לא לצאת מהקופסה: שגרה אפורה כמנוע לחדשנות

לא לצאת מהקופסה: שגרה אפורה כמנוע לחדשנות

מאמר זה מבוסס על כתבתו של פרופ' אורן קפלן שפורסמה במדור השיווק של דה-מרקר בשיתוף איגוד השיווק הישראלי 

סטיב ג'ובס ייצג עבור רבים מודל לפיתוח חדשנות ויצירתיות. זמן קצר לאחר שאובחן אצלו הסרטן סיפר ג'ובס בטקס בוגרים בסטנפורד על דרכו המקצועית: "עבדנו קשה ובתוך 10 שנים צמחה אפל משני אנשים שעובדים מהבית לחברה של 2 מיליארד דולר עם יותר מ-4000 עובדים. שנה קודם לכן הוצאנו לעולם את יצירתנו הטובה ביותר – המקינטוש".

ג'ובס הוסיף שבגיל 17 הוא הושפע מהאימרה: "אם תחייה כל יום כמו היה זה יומך האחרון, יום אחד תגלה בוודאות שזה נכון", ואם זהו יומך האחרון, חידד, האם עדיין תרצה לעשות בהמשכו את מה שכבר תכננת? אדם מפחד משינוי כיוון שהוא חושש להפסיד, אך מאחר ואל מותך תגיע עירום בכל מקרה, אין לך באמת מה להפסיד. לפיכך, אין כל סיבה שלא תלך אחרי ליבך, אמר ג'ובס.

זרם הפסיכולוגיה החיובית חוקר מזה שני עשורים את מקורות השגשוג והחוסן האנושי. אנסה בעזרת מונחיו המקצועיים לפרש את עיזבונו הרוחני של ג'ובס לגבי שינוי וחדשנות.

חדשנות פורצת דרך כסגנון חיים, כפי שמתאר ג'ובס, מחייבת מאבק כנגד מוסכמות. עד רמה מסויימת היא עשויה להוות אתגר, אך לאורך זמן עלולה להפוך למקור לחץ וחרדה. מה עשוי לאפשר לפיכך לאנשי החדשנות, לא רק לשרוד, אלא אף לשגשג ולהצליח מקצועית תוך כדי לקיחת סיכונים, כפי שעשה ג'ובס בחייו? התשובה אינה מצויה בתעוזה הנפשית. במילותיו של תום וייטס: "מעולם לא ראיתי את עיירת ביתי עד שנדדתי למרחקים לזמן רב מידי" מצוי הרמז לכך שמקורות החדשנות והיצירתיות מצויים "מתחת לפנס", בחוויה פסיכולוגית שמכונה Flow (זרימה) הקשורה לרסיסי הזמן הבלתי נתפסים של השגרה וההווה. לא בחלומות העתיד בהכרח.

האם קרה לכם שהגעתם לעבודה ובלי ששמתם לב הגיע פתאום ערב? זוהי חוויית זרימה אופטימאלית. מקורותיה סובייקטיביים לחלוטין, אך תוצריה דווקא אוניברסליים – אנשים שחלק גדול מזמנם בחיים מאופיין בחוויות Flow חשים שביעות רצון גבוהה מהחיים ומגיעים להישגים ומימוש עצמי. למרבה הצער רוב האנשים אינם מודעים למקורות ה-Flow האישיים שלהם ולכן אינם יכולים לכוון את עצמם להעצמתן, אך אם נרצה לטפח חדשנות וביצועים אופטימאליים, נזדקק להן בהכרח.

מדוע חוויה זו חשובה כל כך לטיפוח חדשנות, שינוי, יצירתיות ואף לצמיחה פסיכולוגית ומימוש עצמי? ראשית, בעת חווית Flow הפרט אינו מודע לקיומו הסוביקטיבי. הוא ממוקד במשימתו ובחווייתו ולפיכך חרדותיו משינוי לא חוסמות אותו מלהתקדם. הוא מרותק מבלי משים במשימתו. חרדה היא אחד מגורמי הדלדול החמורים של "זיכרון העבודה" האנושי (STM – זיכרון לטווח קצר). חווית ה-Flow מרחיקה את דאגות היום-יום ומפנה משאבים קוגניטיביים למימוש יכולותיו של הפרט: "עבדנו קשה" אמר סטיב ג'ובס בהתייחסו למיליארדי רסיסי השניות שמרכיבים את אותם 10 שנים קריטיות ליצירת המקינטוש.

שש שנים לפני מותו קרא ג'ובס לקהל שומעיו לחפש משמעות כנגד חרדת המוות, אך יש להכיר בכך שמנוע הפיתוח המרכזי אינו מצוי דווקא שם. כשאנו שומעים על סרט נפלא, זוהי משמעות ומוטיבציה שמביאה אותנו אל הקולנוע וגם מעסיקה אותנו בדיון לגביו לאחר סיומו. אולם מרגע תחילתו של הסרט הנאתנו תלויה ביכולתנו להתנתק מתודעה זו לגביו ולגלוש לחוויית Flow שבה נשכח מעצם קיומנו. (הרי אם תוך כדי הקרנת הסרט נעסיק את עצמנו בשאלות של משמעות החיים לא נוכל ליהנות מהסרט עצמו). אז קורע סדרן הקולנוע הפנימי שלנו את ספח הביקורת, והיצירתיות מנגנת במקום "המציאות". אלו אם כן חומרי הגלם ממנה נוצרת חדשנות פורצת דרך, אשר מצוייה ברסיסי השגרה מבלי משים.

אז מה מקומה של משמעות החיים עליה דיבר ג'ובס? היא חשובה, אך היא אינה חומר הגלם לחדשנות, מקומה הוא רק בסיומו של הסרט, אחרי שהעלילה נגמרה, וכהשראה ומוטיבציה לחזור לקולנוע שוב בעתיד.