בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים
ברברה פרנקובסקי פרסמה ב-2004 מאמר הכולל הנחיות לרופאי ילדים לגבי הטיפול בבני נוער הומוסקסואליים הפונים אליהם (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים). הנחיות אלו מתייחסות אמנם לתחום רפואת הילדים ולא לתחום הפסיכולוגיה, אולם הן משקפות את השינוי החברתי והמודעות הנדרשת באופן אינטר-דיסיפלינרי למתן שירות נאות לאוכלוסיה ההומוסקסואלית ולכן לאוכלוסיה הטרוסקסואלית המתלבטת בשאלות הומוסקסואליות, בכל תחומי הקהילה, הפסיכולוגיה והרפואה. ראינו מקום לצרף גם מאמר זה לסקירה הנוכחית כיוון שהיא משקפת מגמה כלל חברתית ומקצועית להתאים את הטיפול המסורתי שהיה מאופיין לרוב בגישה הומופובית גלויה או סמויה, בתהליך ידידותי המתחשב בצרכי הקהילה והפרט ההומוסקסואל.
להלן תקציר המאמר:
האקדמיה האמריקאית של איגוד רופאי הילדים הוציאה את ההצהרה הראשונה שלה בנוגע להומוסקסואליות ומתבגרים בשנת 1983. עדכון נוסף יצא בשנת 1993. הדוח עליו מדווחת פרנקובסקי משקף את ההבנה ההולכת וגדלה של נוער בעל נטיות מיניות שונות. אנשים צעירים מזהים את הנטייה המינית שלהם מוקדם מאשר בעבר, ובכך הופכים זאת לנושא חשוב בעיני רופאי הילדים. רופאי הילדים צריכים לשים לב שחלק מהצעירים שבטיפולם, הנם בעלי חששות בנוגע לנטייה המינית שלהם או של אחיהם, חבריהם, הוריהם, קרובים או אחרים. מומחי הרפואה צריכים לספק מידע עובדתי, מעודכן ובלתי שיפוטי בדרך דיסקרטית. כל הצעירים, כולל אלו שיודעים או תוהים לגבי השאלה האם הם אינם הטרוסקסואלים, עשויים לחפש מידע אצל הרופאים בנוגע לנטייה מינית, מחלות המועברות באמצעות יחסי מין, בעיות התמכרות או קשיים פסיכו-חברתיים שונים. רופא הילדים צריך להיות רגיש למגוון הבעיות הפסיכו-חברתיות הפוטנציאליות, להציע ייעוץ או להפנות לייעוץ כאשר יש צורך ולוודא שכל צעיר שהנו אקטיבי מבחינה מינית יקבל את ההיסטוריה הרפואית באופן יסודי, בדיקות פיסיות, חיסונים, בדיקות מעבדה מתאימות וייעוץ לגבי מחלות המועברות באמצעות יחסי מין (כולל HIV) וטיפול מתאים במקרה הצורך. לא כל רופאי הילדים עשויים להרגיש בעלי יכולת לספק את סוג הטיפול שמתואר בדו"ח. כל רופא ילדים שאינו מסוגל לייעץ או לדאוג לנוער שאינו הטרוסקסואלי צריך להפנות את המטופלים לעמית מתאים.
רקע: רופאי ילדים נדרשים בתקופה האחרונה להתמודד עם יותר שאלות בנוגע להתנהגות מינית ונטייה מינית. חשוב לפיכך שרופאי הילדים יהיו מסוגלים לדון בטווח של הנטיות המיניות עם כל מתבגר הפונה אליהם, כולל יכולת לעסוק בצרכים של מטופלים הומוסקסואלים או עם כל מי שמזהה את עצמו ככזה אך חווה בלבול בנוגע לנטייה המינית שלו. אנשים צעירים שהנטייה המינית שלהם אינה הטרוסקסואלית יכולים להיות חשופים לסיכון פיסי, רגשי, בריאותי, חברתי ועוד. בשל העובדה שמודעות עצמית בנוגע לנטייה המינית מתרחשת בדרך כלל במהלך תקופת ההתבגרות, רופאי הילדים צריכים להיות זמינים לנוער אשר מתלבט עם נושאים הקשורים לנטייה המינית ולעזור להם לעבור בצורה טובה את האתגרים של שנות ההתבגרות. רופאי הילדים יכולים להיקרא לעזור להורים או לגורמים אחרים במשפחה ובקהילה, הקשורים לצעירים הומוסקסואלים.
הגדרות: נטייה מינית מתייחסת לאופי העוררות הפיסית והרגשית של הפרט כלפי אנשים אחרים.
המטרה הכללית בדאגה לנוער הומוסקסואלי או שחושב שהוא הומוסקסואלי, לסבי או ביסקסואלי זהה למטרה לגבי כל הנוער: לקדם התפתחות בוגרת נורמאלית, בריאות רגשית וחברתית ובריאות פיסית. אם הסביבה ביקורתית כלפי נטייתם המינית, מתבגרים אלו עלולים לחוש בדידות ופחד מגילוי המפריעים להשגת מטרות ההתבגרות שכוללות בין השאר, הערכה עצמית, זהות ואינטימיות. נוער הומוסקסואל עלול להיות נתון להטרדות ולאלימות יותר מנוער הטרוסקסואלי. בסקר שנערך נמצא ש 45% מהגברים ו-20% מהנשים היו קורבנות להתקפות מילוליות ופיסיות בבית הספר התיכון בשל נטייתם המינית.
נוער הומוסקסואל בארה"ב חשוף לסיכון גבוה יותר להיזרק מבית הספר, להיזרק מהבית, ולעבור לחיי הרחוב על מנת לשרוד. חלק מהצעירים הללו משתמשים בחומרים ממכרים וקיים לגביהם סיכוי גבוה יותר מנוער הטרוסקסואלי לעישון, אלכוהול וסמים בגיל מוקדם יותר. נוער הומוסקסואל הינו בעל סיכוי גבוה יותר לקיים יחסי מין, להיות בעל שותפים מיניים רבים יותר, ולחוות פעילות מינית בניגוד לרצונם, אשר שם אותם בסיכון גבוה יותר, כולל הידבקות באיידס. במחקר עדכני של שכיחות ה-HIV בארה"ב נמצא ש 7% מתוך 3492 נבדקים גברים הומוסקסואלים בגילאי 15 עד 22 היו בעלי HIV חיובי. נשים לסביות שמקיימות יחסי מין עם נשים נמצאות אמנם בסיכון נמוך יותר להידבקות, אבל מתבגרות לסביות נשארות בסיכון גבוה מכיוון שיש סיכוי גבוה שהם קיימו יחסי מין עם גברים. נוער אמריקאי בביה"ס התיכון שמזהה עצמו כהומוסקסואל נמצא בסיכון גבוה לניסיונות אובדניים בין פי 2 לפי 7 לניסיונות התאבדות מאשר חבריהם ההטרוסקסואלים. חשוב לציין כי הבעיות הפסיכולוגיות וניסיונות ההתאבדות אינם קשורים להומוסקסואליות לכשעצמה, אלא מיוחסים באופן מובהק לסטיגמטיזציה שקשורה בחוסר קונפורמיות מגדרית, לחץ, אלימות וחוסר תמיכה חברתית, עזיבת בית הספר, בעיות במשפחה ועוד.
צעירים הומוסקסואלים מיוצגים בכל אוכלוסית המתבגרים, בכל הרמות החברתיות, בכל הקבוצות האתניות והגזעיות. נוער הומוסקסואל השייך גם למיעוט עלול להיות אף פגיע יותר. רוב הצעירים ההומוסקסואלים הינם "בלתי נראים". הם יעברו דרך מרפאות רופאי הילדים מבלי שיעלו את השאלה של נטייה מינית בעצמם. לפיכך, אנשי המקצוע השונים צריכים להעלות את הנושא של נטייה מינית והתנהגות מינית בטיפול בכל המתבגרים המטופלים. חשוב להכיר בכך שיש טווח של נטייה מינית והנושא אינו "שחור או לבן".
הדמויות ההומוסקסואליות שמוצגות בצורה פתוחה בכלי התקשורת מביאות לשינויים חברתיים. אפילו מתבגרים שדי בטוחים בהטרוסקסואליות שלהם נמצאים במגע כעת עם אנשים הומוסקסואלים או שמתמודדים עם לבטים הומוסקסואלים. במקום לשאול מטופלים האם יש להם "חבר" או חברה", רופאי הילדים צריכים לשאול "האם היתה לך אי פעם מערכת יחסים רומנטית עם ילד או ילדה?" או "כאשר אתה חושב על אנשים שאתה נמשך אליהם באופן מיני, האם גברים, נשים או שניהם,אף אחד מהם או שאינך בטוח?". בדרך זה, רופאי הילדים פותחים את הדלת לתקשורת נוספת ומתחילים לשבור את הסטריאוטיפים ואת הסטיגמות. הדבר מרמז על כך שכל אחת מהאפשרויות הינה אפשרית ושייתכן שמתבגר לא יהיה בטוח לגבי הנטייה המינית שלו.
רופא הילדים חייב לוודא סביבה בטוח ותומכת. הוא עשוי לתת למתבגרים הזדמנות נדירה לדון בחששות שלהם בנוגע לנטייתם המינית. תחושת הנוחות במרפאת רופא הילדים קובעת לא פעם את הטון בקשר לאינטראקציות אחרות של המתבגר במרכזי הבריאות. הדרך שבה משוחחים על מיניות ושאר נושאים אישיים חשובים נותנת דוגמא לכל המתבגרים והוריהם.במרפאה יש להביא למודעותם של רופאי ילדים:
רופאי הילדים אינם אמורים להדביק תווית או לאבחן הומוסקסואליות. במקום זאת, על רופא הילדים ליצור סביבה שבה ניתנים מסרים ברורים לגבי האפשרות, במידת הצורך לדון בנושאים אישיים רגישים ובכללם הנטייה המינית. מכשול משמעותי לטיפול רפואי אפקטיבי הוא חוסר ההבנה של המתבגרים בנוגע לזכותם לטיפול דיסקרטי. רופא הילדים צריך להיות מוכן להעלות ולדון בנושאים הקשורים לנטייה המינית עם כל המתבגרים, במיוחד אלו שבמצוקה ונמצאים בהתנהגויות בעלי סיכון-גבוה. רופא הילדים צריך לבחון את ההבנה של המתבגר ואת החששות שלו בנוגע לנטייה מינית, להפיג אי הבנות, לספק מידע רפואי ראוי ולקשר את המטופל עם משאבי התמיכה הקהילתיים הדרושים.
רופאי הילדים נקראים:
רופאי הילדים צריכים להיות מודעים לכך שתהליך גילוי ההומוסקסואליות אצל המתבגר ("יציאה מהארון") הינו בעל פוטנציאל למתחים משפחתיים. רופא הילדים צריך להציע למתבגרים להשתמש במילים מסוימות שעשויות להקל עליו בזמן החשיפה, כמו "אני אותו האדם, אתם כרגע יודעים עליי פרט נוסף אחד". יחד עם זאת, אין שום טכניקת חשיפה שתמנע לחלוטין את התגובות השליליות. יתכן שההורים,האחים ושאר בני המשפחה יידרשו לטיפול מקצועי על מנת להתמודד עם הבלבול, זעם, אשמה ותחושת האובדן. יתכן שיהיה צורך בהתערבות מקצועית חיצונית בשם המתבגר במידה והוא מעוניין בכך. אם לרופא הילדים יש מערכת יחסים קודמת עם ההורים בהקשר של טיפול, הוא יכול להוות עבורם מקור של תמיכה ומידע.
ביחס להורים של מתבגרים הומוסקסואלים, יש לעודד את רופאי הילדים:
למרות הצהרות האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים שניתנו בשנת 1983 ובשנת 1993 אשר קראו למתן שירות נאות למתבגרים הומוסקסואלים, מטופלים אלו עדיין חווים סכנות רבות לבריאותם הפיסית והנפשית וכן הבטיחותית שמתרחשת מעבר לטווח הפרקטיקה במרפאת הרופא. רופאי הילדים יכולים לשמש כמודל ולספק אפשרויות של הגדלת המודעות והידע בנוגע להומוסקסואליות בקרב הצוות המקצועי בבית הספר, מומחי הרפואה הנפשית ושאר מנהיגי הקהילה. הם יכולים להפוך למקור מידע בנושא HIV, חינוך ותכניות מניעה. חשוב מאוד שבתי ספר ימצאו דרך ליצור סביבה בטוחה ותומכת לתלמידים אשר מתלבטים או לא בטוחים האם הם הומוסקסואלים, או שיש להם הורה או בן משפחה אחר הומוסקסואל. תמיכה מרופאי ילדים בעלי שם יכולים לסייע למאמצים אלו. רופאי הילדים שבוחרים להיות אקטיביים בנושאים אלו יכולים לשאוף ל:
סיכום ההנחיות עבור הרופאים: האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים ה-AAP מאשר מחדש את האחריות של הרופאים לספק טיפול רפואי כולל והנחיות בסביבה בטוחה ותומכת לכל המתבגרים ובכללם מתבגרים הומוסקסואלים וצעירים המתלבטים בנושאי נטייה מינית.
בחזרה לעמוד הראשי: www.psychologia.co.il
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן