אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש: אסוציאציות חופשיות על יום הכיפורים בשבוע של פסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש: אסוציאציות חופשיות על יום הכיפורים
בשבוע של פסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי

פרופ' אורן קפלן (והילד הזה הוא אני)

מה מביא אותי לקרוא שוב היום את אותו גיליון של "במחנה"? סיפורי הלוחמים ששמעתי אתמול? יום ההולדת המשפחתי שחגגנו אתמול? התאריך הזה שניקר לי אתמול כל היום בראש? מדוע התרנגולים המיועדים למיתה בכפרות תפסו כל כך את תשומת ליבי? "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום"?

במחנה גליון 9: סיפורו האישי של קצין ישראלי שנפל בשבי המצרי וחולץ
בשער: שבויים שחזרו מגיעים ללוד.

"בחגים" אני לא בארץ. עד כמה שניתן. מעדיף לטייל בעולם. היום יום הכיפורים הראשון מזה 18 שנים שאהיה כאן, וזאת בעיקר בזכות בני שסבור שבגיל 11 מגיע לו לנסוע באופניים כמו כל החברים ביום כיפור ברחבי רמת גן. תמיד חשבתי שסתם לא סבלתי את יום כיפור. הפסיכולוגים אומרים שאין "סתם". כשאתה עושה משהו, יש לו גם משמעות סמויה כלשהי. אם ח"י שנים נמלטת, אולי היו לך גם סיבות נוספות.
השבוע השקנו את הקתדרה לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי. אני מתכנן את המהלך הזה כבר כמה שנים. היום, יממה אחרי 6 באוקטובר, היום הזה שבסופו ערב יום כיפור, 38 שנה למלחמה, אני מבין קצ כיצד אני סוגר היום תשבץ מורכב, ופותח אולי אחד חדש, מורכב לא פחות, אבל כנראה מודע קצת יותר. אני כאן ביום כיפור. אני זוכר את עצמי, ילד בן שמונה, יושב על שטיח בחדרי. יום כיפורים שקט בגבעתיים מול משחק עם הרבה חלקים על הרצפה. לפתע נשמעה צפירה חזקה. התבוננתי מהחלון לחפש את האמבולנס כשלפתע אימי פרצה לחדר וקראה לנו במהירות למקלט. צפירותיה העולות והיורדות של אזעקת המלחמה לא היו מוכרת לי אז. במלחמת ששת הימים הייתי עדיין צעיר מידי. כשחזרתי לחדרי גיליתי שהרוח פיזרה לכל עבר את חלקי המשחק. בדיעבד היה זה אולי רמז לבאות. סירנות שאינך מבין את משמעותן ורוח שמפזרת את כל מה שמתוכנן בצורה מסודרת לכל עבר. הקשבתי אתמול לראיון של אילנה דיין עם לוחמים בחווה הסינית. אני לא הייתי שם. ובכל זאת בכל פעם שאני שומע את העדויות הללו משהו בי מצטמרר. "גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים. אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש…".

הסיפור הבא נמצא אצלי בארכיון מאז. אני מתבונן מידי פעם על הציורים של אותו ילד בן שמונה (שני משמאל בציור ובתמונה למטה) וחושב על מה שאולי אי אפשר היה לחשוב אז.

25 באוקטובר, 1973

קתדרה לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי היא כנראה החיבור הכי סביר עבורי. איך לא חשבתי על זה קודם. קצת מוזר להתעסק כל כך הרבה שנים בשאלות מקצועיות של טראומה וחוסן, בלי לתת את הדעת בצורה מודעת מדוע זה כל כך מעניין אותי. התנדבתי בער"ן, למדתי פסיכולוגיה קלינית, ערכתי אבחונים לחיילים שנשלחו לאיכילוב ממשרד הביטחון, עברתי הכשרה ב-EMDR שנועדה לטיפול בפוסט טראומה, במילואים פיתחתי ערכות להכנתם המנטאלית של בני נוער לצבא. כילד בן 16 מתנדב במגן דוד אדום החלטתי לא להיות רופא אחרי שעיניו הפעורות של אדם שתלה את עצמו ואשתו הזועקת בדירה הסמוכה לא הניחו לי לישון חודשים ארוכים. חשבתי שעיסוק בטראומה הוא די טבעי למישהו שחי במדינה פצועה שכזו אחרי שואה ומלחמות, והנה אני נזכר עכשיו גם במשהו שכתבתי לפני שנים על אבחנה פוסט טראומטית למדינת ישראל.
באותה תוכנית בוקר של אילנה דיין ששמעתי אתמול, ובה רואיין ניצול החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, הביאה דיין את דבריו של סטיב ג'ובס שנפטר שלשום בפני סטודנטים בסטנפורד. ג'ובס אמר שבגיל 17 שמע משפט שהשפיע עליו עמוקות: "אם תחייה כל יום כאילו זה יומך האחרון, יום אחד תגלה בוודאות שזה נכון", בעקבות זאת הוא ניסה לחשוב כך – אילו היה זה היום האחרון בחייך, האם תרצה לעשות את מה שאתה עומד לעשות היום? אם התשובה היתה "לא" ליותר מידי ימים, הוא ידע שצריך לשנות משהו. ג'ובס אמר בנאומו שההכרה בכך שנמות בקרוב חשובה כשאתה חושב על מה שיש לך להפסיד. את חייך תסיים עירום כך שאין לך באמת מה להפסיד – לכן אין כל סיבה שלא ללכת אחרי ליבך. דבריו מלאי ההשראה של ג'ובס, שנשמעו יום בלבד אחרי מותו, העלו בי מחשבות ושאלות לגבי דרכי. האם אני הולך אחר ליבי? נותרתי במבוכה. אני לא בטוח בתשובה. יש ימים שאני בטוח שכן. אני רק יודע שמאז שהתחלתי לעסוק במחקר ובהוראה של הפסיכולוגיה החיובית והחוסן הנפשי, מצפן כלשהו גלוי וברור הופיע שם מולי. אינני מקדיש לו את כל זמני, אפילו לא את רוב זמני, אבל הוא נותן לי את התחושה שיש ייעוד לחיי המקצועיים, ושהעתיד יביא עימו גם התפתחות בכיוון הזה שעדיין לא ידוע ומובן לי עד הסוף.
בכל מקרה, כנראה כעת, בשבוע שבו פרויקט המחקר שלי בפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי עולה לאוויר ונעשה מציאותי, אני יכול להרשות לעצמי להכיר בפיסות היסטוריה אישיות שלי בכל זה. עד היום התמונות הללו נראו לי פרטיות מידי כדי לחלוק אותן עם מישהו. כתבת "במחנה" משנת 1973 שאותה קראתי כל כך הרבה פעמים בחיי רומזת אולי שגם אצלי לכתוב על הדברים ולפרסם אותם מאפשר לעבדם בדרך כלשהי מבפנים (או להימנע מכך). אז הינה טיוטה ראשונה. אני מניח שתהיה לה המשך כזה או אחר בשלב מאוחר יותר, כאשר התמונה תתבהר יותר.
אורן.

לקחו אותם לשבי ונתנו להם מכות.
אחר-כך באו מטוסי פנטום והתקיפו והוא ניצל בנס פעם שניה.

ואז הסיעו אותו בסירת גומי לקהיר בתעלת סואץ.

בדרך לקהיר באו כוחותינו ושחררו את אבא ואת שאר הקצינים.
ועכשיו אבא בבית החולים, ואנו מקווים שישוב מהר הביתה.
סוף.

מתוך: במחנה, גליון 9, 1973.
…חשבתי על הבית. מה יודיעו לאשתי? איש אינו יודע מה קרה לנו, אנחנו ניחשב כנעדרים. יעברו חודשים עד שיודיעו על קיומנו, אם בכלל יודיעו. ואם ניהרג בדרך – איש לא יוכל לזהות אותנו. הרי טופס השבוי נלקח מאיתנו ואף הדיסקיות נתלשו מהצוואר. ניסיתי לעודד את עצמי ולחשוב קדימה. מה אומר לחוקרים? אמרתי לעצמי, כי עד אותו רגע החזקתי מעמד ולא דאגתי. עלי להפסיד מייד לדאוג – אך לא הצלחתי להשתלט על המחשבות. ראיתי בדמיוני את אשתי מקבלת את הבשורה על שנעלמתי. חשבתי על הביטוי האנגלי Vanished in the air (נעלם באוויר הקלוש), ונראה היה לי שהוא קלע בדיוק למקרה שלנו. ניסיתי להירגע. אין ספק שיחפשו אחרינו. מישהו מוכרח לגלות את הטנדר. אני מניח שמשה הנהג, הצליח להימלט ולספר. בקהיר יש מחנה שבויים, בוודאי ניפגש עם נציגים של הצלב האדום. במחנה השבויים ניפגש עם עוד חיילים. צריך לחשוב על הצדדים הטובים. אולי בכל זאת העניינים יסתדרו? יש הפסקת אש ובוודאי יהיו בקרוב חילופי שבויים. תוך כדי כך הבחנתי שהג'יפ מאט את נסיעתו. אורי סיפר לי לאחר מכן, כי עברנו ליד מחנה מצרי נטוש וסולימן החל להסס ולאבד את בטחונו העצמי. הוא דיבר עם הנהג והג'יפ המשיך בנסיעה. הנסיעה נמשכה עוד כ-10 דקות והמחשבות המשיכו לרוץ. פתאום נעצר הג'יפ. הגענו למקום מואר מעט ושמעתי קולות בעברית. הנהג לא היסס. הכניס למהלך אחורי והחל לנסוע לאחור. באותו רגע אירעו מספר דברים באופן סימולטני. אורי הוציא את ראשו וצעק "עצרו אותם" – ועל הגי'פנפתחה אש אוטומטית. עשרות כדורים חלפו בתוך הג'יפ. באותו רגע עשיתי שני דברים: שחררתי את ידי מהכבלים ולחצתי את ברך ימין בכל כוחי כדי למנוע מהחייל שממול להשתמש ברובה שבידו. החייל ויתר והשתטח על רצפת הג'יפ. גם שני החיילים האחרים השתטחו על הרצפה. הג'יפ הספיק לנסוע לאחור שניים שלושה מטרים. היריות נמשכו. בתוך המהומה קפץ סולימן מהגי'פ וברח. אורי הספיק לצעוק אחריו: "סולימן עצור, אל תלך" אולם סולימן לא שמע לו וברח. אורי צעק "חדל, חדל" אולם האש נמשכה. התרוממתי ממקומי ובאגרופים שברתי את השמשה שמעלי, שכבר היתה מחוררת בכדורים, רסיסי זכוכית עפו לצדדים. דחפתי ראשי לפתח שנוצר וצעקתי: "לא לירות, לא לירות, אנחנו ישראלים". האש נחלשה, אך עדיין נשמעו יריות בודדות. שלושת המצרים שכבו על הרצפה ועליהם יזהר. אורי היה שרוע על גבו על הספסל, ידיו היו קשורות והוא לא הצליח להתרומם חזרה. אמרתי לעצמי שאם לא אעשה משהו – ניהרג כולנו מיריות אנשינו.
קמתי ממקומי ותוך שאני דורך על אלה ששכבו במרכז הג'יפ פתחתי את הדלת וקפצתי החוצה. מהצדדים נשמעו עוד יריות. רצתי על החיילים שלנו שעמדו עם הנשק ביד כשאני צועק "לא לירות, לא לירות, אנחנו ישראלים !". החיילים עמדו המומים. הם חשבו שפתחו באש על ג'יפ ישראלי. תפסתי את החייל שעמד קרוב לג'יפ וחיבקתי אותו. אמרתי לו "ברחנו מהשבי, אתם הצלתם אותנו. אל תעמדו, רוצו אל הג'יפ, יש בפנים עוד שני חבר'ה וכמה מצרים". החיילים התעורר מקפאונם ורצו אל הג'יפ…
לפתע הרגשתי שגבי רטוב. הערב היה קריר והתפלאתי על כך שאני מזיע. נגעתי בגב והחזרתי יד מגואלת בדם סמיך וחם. מיהרתי שוב אל הרופא. "אדוני, אתה פצוע. כדור חלף בגבך", אמר לי בתום בדיקה שליווה, כאילו היינו במרפאתו הסטרילית ולא אי-שם במערב התעלה…
הגענו לבית חולים אסף הרופא. הצוות בחדר המיון הפליא אותי ביעילותו. טיפלו בנו בשיטת הסרט הנע. זה רושם פרטים, אחר מסיר תחבושות ובחדר הסמוך נעשות כל ההכנות לצילומים ולניתוחים. תוך כדי כך התקשרתי ליחידה לדווח על מקום המצאנו. התגובה היתה תדהמה גמורה ושמחה. מסתבר, שביחידה הספיקו לקבל דיווח על כך שנפלנו בשבי ועשו הכנות להודיע למשפחותינו. אנחנו היינו אנשי הבשורה על החילוץ מן השבי.
טלפנתי הביתה והזמנתי את אשתי לבקר אצלי. עשיתי זאת בקול שקט כאשר אני מתאמץ להישמע רגעו ושליו, כאילו אני מטלפן מהמשרד שלי באמצע יום עבודה…

נכתב מהמשרד שלי באמצע יום עבודה…
7 באוקטובר 2011.
אורן. 

למאמר סקירה מקיף שלי עם קישורים ומאמרים נוספים על פסיכולוגיה חיובית