מאקרו כלכליים. המשקיע המוסדי והמקצועי מזהה פוטנציאל השקעה במניות לפי ניתוחים כלכליים, למשל לפי שווי חברה לעומת שוויה בבורסה. ניתוח אובייקטיבי של ערך המניות לאחר התנפצות "הכלכלה החדשה" היה מזהה בוודאי חברות רבות שמניותיהם אטרקטיביות מאוד למסחר מאחר ושוויה הריאלי של החברה גבוה בהרבה משווי המניה בבורסה. עם זאת, המשקיע הנאיבי, "האזרח הקטן" שמחפש תשואה נאה לחסכונותיו לא מיהר לשוב לבורסה בשל החשש להתרסקות נוספת. מצב שכזה הוא ההפך מבועה. מדובר במצב בו יש פערים שליליים משמעותיים בין  שווי חברה לערכה בבורסה, מה שמציב הזדמנות למשקיע מתוחכם עם מרווח פיננסי מספיק גדול לקחת סיכונים ולקבל סיכויי רווח נכבדים.

פרס נובל לכלכלה ניתן לאחרונה לפסיכולוג הישראלי-אמריקאי פרופ' דניאל כהנמן על מחקריו הרבים עם פרופ' עמוס טברסקי ז"ל. מחקרים אלו מדגימים הטיות בתהליכי קבלת החלטות שנובעים מגורמים פסיכולוגיים של הפרט. לדוגמא, תופעת "שנאת הסיכון" מראה שרוב האנשים מעדיפים לבחור 500 שקלים במזומן בוודאות מאשר להשתתף בהגרלה של 1000 שקלים בה הסתברות הזכייה היא 50%. מבחינה פיננסית שתי אפשרויות אלו זהות אך ההעדפה האנושית הינה שמרנית לכיוון הסכום הוודאי. עם זאת, כאשר הסתברות הזכיה או סכום הזכיה עולים, מתחילה מגמה שונה שמבטאת מוכנות גוברת לקחת סיכון מאחר ותוחלת הרווח בהגרלה עולה על גודל הרווח הוודאי. תרגום התיאוריה למצב השווקים הפיננסיים הינו שאחרי מפולת המניות הציבור תפס את שוק המניות כמסוכן, הריבית במשק היתה גבוהה ונראה היה שעדיף להשקיע בצורה סולידית את הכסף (מעדיף 500 שקלים בוודאות על פני ההגרלה). אולם בהמשך עלתה הסתברות הרווח בבורסה באופן משמעותי במקביל להורדת הריבית בשוק. הדבר הוריד את הסיכון הנתפס להפסד ומעלה את הסיכוי לרווח ולכן הקהל החל זורם לבורסה (1000 שקלים בהגרלה הסתברותית).

למעשה ניתן להסביר תופעה זו גם במונחים של תיאוריות הלמידה ובמיוחד ההתניה האופרנטית המתארת התנהגות במונחים של שכר ועונש. הצלחת הבורסה מהווה חיזוק חיובי ומעודדת את המשקיעים להיכנס למסחר. הפסדים נתפסים כעונש במונחי תיאוריות הלמידה ומלמדים את המשקיע להימנע ממסחר. המחקר הפסיכולוגי מורה שחיזוקים שליליים בעוצמה גבוהה מדי (הפסד גדול למשל) עלולים להוביל לתופעה של "חוסר אונים נרכש" שבו נוצרת פסיביות והעדר פעילות. זאת גם אם מופיעים חיזוקים חיוביים שמורים על כך שמצב העונש (נפילת הבורסה) הסתיים ולמעשה כדאי לחזור לפעילות. זו הסיבה שבגללה המשקיע הנאיבי מתעכב לחזור לשוק אחרי ההפסד האחרון (העונש) מחד גיסא ומאידך גיסא ממשיך להישאר בשוק מאוחר מדי בשל החיזוקים החיוביים שמניבים המניות עד לרגע המפולת.

שלב ב' – התנפצות הבועה, "שנאת הפסד": כל עוד הבורסה במגמת עליה לא נוצרת בעיה, אולם נקודת ההחלטה הבאה של המשקיע הנאיבי הינה כאשר המגמה מתהפכת והבורסה מתחילה לרדת. כאן עליו לקבל החלטה מהירה. האם לספוג את ההפסד של הירידות האחרונות ולצאת מהבורסה עד שהתמונה תתבהר (החלטה הגיונית פעמים רבות) או להישאר במסחר מתוך תקווה שמדובר רק בגל מתקן שיחזיר את המסחר למגמה העולה (וכאן פועלים פעמים רבות גורמי דיסוננס קוגניטיבי). במקרה הנוכחי כדאי להזכיר תופעה נוספת שתוארה ע"י כהנמן וטברסקי ומבטאת "שנאת הפסד". לדוגמא, אדם נתפס ע"י שוטר ולפניו שתי אפשרויות: 1. לשלם בו במקום קנס בסך 500 שקלים; 2. להגיש ערעור בו ההסתברות להצלחה היא 50% ואז יבוטל הקנס לחלוטין, אך אם יפסיד בערעור יאלץ לשלם 1000 שקלים. מסתבר שכעת, למרות הסימטריה לכאורה למקרה הקודם שתואר, אנשים מעדיפים את ההגרלה. לכאורה מוכנים לקחת את הסיכון ובלבד שלא להיתפס בהפסד. שנאת ההפסד גורמת למשקיע, שכבר הפסיד חלק מכספו כאשר הבועה החלה להתנפץ, להישאר בבורסה ולמעשה להפסיד סכומים נוספים. הוא מעדיף להמתין ולקחת את הסיכון של ההפסד הנוסף מאחר ויתכן ויוכל להימנע מההפסד הראשון במידה והמגמה תחזור למקורה. כאשר המציאות טופחת על פניו בדרך כלל כבר מאוחר מדי, ההפסדים כבדים והכרוניקה תחזיר את המשקיע הנאיבי לשנאת ההפסד. כאשר שערי המניות יגיעו לרצפה הוא ייצא מהשוק מתוך חשש שימשיך ויפסיד את מה שעוד נותר מכספו וימתין עד אשר יקבל שוב חיזוקים על כך שהבורסה מניבה פירות נאים. כאמור, הדבר יקרה כנראה אחרי שהקפיצה המשמעותית בבורסה כבר מאחוריו, כפי שקרה למי שרק כעת נכנס למסחר.

האם המשקיע הנאיבי לא מכיר את הכרוניקה הזו שידועה מראש? אוכל לציין לסיום הדגמה נוספת מבית ספרם של כהנמן וטברסקי. אדם מאבד בחצר 1000 שקלים. אבל וחפוי ראש הוא נכנס לחדר וכעת מציעים לו שתי אלטרנטיבות. באחת יקבל 500 שקלים שבעקיפין יפצו אותו על מחצית הסכום שאיבד. בשניה יוכל לקבל את מלוא ההפסד על סך 1000 שקלים אך בהגרלה שהסתברותה 50%. בוודאי תיזכרו כעת בדוגמא הראשונה שציינתי, בה בשל שנאת הסיכון בוחר הפרט ב 500 השקלים הוודאיים. אולם לא – הפעם יעדיף הפרט את ההגרלה. הפרט יעשה קישור לא רציונלי בין שני האירועים הבלתי תלויים – אובדן הכסף בחצר והמשחק שהוצע לו בחדר. מאחר ומצב רוחו עגום בשל הכסף שאבד הוא ירגיש ש 500 השקלים במזומן לא באמת יפצו אותו רגשית על 1000 השקלים שאיבד. הוא יעדיף להמר על 1000 השקלים שאולי יצליחו לשקם את בטחונו העצמי ואת מצב רוחו לאחר האובדן הקודם. אין צורך להכביר מילים על תחושת הדכדוך שתתקוף אותו אם יפסיד גם את 1000 השקלים הבאים בהגרלה, אך את נקודת המבט הזו הוא יסרב לראות מראש בשל תהליכים של דיסוננס קוגניטיבי. המשקיע מבין את הכרוניקה בדיעבד אבל במצב של לחץ נפשי הוא מקבל החלטות לא רציונליות, מחבר אירועים שאינם קשורים זה לזה ומגביר את ההפסד הפיננסי ואת מפח הנפש הפסיכולוגי.

בשורה התחתונה: למשקיע הנאיבי סיכוי גבוה להיגרר להפסדים כבדים בהשקעות פיננסיות בעלות אופי ספקולטיבי בשל העדר ידע מקצועי בתחום ונטייה להטיות פסיכולוגיות בקבלת החלטות. הסיכון הינו כפול, הן באובדן רכוש רב והן במחיר פסיכולוגי אישי. מומלץ לפיכך למשקיע נאיבי לקחת בחשבון כמה מרכיבים:

א.      אין לסכן בהשקעה ספקולטיבית סכומים המשמשים למחיה השוטפת או לעתודות פנסיה. ניתן לסכן רק אותם סכומים עודפים שגם אם יעלמו לא יסכנו את הרווחה האישית והמשפחתית בטווח הקצר והארוך.

ב.      יש לקחת בחשבון שאותו סכום אותו מצפה המשקיע להרוויח בצורה ספקולטיבית עלול גם ללכת לאיבוד, גם אם הדבר נראה בעליל בלתי סביר לחלוטין. המשקיע צריך להשתכנע מבחינה פסיכולוגית שהוא מוכן גם לאבד את אותו סכום אותו הוא מקווה להרוויח בהשקעתו.

ג.       יש לתכנן אסטרטגית מסחר מראש ולא לשנות אותה בצורה אימפולסיבית תוך כדי המסחר, מאחר ושינויים אלו עלולים לסבול מחוסר רציונליות בשל תהליכי דיסוננס קוגניטיבי והטיות נוספות.

יש לקחת בחשבון את המבנה הנפשי של הפרט ויכולתו להישאר יציב ו"לישון היטב בלילה" גם לאחר הפסד משמעותי של ההשקעה הפיננסית. אדם שסבור שאיכות חייו הנפשיים יעמדו בסכנה לאחר הפסד משמעותי של כספים, עדיף שלא יכנס מראש לתחומי ההשקעה בבורסה שעשויים אמנם להניב פירות יפים אך באותה מידה עלולים לגרום לאובדן משמעותי של נכסים פיננסיים.