והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת: ערב יום הזיכרון

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת: ערב יום הזיכרון

פרופ' אורן קפלן

מאמר זה מבוסס על כתבתו של פרופ' אורן קפלן שפורסמה במדור השיווק של דה-מרקר בשיתוף איגוד השיווק הישראלי

"כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל". כך כתב נתן אלתרמן ב"דבר" על "מגש הכסף". ובכן, האם אחרי 64 שנות עצמאות האין תולדות ישראל בשלות להפרדה הטבעית המתקיימת ברוב המדינות החוגגות את עצמאותן, בין השכול לשמחה?

לפני שאגש למלאכת הכתיבה עצמה על ההפרדה המתבקשת לדעתי כעת בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אתנצל מראש אם מישהו מקוראי יראה בכך פגיעה או כפירה. עצם הכתיבה והעיסוק בנושא זה הינו רגיש ביותר עבור רובנו שגדלנו על האתוס המחבר בין זיכרון הנופלים וקורבן המשפחות והאומה, לעצמאות שניתנה וניתנת בזכות הקרבתם. ואף יותר מכך, אולי גם העיסוק בנושא שכזה במדור שיווק, אשר מתייחס באופן ישיר לסמלי האומה המקודשים לרבים, כמו ההימנון, ההנצחה, הדגל, באותה שפה והקשר כמו פרסומת, קמפיין, סמל מסחרי, מכאיבה עוד יותר. אך אולי דווקא הקשר שכזה יכול גם לעזור לקבל פרספקטיבה מדויקת יותר על תפקידו של הימנון, תפקידו של יום זיכרון, תפקידו של יום עצמאות, שכולם יחדיו הם סמלים ותזכורות לדבר המהותי שאינו רק יציר תדמית ואסוציאציות: מדינה, תושבים, צבא, נופלים, שכול, עצמאות, דמוקרטיה, חינוך, חיים.

בטקס יום הזיכרון השנה קלטתי לראשונה את משמעותה העמוקה של העובדה שלילדינו אין אפשרות לחגוג את יום העצמאות בבית הספר. לעומת כל החגים והמועדים האחרים, אשר נחגגים בבית הספר יום קודם ליציאת התלמידים לחופשה, הרי שדווקא יום העצמאות נותר יתום, לא במקרה כמובן. הילדים עומדים דום בצפירה, שרים על "מי שנותר ער כל הלילה וראה אור יום", מזילים דמעה, או בהיפוך תגובה מוצאים עצמם צוחקים במבוכה במהלך טקס האזכרה, למרבה זעמם של המורים. עם זאת, אין לילדים הזדמנות מובנית לחגוג באופן מלא ורשמי במערכת החינוך את יום העצמאות, אלא את יום הזיכרון בלבד.

אני זוכר את עצמי בערך בגיל 9 עומד עם אופניים ברחוב וממתין לצפירה שתסיים את יום הזיכרון ותאפשר לי להתחיל לחגוג את יום העצמאות. הצפירה כמובן לא הגיעה, היא רק פותחת את יום הזיכרון, אין דבר שמסיים אותו. איש אינו יכול לחוש מתי בדיוק אמור להתרחש המהפך הבלתי אפשרי הזה בין האבל לשמחה, למעט אולי מי שצופה בטקס המשואות בטלוויזיה, שהשנה יותיר בודאי משקע כבד עקב האסון שאירע בהר הרצל בעת ההכנות לקראתו.

במלחמת העצמאות האכזרית נהרג אחוז אחד מתוך האוכלוסיה. קשה לדמיין את גודל הקורבן של כ-6,000 הרוגים של אותה עת, המקביל לכ- 78,000 איש במימדי האוכלוסיה של היום. פרופורציה זו ממחישה עד כמה החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות היה הכרחי באותה עת ובמשך כל כך הרבה שנים מאז ועד היום. אך האם יש באמת קשר ישיר כל כך בין יום הזיכרון ליום העצמאות גם באקטואליה של היום, והאם נכון מבחינה חינוכית, לשמור על הקשר ההדוק הזה באופן כל כך עוצמתי? הדיון על כך לא יסתיים מן הסתם בכתבה עיתונאית, אבל אולי הגיע העת להתחיל ולבדוק אותו לעומק וברצינות.

ההפרדה הנחוצה כיום באופן יותר ברור בין שני המועדים תתרום לדעתי לשניהם גם יחד. היא תאפשר למדינה לכבד ולהוקיר את הנופלים ביתר שאת, היא תמנע את הפיצול באוכלוסיה בין מי שמסוגל איכשהו לעשות את המעבר אחרי טקס המשואות לשמחה אמיתית בערב יום העצמאות, לבין מי שנושא בקרבו את הכאב באופן כל כך חזק, למשל בגלל שבאותו בוקר פקד את קברי יקיריו בחלקה הצבאית, שמתקשה הרבה יותר לבצע את המעבר הזה בן הרף. מצד שני, היא תאפשר לילדי בתי הספר לחגוג ולציין את יום העצמאות, היא תאפשר לאנשים לומר זה לזה "חג שמח" בלי רגשות אשמה על כך שברכה זו נשמעת כמו זילות של יום הזיכרון, היא תביא סוף-סוף להכרה ותשובה לאותה שאלה נוראית שהציב אלתרמן בשירו, האם אותם נערה ונער "חיים הם או אם ירויים".

האין "התקווה" אמורה לענות על כך באופן חד משמעי? נראה שכל עוד יום ההנצחה על הנופלים ויום החג על העצמאות צמודים זה לזה כל כך, הספק על עצם יכולתנו לחיות ולשרוד כאן נותר בעינו ומייצג חרדה קיומית.

השיר ירושלים של זהב מאת נעמי שמר הושמע לראשונה שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים. נעמי שמר השלימה בית נוסף לשיר לאחר איחוד ירושלים, מה שלא קרה ל"מגש הכסף" של אלתרמן שנכתב על ידו בדצמבר 1947 עוד לפני קום המדינה. אינני יודע מי יכול כיום לעמוד בנעליו הגדולות של אלתרמן כדי להשלים את השיר, אך אישית הייתי רוצה לראות את אותה נער ונערה, בפרפרזה על מילות השיר, מחליפים את בגדם ומוחים כבר במים את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

שהרי, אם במותם ציוו לנו את החיים, אין לי ספק שאת מותם אפשר לכבד, אולי אף יותר מכפי שנעשה היום, במועד המוקדש רק להם, ולילדינו הצעירים ניתן לאפשר לחגוג בבית הספר את יום העצמאות ובכך ימלאו יותר מכל את ציווי החיים והמנון התקווה.

היהדות מגדירה מועדים לשכול – בשבעה, שלושים, שנה, ואחריהם נדרש האדם לחזור לחייו המלאים, גם אם לעד ינצור בליבו את זכר יקיריו שהלכו לעולמם. אולי הבית האחרון של מגש הכסף יכול להילקח משירו האופטימי של אמיר גלבוע שנכתב זמן קצר לאחר תום מלחמת העצמאות: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת… והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים, להוד אלף שנים מפכות במסתרים, אלף שנים צעירות לפניו

כפלג צונן, כשיר רועים, כענף". חג עצמאות שמח.