בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים
מאמר של היינס משנת 1977 נקרא The Challenge of counseling the homosexual client דן בהתמודדויות הפסיכולוגיות שעומדות בפני הומוסקסואלים רבים (הערה: לשם הקיצור נשתמש במילה הומוסקסואלים בהתייחס להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים), שלמרות רצונם לצאת מן הארון ולמרות תמיכה שהם מקבלים ממערך חברתי מסוים, עדיין עליהם להתמודד עם מערך חברתי רחב יותר המנוכר לזהותם כהומוסקסואלים (המאמר הספציפי הזה דן בייעוץ לסטודנטים הומוסקסואלים אך הוא נכון בוודאי גם למגזרי אוכלוסיה רבים אחרים). מאמר זה יצא שנים בודדות אחרי השמטת קטגוריות ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות והוא מייצג תקופת מעבר. נראה שהמצב בישראל כיום דומה במידה מסוימת למצב שהיה בארה"ב בתקופה האמורה מבחינת המודעות החברתית והפתיחות כלפי הומוסקסואלים (נסייג ונאמר שמספר פלחים מסוימים של האוכלוסיה וכן המצב המשפטי בישראל נמצאים בסינכרוניזציה טובה מול מה שקורה בעולם הליברלי בתחום זה כיום). היינס במאמרו טוען שמחד, "מאבק ארגונים הומוסקסואלים הביא להצלחות ניכרות בתחומי החוק והאתיקה, כדוגמת השמטת קטגורית הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי בשנת 1973. עם זאת, השינוי הפורמאלי רחוק כשנות אור משינוי חברתי מקיף". נראה שעדיין ברוב מגזרי האוכלוסיה, הן בארה"ב והן בישראל, קיימת ראיה סטיגמטית ושלילית כלפי הומוסקסואלים. הדבר גורם לפרט ההומוסקסואל להימצא במצוקה והתגוננות כפי שקורה לא פעם ליחיד בתוך קבוצת מיעוט הזוכה לניכור ולעיתים אף לשנאה או התנגדות פעילה מצד האוכלוסיה הכללית. לפיכך, למרות שהמאמר הנ"ל פורסם לפני כ 25 שנה נראה שמסקנותיו והנחיותיו רלוונטיות כיום באותה מידה.
היינס כותב שהלגיטימציה להומוסקסואליות התרחבה יחסית למצב בעבר, אולם עדיין עומדת בפני הפרט ההומוסקסואל התלבטות ואתגרים פסיכולוגים מורכבים לפני יציאה מהארון ויכולת לחיות חיים שלמים עם עצמו ועם סביבתו יחסית לאפשרויות העומדות בפני הפרט ההטרוסקסואל. לדוגמא, בעוד שהפרט ההומוסקסואל יכול לקבל מחבריו בסביבה מסוימת, למשל, באוניברסיטה, עידוד על מנת לצאת מהארון, זוהי אינה תמיד פעולה קלה עבורו במובן החברתי הרחב יותר. הומוסקסואלים רבים חוששים, במידה רבה של צדק, שפעולה זו עלולה להוביל לצורה כלשהי של ענישה מצד משפחתם, חבריהם, מעסיקיהם ולמעשה כל מי שהם נמצאים עמו בקשר. הקבלה על ידי חברים קרובים, הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, לא תמיד מספקת את התמיכה הרגשית הנדרשת להם על מנת לעמוד בלחצים שמופעלים על הפרטים ההומוסקסואלים על ידי אנשים משמעותיים בחייהם, שאינם מקבלים את בחירתם ההומוסקסואלית באופן מלא או חלקי.
המצב חמור במיוחד עבור הומוסקסואלים החיים בחברות סגורות בעלות כללים חברתיים נוקשים כגון אנשי צבא, נערים ונערות במוסדות ופנימיות, אסירים בבתי סוהר, ובני קהילות דתיות ומסורתיות אשר דוחות הומוסקסואליות מתוך טיעוני מסורת. היינס טוען שברור שהתוצאות של "היציאה מהארון" עבור קבוצות אלו לא משאירה הרבה מקום לדמיון שלנו. בהחלט יתכן שפרטים מתוך קבוצות כאלו מעוניינים בייעוץ אך לא מעיזים לפנות לקבלת טיפול בשל החשש שלא יבינו אותם כראוי, יענישו אותם או שיחשפו את ההומוסקסואליות שלהם.
מאמרו של היינס מתאר מקרה של חייל בשירות צבאי בארה"ב בשם פול המדגים הן את דרך הטיפול בבעיה של חרדה סביב הומוסקסואליות, כמו גם את הסיבות לכך שיחידים חוששים מגילוי היותם הומוסקסואלים ונמנעים מלחפש עזרה מקצועית.
פול עבר שנה ללא אירועים מיוחדים בצבא וביסס יחסים טובים עם חבריו ועם הממונים עליו. ערב אחד המשטרה הצבאית החזירה אותו לבסיסו לאחר, שהמשטרה המקומית מצאה אותו מסתובב באזור העיר במצב מבולבל. בבית החולים בבסיס ציין פול, שהוא הרגיש לא טוב לאחר צפייה עם גבר בסרט פורנוגרפי. הוא ציין שהוא שתה כל כך הרבה והתעורר רק כאשר הגבר ביצע בו מעשה אוראלי.הוא לא זכר שום דבר מלבד המקרה הזה. המקרה של פול דווח למפקד הישיר שלו והופנה לחוקרי הבסיס. כאשר החוקרים תחקרו אותו, פול ביקש עזרה פסיכיאטרית. הוא קיבל שני ראיונות פסיכיאטריים, הכריז שהוא הומוסקסואל ושוחרר מהצבא. ניתוח של מקרה זה מבהיר באופן חד משמעי שבעייתו העיקרית של פול היתה ההתמודדות עם יציאתו מהארון, כלפי עצמו, כלפי מפקדיו, כלפי המערכת הצבאית ואולי מערכות חברתיות נוספות אשר אינן מוזכרות במקרה. אין ספק שאם פול היה פונה לטיפול ומעבד נושאים אלו בעוד מועד, האופן הטראומטי בו קרתה יציאתו מהארון היתה נמנעת ומתרחשת באופן שיביא לפחות נזקים בדימויו העצמי ותפקודו העתידי. מיותר לציין שמודעות רבה יותר בקרב שלטונות הצבא לגבי הומוסקסואליות היתה יכולה לחסוך גם היא את התהליך המשפיל אותו עבר, ואף להביא להישארותו במסגרת הצבאית בתפקוד נורמטיבי.
היינס סבור ש"יציאה מהארון", לבישת "דראג" או במידה מסוימת "להיות רעשני" הם מספר דרכים לחלק מההומוסקסואלים להביע את רגשותיהם כלפי לחצים חברתיים ונפשיים. נראה שהלחץ מסכל את מאמצי היחיד להיות האיש שהוא או היא רצו להיות. חברי הקבוצה הזו יכולים להיות מקובלים במידה טובה בקבוצת ההתייחסות שלהם. הם עשויים למצוא תמיכה מספקת ואושר מארגונים הומוסקסואלים או מעמיתים או ממאהבים. אפילו אם הפרט ההומוסקסואל אינו עובר אחת מהחוויות (השליליות) הללו, כמעט וודאי שבזמן כזה או אחר הוא יתקל בכל זאת בחוויה מסוג כזה, שבה ההומוסקסואליות נחשבת כבעיה.
כמו שעמיתיהם ההטרוסקסואלים נתקלים בבעיות בנוגע למיניות שלהם, כך גם לא כל ההומוסקסואלים תרים אחר ייעוץ מקצועי. רובם מסתדרים כנראה יפה גם ללא ייעוץ. המקרה הבא מתאר דוגמא של בחורה לסבית המסרבת לקבל טיפול מקצועי. שימו לב לפוטנציאל הבעייתי שבסיטואציה שבה היא מעורבת.
היינס מתאר אישה, גברת ס., אשר פנתה לייעוץ לכומר הכנסיה כאשר גילתה את בתה בת ה-20 והנשואה במיטה עם אישה אחרת. מכיוון שאמה הייתה כעת מודעת לסיטואציה, אישרה הבת שהיא לסבית. מאוחר יותר היא הודתה, שהייתה בקשר עם אותה בת זוג במשך שלוש שנים. הן ביקשו להקים את משק הבית המשותף שלהן, לא רק עבור עצמן, אלא גם לילדיהם שהיו בגיל הגן.
הכומר אמר לגברת ס. לספר לבתה על הביקור שלה בכנסיה ולהרחיב את ההזמנה שלו גם לגביה. בנוסף לכך הוא כתב לבת והזמינה לבקר אותו. כמו כן הוא התקשר אליה על מנת להביע את חששותיו והציע את עזרתו. למרות כל זאת, הבת טענה שאין לה כל בעיות שהיא צריכה להתמודד עמם באמצעות ייעוץ והיא לא רצתה לדון בנושא יותר.
פנייה לטיפול וייעוץ של היחיד סביב זהותו המינית כהומוסקסואל צריכה לבוא מתוך רצונו האישי. אין כל טעם בטיפול שנכפה ע"י גורמי הסביבה. במקרה כזה הצורך בטיפול הוא כנראה של גורמי הסביבה ויתכן שדווקא הם עשויים להיות היעד המוצלח יותר לטיפול כדי לקבל באופן מלא ושלם יותר את בן משפחתם כפי שהוא.
היינס סבור שכאשר הומוסקסואלים או קרובי משפחתם פונים לעזרה מקצועית, חשוב לוודא לפני שמתחילים את ההתערבות הטיפולית מספר דברים. ראשית, היועץ צריך להיות מוכן לקבל את היחיד כהומוסקסואל, גם אם מטרת הפניה לשנות תפיסה עצמית זו. היועץ צריך לנסות ולהבין את הבעיות שמוצגות בפניו באופן פתוח ללא קביעת עמדה מראש. היועץ אינו צריך לנסות "לרפא" את ההומוסקסואליות שלו. היועץ צריך להיות מוכן למצב שבו הוא עובר את השלב של הבנת ההומוסקסואליות למצב שבו הוא מציג תכנית טיפול.
טיפול מקצועי הוגן מחייב לפיכך את היועץ, בהתאם לתחום מומחיותו, להיות פתוח למגוון רחב של בעיות או סוגיות שיוצגו בפניו. לדוגמא, היועץ בכנסייה עשוי להיתקל ביחיד שמציג אשמה גדולה ובלתי רגילה לא רק בשל המעשים עצמם, אלא בשל החלומות והפנטזיות. היועץ בבית הספר או במרכז לטיפול בילד עשוי להיתקל בצעיר שמשתמט מהלימודים או שנתקל בקשיים בריכוז בהכנת עבודה אקדמית. התלמיד עשוי גם לסרב להשתתף בפעילויות שונות בבית הספר או להתנגד לקשר עם בוגרים או חברים קרובים. היועץ בצבא או בבית הספר עשוי לראות רגרסיה בהתנהגות ודיכאון. בעוד שרשימה מוגבלת זו של סימפטומים יכולה לאפיין מספר רב של הומוסקסואלים שמתמודדים עם שאלות לגבי הנטייה המינית שלהם, עדיין אין למקד את תשומת הלב דווקא לפעילות המינית. הומוסקסואלים, כמו הטרוסקסואלים, נתקלים מן הסתם בבעיות שאינן דווקא קשורות בהעדפתם המינית. כפי שהמטפל מכיר ומבין בעיות אלו, כאשר הוא מטפל במטופלהטרוסקסואלי,כך הוא צריך להכיר ולהבין אותם בהקשר של מטופל הומוסקסואלי.
בשורה התחתונה: מטופלים הומוסקסואלים פונים לטיפול מסיבות רבות. היותו של מטופל הומוסקסואל אינה אומרת שהטיפול אמור להתמקד דווקא בנקודה זו. רוב המטופלים ההומוסקסואלים פונים לטיפול בשל קשיים פסיכולוגים שאינם נוגעים בהעדפתם המינית, בין אם העניין יתברר בהמשך כקשור, ובין אם יישאר בלתי רלוונטי לטיפול גם בהמשך. על המטפל לקבל את המטופל באופן אינטגרטיבי ולא למקד, הן את הראיון הראשוני והן את הטיפול או הייעוץ כולו בהומוסקסואליות של המטופל, אלא אם המטופל עצמו מביא נושא זה כנושא מרכזי.
המקרה הבא שמובא ע"י היינס מתאר מקרה של קבלה בסיטואציה מציאותית: מר וגברת ב. ביקרו במרכז הייעוץ בקמפוס אוניברסיטאי מסוים בארה"ב במטרה לקבל עזרה. בנם רצה להתחיל ללמוד בקמפוס ורצה גם לגור שם במעונות. הם ציינו שבנם, הינו הומוסקסואל ושהם תמכו בו ובסגנון החיים שלו. היועצת הרגישה את הצורך של ההורים להגן על בנם וביקשה לפגוש אותו באופן אישי. כאשר הבחור הגיע לראיון הוא היה במצב של חרדה, עוינות והגנתיות. היועצת ביקשה ממנו להירגע ולעזור לה לעזור לו להחליט באם הוא מעוניין לגור בקמפוס תוך דגש שההחלטה אינה שלה אלא שלו באופן בלעדי. הבחור הודה שהיה "לחוץ" מהמפגש עימה בגלל ניסיון קודם שלילי אבל נרגע כאשר הבין שהיועצת הנה בעלת גישה ניטרלית בנוגע להעדפה המינית שלו.
פנייה לטיפול וייעוץ היא מצב סטרסוגני (מלחיץ) באופן טבעי. עבור הומוסקסואל אשר חושש מתגובות הומופוביות, לחץ זה מוגבר אף יותר, ולכן יתכן שהמפגש הראשון בין מטפל למטופל בהקשרים אלו יהיה לא פשוט. במצבים אלו חשוב להעלות את הסוגיה ההומוסקסואלית "על השולחן" כבר בתחילה. על המטפל מונחת האחריות במצב זה להסביר את גישתו, אם ישנה כזו בהקשר של הומוסקסואליות והיותו נטול דעות קדומות הומופוביות. לעיתים אלו תנאי בסיס קריטיים ליצירת קשר טיפולי ראשוני במצב של ביטחון ורוגע.
לעיתים הייעוץ חייב לכלול גם תוכניות פעולה. במקרה האמור של יועץ הקמפוס האוניברסיטאי היה צורך להרגיע ולהסדיר את ענייני מגוריו במעונות הסטודנטים. במקרה זה מטרת תהליך הייעוץ של אשת המקצוע היה לבחון עם הבחור את ההשלכות של חלוקת חדר עם סטודנט אחר. בסופו של דבר הבחור העדיף לשכור דירת יחיד בקמפוס ואכן כך עשה. במעקב המשך, הבחור סיים את השנה הראשונה והמשיך את לימודיו בקמפוס עם אותו הסדר מגורים. היינס (שהוא עצמו דיקן לענייני סטודנטים באוניברסיטה אמריקאית בלונג איילנד שבניו יורק) סבור שההצלחה של אותו בחור בלימודים במהלך השנה יכולה להיזקף לזכותם של מספר גורמים. מחד, הנועץ היה בוגר והשתמש בצורה טובה בייעוץ. מאידך היועצת היתה מודעת לסיטואציה הסוציו-תרבותית בקמפוס. היא השתמשה בידע ובמיומנויות שלה בצורה נכונה כדי להביא לפתרון מתאים לנועץ.
בשנים האחרונות ניכר שינוי משמעותי גם בעיני החוק בהקשרים שונים של החיים המשפחתיים של הומוסקסואלים. זכויותיהם עוגנו בחקיקה ופסיקה ולדבר השלכות משמעותיות גם לגבי הטיפול המשפחתי והזוגי בהקשרים אלו. מובן שמטפלים משפחתיים וזוגיים צריכים קודם כל לקבל את הזוגיות ההומוסקסואלית ולהיות מוכנים לטפל בזוגות כאלו, כשם שהם מטפלים בזוגות אחרים. יחד עם זאת, סבור היינס, למרות המאפיינים הדומים שיש לזוגות ההטרוסקסואלים, יש לשים לב למאפיינים המיוחדים: לדוגמא, כיצד הזוג ההומוסקסואלי מתייחס לשיתוף בקניין, פוליסות ביטוח וצוואות. יתכן שיש להפנות את הזוג ההומוסקסואלי לעורך דין שיבין אותם, יעזור להם לקבל את זכויותיהם, וינחה אותם לגבי פרטים שונים בתחום התמחותו. נניח, שאחד מבני הזוג היה נשוי והבעיה של משמורת או זכויות לגבי ביקורי הילדים הופכת להיות בעיה מרכזית. הבעיות הללו הנן הרבה מעבר לבעיות משפטיות רגילות. הם מצריכות אוזן קשבת ואמפתית, ייעוץ מקצועי והכוונה מאנשי מקצוע בתחומים שונים אינטר-דיסיפלינריים.
בהקשר לגישות המטפלים למטופלים הומוסקסואלים, רובינשטיין (1995) ערך מחקר בקרב 417 מטפלים ישראלים בתחום בריאות הנפש (פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) שפורסם בכתב העתJournal of Psychotherapy. המאמר בא לבחון את עמדותיהם המקצועיות של המטפלים בנושא הומוסקסואליות כ-20 שנה לאחר שהומוסקסואליות הוצאה מספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאיDSM כהפרעה נפשית. המחקר בדק את ההשפעה שיש לנטייתו המינית של מטופל (הומוסקסואל או הטרוסקסואל) על עמדותיהם המקצועיות המטפלים. למטפלים חולק תיאור מקרה היפותטי שבו מטופל היה או הטרוסקסואל או הומוסקסואל. ממצאי המחקר הורו שחומרת המצב הנפשי בה נתפס המטופל בתיאור המקרה היתה שונה כפונקציה של הנטייה המינית של המטופל. מטופל שהוגדר כהומוסקסואל הוגדר במצב נפשי קשה יותר ממטופל מקביל עם אותם סימפטומים שהוגדר הטרוסקסואל. הממצאים מורים שלמרות שהומוסקסואליות הוצאה מתוך ספר האבחנות הפסיכיאטריות באופן פורמאלי, הרי שמטפלים עדיין מאבחנים באופן לא פורמאלי מטופלים הומוסקסואליים כמצויים בבעיה או קושי חמורים יותר.
להלן מספר נושאים שהוזכרו במאמר זה: עשרים שנה חלפו מאז שארגון ה-APA החליט להסיר את הגדרת ה"הומוסקסואליות אגו-סינטונית" (כלומר, הומוסקסואליות שהפרט שלם איתה והיא מקובלת על ידו כחלק מהגדרתו העצמית וזהותו המינית). עולה השאלה (ונבחנת להלן) האם, ואם כן, באיזו מידה, המטפלים אכן הסירו הגדרה זו מלכסיקון ההפרעות.
הקריטריונים האבחוניים של הומוסקסואליות אגו-דיסטונית (כזו שהפרט אינו שלם עימה והוא מגלה קונפליקט לגבי זהותו המינית) כוללים תלונות של המטופלים בנוגע להעדר תשוקה הטרוסקסואלית וקיומה של תבנית הומוסקסואלית שהפרט מתאר בצורה מפורשת כבלתי רצויה וכמקור מתמיד של הפרעה. עם זאת האבחנה היתה בעייתית והושמטה מהגרסאות הבאות של ספר האבחנות. כבר בגרסה הקודמת הוזהרו מטפלים לא לתת אבחנה זו רק בשל תחושה של המטופל ש"החיים יכולים היות קלים יותר אם הייתי הומוסקסואל" או מצוקה שנובעת מלחץ שמפעילה הסביבה והחברה. אלו גורמים חיצוניים שיוצרים כמובן תחושה דיסטונית, אבל אינם רלוונטיים לזהות המינית שעשויה להיות ברורה לחלוטין. הקטגוריה הזו הושמטה בסופו של דבר מכיוון שכמעט כל הומוסקסואל עובר בשלב הראשון להגדרת זהותו המינית שלב בו ההומוסקסואליות היא אגודיסטונית. בפועל כמעט ולא היה שימוש בקטגוריה זו ולכן ניתנה הנחיה להשתמש באבחנה שונה במקרה של קונפליקטים נפשיים בנוגע להומוסקסואליות: "הפרעה מינית כללית (לא מוגדרת: Not Otherwise Specified).
רובינשטיין כותב שקיימת תחושה שמטפלים בתחום בריאות הנפש מחזיקים עמדות ליברליות בנוגע לנטיות הומוסקסואליות, הן ברמה ההצהרתית והן זו האידיאולוגית. מחקרים שבוצעו בארה"ב בנוגע לעמדות של מטפלים כלפי הומוסקסואלים ולסביות מאששים זאת. רוב הספרות המקצועית הפסיכולוגית העכשווית תומכת גם היא בעמדה זו ורואה דווקא בהומופוביה בעיה שיש לטפל בה. כמו כן, פורסמו מחקרים לגבי בריאות הנפשית של מטופלים במרפאות חוץ הומוסקסואלים לעומת הטרוסקסואלים ולא נמצא כל הבדל ביניהם, עם נטייה אפילו להסתגלות טובה יותר בקרב הומוסקסואליים.
המאמר מציין שהעמדה הליברלית של המטפלים כלפי הומוסקסואליות אינה מפתיעה לאור הדעות הפוליטיות הליברליות והתפיסה החילונית שקיימת בארצות הברית כמו גם בישראל. יחד עם זאת יש לזכור שמחקרים שמראים כי מטפלים שומרים על עמדות ליברליות, מתייחסים לרמה ההצהרתית. מסתבר שמחקרים שבודקים עמדות באופן סמוי יותר מגלים תוצאות שונות לחלוטין. מחקר של גרפינקל ומורין בנוגע לעמדות מטפלים לגבי מטופלים הומוסקסואלים בדק הבדלים באבחנה המקצועית שניתנת למטופלים כאשר ההבדל ביניהם מתמקד רק ביותם הטרוסקסואלים או הומוסקסואליים. המחקר נערך על תיאור מקרה היפותטי ומצא שמטופלים הטרוסקסואלים דורגו בצורה משמעותית בריאים יותר ממטופלים הומוסקסואלים (נכון לגברים ולנשים כאחד). כאמור, מחקרו של רובינשטיין שפורסם ב 1995 ערך פרוצדורה דומה ובחן את חומרת האבחנה שניתנת למטופל היפותטי, הומוסקסואל או הטרוסקסואל בעיני 417 מטפלים ישראליים. לפי העיקרון ההצהרתי לפיו הושמטה קטגורית הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, לא אמור היה להימצא הבדל בין תפיסת המצב הנפשי של המטפלים את המטופלים ההומוסקסואלים וההטרוסקסואלים, במיוחד לאור העובדה שהנטייה ההומוסקסואלית הוצגה כאגו-סינטוניתבצורה מפורשת וכאשר הבעיה הנפשית של שני המטופלים זהה.
תוצאות המחקר מורות שכעשרים שנה לאחר ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטרי (המאמר פורסם כאמור ב 1995 וההחלטה להסרת הקטגוריה התקבלה ב 1973), עדיין קיימת עמדה מקצועית סטריאוטיפית ושלילית כלפי הומוסקסואליות בקרב ציבור המטפלים בבריאות הנפש בישראל. מטופלים הומוסקסואליים נתפסו כבעלי בעיה נפשית חמורה יותר ממטופלים הטרוסקסואלים בעלי אותם מאפיינים. אמנם ההבדל שנמצא לא היה גדול אך הוא היה מובהק מבחינה סטטיסטית. זאת בניגוד מוחלט לעמדה המוצהרת של אגודות הפסיכולוגיה ושל עמדות המטפלים בסקרים ובכתבים מקצועיים שונים. חמור מכך, רבים מהמטפלים שהשתתפו במחקר הנוכחי היו צעירים שלא הכירו את הגרסא הקודמת של ספר האבחנות. יש לשער שאם בקרב אוכלוסיה ליברלית שכזו המצהירה בגלוי על תפיסתה את ההומוסקסואליות כנורמטיבית, יש עדיין סטריאוטיפים שכאלה, קל וחומר שבקרב האוכלוסיה הכללית והקונסרבטיבית יותר המצב חמור בהרבה.
פער בין ליברליות נחזית לבין זו שנמצאה מצביע על דרגת ההפנמה המוגבלת של ההחלטה להסיר את ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות.
נראה שיש מקום להגברת ההסברה בנושא זה בקרב מטפלים וכן להעלות את המודעות והנושא של הומופוביה כסוגיה חברתית שיש לעסוק בה. מטרת מאמר זה בין היתר, להגביר מודעות זו בקרב אוכלוסיית המטפלים, המטופלים והאוכלוסיה הכללית בכלל.
בשנת 1998 פרסמו שני פסיכולוגים בריטים, מילטון וקוייל, מאמר המתייחס לטיפול בהומוסקסואלים בבריטניה. הם טענו שנושא הטיפול בהומוסקסואלים כמעט לא נדון בבריטניה עד אותה תקופה, לעומת פרסומים ועיסוק רב נושא בארה"ב מאז שנות השבעים.
הכותבים התייחסו בדבריהם למחקר אמריקאי שבוצע בשנת 1986 ואשר בדק את רמת ההתמחות והיחס של פסיכולוגים אמריקאיים למטופלים הומוסקסואלים. המחקר נערך עם קרוב ל 1500 משתתפים ונעשה בפיקוח איגוד הפסיכולוגים האמריקאים (APA). בתוצאות המחקר נמצאה שונות רבה בין הפסיכולוגים השונים לגבי מידת הסובלנות וחוסר דעות קדומות לגבי מטופלים הומוסקסואלים. בעקבות ממצאים כאלה שחזרו על עצמם גם במחקרים נוספים הוציא האיגוד האמריקאי קוד אתי לטיפול נפשי במטופלים הומוסקסואלים (המפורט גם במאמר זה). ברוח דברים אלו ערכה גם ועדה בריטית שעוסקת בתחום מקצועיות הטיפול הפסיכותרפי בבריטניה מחקר שממצאיו מוצגים במאמר של מילטון וקוויל. מחקר זה חלק מטרות דומות לאלו של מחקר ה- APA, כדוגמת, הרצון להעלות על פני השטח הטיות בתפיסת מטפלים והבטחת מתן טיפול מקצועי ומעמיק לאוכלוסית ההומוסקסואלים הפונים לטיפול פסיכולוגי. בשאלון המחקר התבקשו המטפלים לתאר מהו לדעתם טיפול לקוי במטופל הומוסקסואל. המוטיב המרכזי בקשת המקרים שתוארו התייחס לדעות קדומות והנחות יסוד בעייתיות בנוגע להומוסקסואליות. מהשאלונים עלה שחלק מהמטפלים ראו בהומוסקסואליות פתולוגיה. הסבר לכך ניתן על ידם בהקשר לכך ש"טיפול פסיכואנליטי/פסיכודינמי מסווג את ההתנהגות (ההומוסקסואלית) כפתולוגית". מטפל הומוסקסואל מתאר אף שכאשר החל את הכשרתו כפסיכואנליטיקאי הוסבר לו ע"י מדריכיו שההכשרה תדרוש ממנו לבחון או אף לשנות את העדפתו המינית ואת סגנון חייו למרות העובדה שהיה מצוי במערכת יחסים קבועה מזה 15 שנה. שאלון של משתתף אחד תיאר את הפצת הרעיון של הפתולוגיה במסגרת הכשרתית כאשר בסמינר במרכז הדרכה לפסיכותרפיה בלונדון תוארו הומוסקסואלים כ-"סוטים" ו-"חולים".
מספר משתתפים במחקר טענו שהסברים שניתנים במהלך הטיפול הנפשי בנוגע למקור העדפה המינית ההומוסקסואלית עלולים להיות בעייתיים ולגרום למטופלים לשאוף לשנות את העדפתם המינית מאחר והיא נתפסת כפתולוגית או נובעת מפתולוגיה. לדוגמא, מטופלת לסבית שמקבלת הסבר על כך שהעדפתה המינית נובעת מחשש טראומטי מגברים בשל חוויות שליליות שעברה ביחסיה עם גברים בעברה. לטענת אלו שתיארו מקרה זה הטרוסקסואליות מתוארת באופן ישיר כאופציית ברירת המחדל ומטבע הדברים האופציה ההומוסקסואלית כחריגה ופתולוגית. בנוסף, הועלתה סברה שמטפלים מדגישים יתר על המידה את החשיבות של ההעדפה המינית בטיפול במטופלים הומוסקסואלים. משתתפים רבים במחקר ציינו שבדרך כלל להעדפה המינית ישנה השפעה נרחבת על התפקוד הנפשי-פסיכולוגי הכללי. מכאן שלמעשה מטפלים רבים מסבירים את הבעיות הפסיכולוגיות של מטופלים הומוסקסואלים באופן ישיר בהעדפתם המינית, גם אם סיבות הפניה לטיפול היו שונות לחלוטין ולא מעלות כל קונפליקט לגבי ההעדפה המינית. אחד המשתתפים במחקר הציג את הדוגמא הבאה: שתי בנות זוג לסביות שטופלו על ידי שני מטפלים שונים תיארו הערות ופירושים שקיבלו ממטפליהם ואשר לא היו מופנות אליהן לדעתן אם הן היו הטרוסקסואליות. למשל, "אם נחקור את מערכת היחסים שלך עם אמך, ייתכן ונוכל להבין את ההעדפה המינית שלך", זאת למרות שאף אחת מהן לא ראתה בהעדפתה המינית את הבעיה שלה. שוב, הדבר יכול להיגרם מתפיסת המטפלים ששינוי הנטייה המינית יכול להיות מטרה ראויה. במקרה אחר תיאר אחד המשתתפים במחקר עמדה של פסיכולוג עמית לגבי מטופל הומוסקסואל. המטפל סבר שהעדפתו המינית של המטופל היא למעשה המקור למצב הדיכאון בו היה שרוי. הוא סבר שאם נושא ההעדפה המינית יעלה וייחקר בטיפול כך שאותו מטופל יבין מדוע הוא רוצה לקיים יחסי מין עם גברים, יפתרו בעיותיו, כלומר, הוא יצא מן הדיכאון ויהפוך להטרוסקסואל.
גורם בעייתי נוסף שהועלה הינה הנטייה של מטפלים לפעול בתוך מסגרות נוקשות של הנחות ונורמותהטרוסקסיסטיות. לדוגמא, כאשר שואלים על המשפחה ועל מערכות יחסים מניחים שהמטופל הינו הטרוסקסואל, אלא אם כן הוא ציין אחרת. בעיות נוספות שזוהו על ידי המשתתפים במחקר קשורות להשלכות של מטפלים על אופי מערכות היחסים של הומוסקסואלים. לדוגמא, הנחות לגבי היותה של מיניות הומוסקסואלית ליברלית יותר או שכל הגברים ההומוסקסואלים מקיימים פעילות מינית אנאלית. כשל בקבלת המטופלים ההומוסקסואלים בקשת רחבה של אפשרויות, כמו שמתייחסים למטופלים הטרוסקסואלים, נתפסה כבעייתית ופוגמת ביכולת המטפלים להיות אמפתיים למטופליהם ויעילים בתפקידם המקצועי.
חלק ממשתתפי המחקר הסבירו את התופעות האמורות בכך שמטפלים רבים מרגישים שהם בלתי מיומנים בתחום זה. חלק מההסברים נבעו מהמיניות של המטפלים עצמם (העברה נגדית) מתוך חשש שלהם על כך שמטופלים הומוסקסואליים/לסביות עשויים לפתח השלכה ארוטית כלפי מטפלים בני אותו מין והסכנה שהם עשויים להציב בפני המטפל שלא יוכל להתמודד עם היבטים אלו בטיפול.
בחלק אחר של השאלון התבקשו המשתתפים לתאר מהי דרך טיפול מקצועית וראויה בהומוסקסואלים, בניגוד לליקויים שתוארו בחלק הקודם. המוטיבים המרכזיים שעלו בחלק זה התרכזו בקבלה בלתי שיפוטית של המטפל כמו גם תפיסה נורמטיבית וחיובית להומוסקסואליות. טיפול כזה מאופיין במחשבה פתוחה שנערך על ידי מטפל בעל ידע מתאים ומספיק על נושאים הקשורים להומוסקסואליות. אופי זה של הטיפול הינו בעל השלכות על יעילותו. טיפול זה צריך גם להתבסס על מודלים תיאורטיים שמקבלים את ההומוסקסואליות כקבילה וכביטוי בלתי פתולוגי של המיניות וההעדפה המינית. נטען שיש צורך לאמץ עמדה יותר אקטיבית בטיפול על מנת ליצור סביבה של קבלה ואישור: "יציאה מהסביבה הטיפולית הניטרלית עשויה לעזור להומוסקסואלים צעירים או לאלו שחוקרים את הצד ההומוסקסואלי שלהם, להתגבר על דעות קדומות חברתיות נפוצות, בהצהרה גלויה על כך שניתן להיות הומוסקסואל וגם בטוח בעצמך, אוהב, בלתי מנצל ילדים, הורה טוב וכדומה".
הצהרה גלויה של קבלה ואישור דרך השקפה זו צריכה לכלול, לדעת רבים ממשתתפי המחקר, סירוב לראות בשינוי ההעדפה המינית כמטרה טיפולית מקובלת. יחד עם זאת, אין מדובר בהתעלמות מתחושות הטרוסקסואליות של מטופלים הומוסקסואלים באם אלו נובעים מהמטופלים עצמם.
המוטיב של מחשבה פתוחה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר המשתתפים תיארו את החשיבות בכך שהמטופל הוא זה שקובע את מרכז ומטרת הטיפול. לפיכך יתכן שההעדפה המינית הופכת בלתי רלוונטית לבעיות הפסיכולוגיות בגללן פונים לטיפול: "מטופלים הומוסקסואליים צריכים לקבל יחס כאילו ההעדפה המינית שלהם היא לא על הפרק, יחד עם זאת זה לא מונע התמקדות בבעיות שנובעות מלהיות הומוסקסואל".
עם זאת, המוטיבים של קבלה ומחשבה פתוחה באו ביחד עם תגובות שהדגישו את החשיבות שיש לתת להשפעה של עמדות חברתיות בסביבתם של המטופלים ההומוסקסואלים לגבי הומוסקסואליות. כלומר, לא ניתן להתעלם מההקשר הפוליטי והחברתי בו נמצא הפרט ועל המטפל להתייחס אל הפרט כיחיד בתוך המבנה החברתי בו הוא מצוי.
התיאורים שמסרו משתתפים במחקר לגבי מיניות הומוסקסואלית מצביעים על כך שרבים רואים בכך תחום מורכב שבו יש להם פערים בידע ובמומחיות. לדוגמא, בא לידי ביטוי בצורך שלהם 'להיות מודעים להבדלים ולדמיון בסגנון החיים, מערכות יחסים, עמדות וכדומה בין יחסים הומוסקסואלים ויחסי לסביים. עלה צורך בקרב המשתתפים ליותר הכשרה בתחום זה בזמן הלימודים הפורמאליים לקראת היותם מטפלים. מומחים רבים ציינו שהם פיתחו עמדות חיוביות במהלך ניסיון החיים המקצועי שלהם ולא במסגרת ההכשרה שלהם.
מספר משתתפים טענו שמטפל בהומוסקסואלים צריך להיות מודע לטווח רחב של עניינים ושירותים הרלוונטיים להומוסקסואלים כמו קו חם להומוסקסואליים ומאגרי מומחים וגופי עזרה הדדית לאוכלוסיה ההומוסקסואלית. שימוש בגורמים אלו עשוי להיות נורמטיבי יותר כאשר זה מתאים, יחסית לשירותי בריאות הנפש.
מוטיב הקבלה עלה גם בהקשר של העברה והעברה נגדית בטיפול. הנושא מורכב גם בהקשרים טיפוליים שאינם קשורים להומוסקסואליות ומשתתפי המחקר הכירו גם בלחצים שעשויים לנבוע כאשר חוקרים נושאים אלו בתוך טיפול בו צד אחד הטרוסקסואל וצד שני הומוסקסואל. בהקשר זה יש לציין שלא היתה תמימות דעים לגבי ההתאמה הרצויה בין מטפל למטופל בהקשר של העדפה מינית. היו דיעות מחד שעדיף מטפל הומוסקסואל למטופל הומוסקסואל, דיעות לכך שיתכן ויש יתרון טיפולי בכך שהמטפל בעל זהות מינית שונה (נטען למשל שזה יכול לתת למטופל את התחושה שפסיכולוג הטרוסקסואלי מקבל אותו ואת ההזדמנות להבין שמטפל בעל נטייה שונה משלו יכול להיות אמפתי לגבי ניסיון הומוסקסואלי), וכמובן דיעות לכך שאין להעדפתו המינית של המטפל כל חשיבות.
בדיון מנתחים החוקרים את ממצאי הסקר שערכו. לטענתם, נושא חשוב שעולה מן הנתונים הינו ההבדל בין "Being" לבין "Doing" (להיות לעומת לעשות). הרבה דוגמאות של טיפול לקוי התאימו לקטגורית העשייה (Doing), כלומר פעולות שהפסיכולוג יישם לגבי הלקוח כמו ניסיונות לשנות אוריינטציה מינית. דוגמאות של טיפול ראוי היו קשורות דווקא ל- Being של המטפלים, כלומר לאופן בו נמצא המטפל בתוך הטיפול תוך קבלת המטופל כפי שהוא ופתיחות לחומר הטיפולי המובא על ידו ללא הטיות.
במונחים של תיאוריה טיפולית נאמר כי ישנו כיום מעבר ממודלים של הומוסקסואליות המבוססים על פתולוגיה נפשית (לפני שנות ה-70) למודלים של הומוסקסואליות שמבוססים על סגנון חיים ובחירה. עם זאת, מדובר ללא ספק בתקופת מעבר של קונפליקטים בין העמדות האמורות ולא בתמימות דעים בין המטפלים השונים.
בחזרה לעמוד הראשון של המאמר:
טיפול פסיכולוגי עבור הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן