דיכאון היא תופעה נפשית נפוצה שמאופיינת במצב רוח מדוכדך לאורך זמן, אובדן של עניין והנאה בדברים, תחושות של אשמה ודימוי עצמי נמוך, הפרעות בשינה ובתיאבון, תחושת אנרגיה מוחלשת, ריכוז נמוך ועוד.
מכאן שדיכאון הוא אחת מהתופעות המרכזיות שעולם הפסיכולוגיה והרפואה מתמודד עימו כיום ויש ללמוד ולהתייחס אליו בכל הרצינות הראויה. המאמר שלהלן סוקר את תופעת הדיכאון ומספק כלים בסיסיים לאבחון עצמי. לעיתים יש קושי להבחין בין תופעות של דיכאון וחרדה, ולפיכך מומלץ לקרוא בהמשך גם את המאמר על חרדה המצוי כאן.
המונח "דיכאון" עלול להטעות בגלל השימוש היומיומי במילה דיכאון לתיאור תחושת דכדוך זמנית שיש לאנשים רבים לעיתים קרובות ואינה מבטאת בהכרח בעיה קלינית. תחושות זמניות של עצבות ודכדוך מהוות חלק נורמאלי וטבעי מחיינו, בעיקר כאשר הן קשורות באופן ישיר לאירועים לא נעימים או תחושות פנימיות שליליות. בדיכאון קליני, לעומת זאת, תחושות אלו חורגות מכל פרופורציה של סיבה או גורם חיצוני. בחיי כולנו מתרחשים אירועים שעלולים להביא לעצבות, אבל אנשים שאינם דיכאוניים מסוגלים להתמודד עם אירועים אלו ולהמשיך לתפקד.
ניתן להציג את המונח "דיכאון" כעצבות, דכדוך, או מלנכוליה. אולם, עצבות אינה בהכרח הרגש הדומיננטי אצל האדם הדיכאוני. ניתן לחוות דיכאון גם כתחושת רדימות או ריקנות, או לעתים כחוסר תחושה כלל. האדם הדיכאוני עלול לאבד את יכולתו ליהנות מכל הסובב אותו.
מקובל לראות דיכאון כמחלה שבמהלכה חווה האדם שינוי מהותי במצב רוחו ובדרך בה הוא רואה את עצמו ואת העולם סביבו. דיכאון היא הפרעה ייחודית שנעה בטווח שבין הפרעה קלה וקצרה לבין הפרעה ממושכת וחמורה, שעלולה אפילו לסכן חיים.
הפרעות דיכאוניות מופיעות בצורות שונות, כשם שמחלות אחרות כגון מחלות לב יכולות להופיע במגוון צורות. שלושת המופעים השכיחים הם – דיכאון מז'ורי, דיסתימיה והפרעה דו-קוטבית.
למעשה מדובר במשפחה של הפרעות המכונות "הפרעות במצב הרוח" או "הפרעות אפקטיביות".
עוצמת הדיכאון עשויה להשתנות, החל מאפיזודה דיכאונית מתונה, ועד לבינונית וחמורה. הסימפטומים שיתוארו במאמר זה מאפיינים את כל סוגי הדיכאון אולם עוצמת הסימפטומים והמידה בה הם פוגעים בתפקוד התקין משתנה.
כאמור, כל אחד מאיתנו חש עצוב מפעם לפעם. רובנו חשים כך כתוצאה מחוויות כמו מחלה קשה, פיטורין, מוות במשפחה או גירושין, אך גם כתוצאה מחוויות פחות קשות ומשמעותיות. תחושות אלו שוככות עם חלוף הזמן. דיכאון מופיע כאשר תחושות של עצבות עמוקה וייאוש נמשכים זמן ממושך ומפריעים לשגרת היומיום ולפעולות כמו עבודה או אפילו אכילה ושינה. אנשים מדוכאים חשים חסרי אונים וחסרי תקווה, ומאשימים את עצמם בתחושות אלו. חלקם שוקעים במחשבות על מוות או התאבדות. אנשים בדיכאון הופכים לעתים המומים ומותשים ומפסיקים לעסוק בפעילויות יומיומיות כלשהן. הם עלולים אף לנטוש את משפחותיהם וחבריהם.
בהחלט. הדיכאון הוא מחלה בעלת סבירות גבוהה לריפוי, אם החולה מקבל טיפול מתאים. לפסיכולוגיה ניסיון רב שנים בלימוד וטיפול בדיכאון. קיימת עדיין סטיגמה לגבי קבלת עזרה בבעיות רגשיות ונפשיות, כולל בדיכאון. לרוע המזל, תחושות של דיכאון נתפסות לעתים כחולשה, ולא כסימן לכך שהחיים יצאו מאיזון. חשוב להבין שחולה בדיכאון אינו יכול להבריא בכוחות עצמו. חולי דיכאון שאינם מקבלים עזרה סובלים סבל רב. תחושות בלתי מוסברות ודאגות מלוות ברגש של בדידות, עלולות להחמיר את הדיכאון. לא ניתן להפריז בחשיבות של קבלת עזרה מקצועית במצב זה (ראו בהמשך פירוט על הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי בדיכאון).
תרופות יכולות להיות יעילות מאוד בהפחתת הסימפטומים של דיכאון עבור רוב החולים. מטפלים רבים מעדיפים שילוב של פסיכותרפיה וטיפול תרופתי שכן מחקרים הוכיחו שזהו השילוב היעיל ביותר לטיפול בדיכאון. חלק מהסובלים מדיכאון מעדיפים שיחות על פני תרופות, במיוחד אם הדיכאון שלהם אינו חמור. כמובן שבכל טיפול תרופתי יש מידה מסוימת של תופעות לוואי אולם בשנים האחרונות יצאו לשוק תרופות מדור חדש עם תופעות לוואי מעטות יותר ובשיקולי התועלת והמחיר בלקיחת תרופות נוגדות דיכאון יש לחיוב משקל רב יותר מהשלילה (בהתעלם כמובן מעצם הסטיגמה של לקיחת תרופות פסיכיאטריות שהוא נושא מורכב ורצוי להתייחס אליו במסגרת השיחות הטיפוליות לפני ובמהלך לקיחת התרופה). הדיכאון עלול לפגוע קשות ביכולתו של האדם לתפקד בחיי היומיום. אבל סיכויי ההחלמה של אנשים דיכאוניים המקבלים טיפול מקצועי ומתאים, גבוהים ביותר. על ידי עבודה עם מטפל מוסמך ומנוסה, יכולים אלו הסובלים מדיכאון לזכות מחדש בשליטה על חייהם.
בכל תקופה נתונה של שנה אחוז לא מבוטל מהאוכלוסיה סובלים ממחלת דיכאון. מחלות דיכאון מפריעות לתפקוד הנורמאלי וגורמות לסבל וכאב לחולים עצמם ולקרובים להם. דיכאון חמור עלול להרוס את חיי החולה ואת חיי משפחתו, אך חלק גדול מסבל זה נגרם לשווא. רוב הסובלים ממחלות דיכאון אינם מחפשים ומקבלים טיפול, למרות שרוב החולים, ואפילו אלו הסובלים מדיכאון חמור, יכולים להחלים. תודות לשנים של מחקרים, קיימות כיום תרופות וטיפולים פסיכולוגיים שיכולים להקל על המצוקה ולהביא לריפוי. לרוע המזל, אנשים רבים אינם מבינים כי דיכאון היא מחלה הניתנת לטיפול. אם אתה, או מישהו הקרוב אליך, שייכים לקבוצת הסובלים מדיכאון שאינם מאובחנים, אנא קרא מאמר זה לעומק ופנה לטיפול מקצועי.
ראשית, מדוע להתלבט? אם ישנן תחושות שליליות שפוגעות באיכות החיים כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולו לפגישה אחת שתרגיע את החששות. זו לא בושה לקבל תמיכה וייעוץ מקצועיים. יש לקבל עזרה מקצועית כאשר הסימפטומים של הדיכאון מופיעים ללא סיבה מקדימה ברורה, כאשר התגובות הרגשיות באות בעוצמה שאינה מוסברת על ידי אירועי החיים ובעיקר כאשר הסימפטומים מפריעים לתפקוד היומיומי. עזרה מיידית הכרחית כאשר האדם חווה מחשבות אובדניות.
דיכאון מז'ורי מתאפיין במצבור של סימפטומים שפוגעים ביכולת העבודה, הריכוז השינה והאכילה של הפרט. האדם שסובל מדיכאון מפסיק גם ליהנות מפעולות שבעבר הסבו לו הנאה, סובל ממחשבות אשם וירידה בהערכה ובביטחון העצמי. הופעת הדיכאון מכונה "אפיזודה דיכאונית" וזו עלולה להופיע פעם אחת, פעמיים או מספר פעמים במשך החיים. הטיפול האפשרי הוא תרופתי, פסיכותרפי, ובמקרים חמורים במיוחד או שאינם מגיבים לתרופות – טיפול חשמלי ECT. בשנים האחרונות מצטרף גם טיפול בגרייה מגנטית TMS שאינו גורם תופעות לוואי כמו הטיפול החשמלי (בעיקר לגבי אובדן זיכרון והצורך בהרדמה מלאה).
דיכאון היא מחלה כוללת שמערבת את הגוף, הנפש והמחשבות. היא משפיעה על הדרך בה הפרט אוכל וישן, מרגיש כלפי עצמו ותופס את האחרים. זו אינה עצבות זמנית או מצב חולף. אנשים הסובלים מדיכאון אינם מסוגלים "לאסוף את עצמם" ולהשתקם. ללא טיפול הולם עלולים הסימפטומים להימשך שבועות, חודשים ואף שנים. טיפול מתאים יכול לעזור ליותר מ-80% מהדיכאוניים. כדאי לזכור שלא כל אדם דיכאוני או מאני חווה את כל הסימפטומים וחומרתם משתנה מאדם לאדם.
לפי ספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי ICD, אפיזודה דיכאונית מלווה במצב רוח ירוד ובהפחתת פעילות, אנרגיה והנאה שהיו קודם תקינים. אליהם מצטרפים סימפטומים נוספים כמו ירידה בריכוז ובקשב, ירידה בהערכה ובביטחון העצמי, חשיבה שלילית ופסימית, הפרעות בתיאבון ובשינה וכדומה (לא כולם מופיעים).
לפי ספר האבחנות האמריקאי DSM מקובל לבחון האם קיימים לפחות חמישה סימפטומים מהרשימה שלהלן במשך שבועיים רצופים שלא הופיעו קודם לכן. לפחות אחד מהסימפטומים צריך להיות סעיף 1 או 2 אשר גורמים סבל או פגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי, או בתפקוד חשוב אחר.
1. מצב רוח מדוכדך רוב היום, כמעט כל יום (אצל מתבגרים וילדים יכול לבוא בביטוי במצב רוח רגזני).
2. הפחתה משמעותית בעניין והנאה בכל או כמעט בכל הפעילויות השגרתיות, רוב היום כמעט כל יום
3. הפחתה משמעותית במשקל ללא עשיית דיאטה או הפחתה או הגברה של תיאבון המתרחשת כמעט כל יום
4. פגיעה בשינה – הפחתה או הגברה משמעותית של זמן השינה המתרחשת כמעט כל יום
5. אי שקט מוטורי או פסיביות וכבדות מוטורית
6. לאות או אובדן אנרגיה
7. תחושות חוסר ערך או אשמה
8. פגיעה ביכולת החשיבה, הריכוז והקשב או הססנות מוגברת בקבלת החלטות
9. מחשבות חוזרות ונשנות על מוות (או פחד ממוות) או מחשבות אובדניות (עם או בלי תוכנית פעולה), או ניסיונות אובדניים.
(מכונה לעיתים דיכאון חרדתי מתמיד, דיכאון נוירוטי, הפרעת אישיות דיכאונית)
דיסתימיה היא סוג חמור פחות של דיכאון מבחינת עומק הבעיה, אך בעלת השלכות ארוכות טווח. הדבר כולל סימפטומים כרוניים וארוכי טווח שמחד גיסא אינם פוגעים בתפקוד בצורה כה חמורה כמו במקרה של דיכאון מג'ורי, אך מאידך גיסא מונעים מהפרט לתפקד במלוא המרץ או להרגיש טוב עם עצמו. הבעיה יכולה להימשך אף שנים רבות ולאפיין למעשה את האישיות ואורח החיים של הפרט. הסובלים מדיסתימיה עלולים לחוות גם אפיזודות של דיכאון חריף, אך הם אינם בהכרח מודעים לכך שהם סובלים מדיכאון.
הקריטריונים דומים למדי לדיכאון מג'ורי אבל מתונים יותר וממושכים על פני זמן. הסימפטומים אינם חמורים דיים כדי שיעמדו בקריטריונים של הפרעה דיכאונית. פעמים רבות ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות ונמשכת שנים אחדות או אף במשך כל החיים. כאשר ההפרעה מופיעה בגיל מאוחר היא בד"כ קשורה לאפיזודה דיכאונית או לאבל או אירועי חיים שליליים אחרים. הסימפטומים כוללים מצב רוח מדוכדך (או רגזני אצל ילדים ומתבגרים) במשך רוב היום, במשך שנתיים לפחות (שנה אצל ילדים), וכן מאפיינים כגון ירידה בתיאבון, או אכילת יתר, אי שינה או שינה מוגזמת, אנרגיה נמוכה ועייפות, ביטחון עצמי נמוך, קושי להתרכז ולקבל החלטות, תחושות של חוסר אונים ועוד. הקריטריון החשוב ביותר שמבחין דיסתימיה מדיכאון מג'ורי הוא העובדה שבמהלך השנתיים הראשונות, אין עדויות לאפיזודה של דיכאון מז'ורי, התקפה מאנית או היפומאנית, כך שאבחנת דיכאון מג'ורי אינה תקיפה.
סוג נוסף של הפרעה דיכאונית היא הפרעה מאנית דפרסיבית, שמכונה גם דיכאון דו-קוטבי. הפרעה זו כוללת מחזורים של דיכאון ושל התרוממות רוח מאנית. מצבי הרוח יכולים להשתנות בדרמטיות ובמהירות, אבל לרוב מדובר בשינוי הדרגתי. בתקופה הדיכאונית, ניתן לחוות חלק מהסימפטומים של הפרעה דיכאונית, או את כולם, ובתקופה המאנית ניתן לחוות חלק מהסימפטומים המאפיינים מאניה, או את כולם. המאניה משפיעה ברוב המקרים על כושר החשיבה, השיפוט וההתנהגות החברתית. היא באה לביטוי בחדווה נטולת דאגות ובהתרגשות בלתי נשלטת. השפעה זו גורמת לבעיות ולמבוכה רבה. למשל, קבלת החלטות עסקיות ופיננסיות שגויות עלולה להתרחש במהלך התקופה המאנית. התרוממות הרוח מלווה במרץ רב הגורם פעילות יתר, אובדן עכבות, תחושת גדלות ואופטימיות ועוד.
בעיקרון תתכן מאניה שאינה מלווה באפיזודה דיכאונית ואז תנתן אבחנה של מאניה ולא של הפרעה דו קוטבית.היפומניה זוהי דרגה מתונה יותר של מאניה כאשר בצד השני של סולם החומרה ישנה מאניה עם סימפטומים פסיכוטיים בה קיים אובדן בוחן המציאות העלול אף לסכן את הפרט בצורה חמורה.
ציקלותימיה הינה מצב של אי יציבות מתמדת במצב הרוח שכולל מספר רב של תקופות דיכאון או התרוממות רוח בדרגה מתונה. מדובר בתופעה שאינה חמורה מספיק כדי למלא אחר הקריטריונים של הפרעה דו קוטבית אך גורמת לקשיים רבים בתפקוד ובאיכות החיים התקינה.
הסימפטומים של מאניה כוללים תופעות כגון עירנות ועוררות מוגזמות, אינסומניה (אי שינה) חמורה, תחושת התעלות וגדלות, דיבור בלתי פוסק, מחשבות מבולבלות שרודפות זו אחר זו (לחץ דיבור), חשק מיני מוגבר, עלייה משמעותית באנרגיה, שיפוט לקוי והתנהגות חברתית בלתי הולמת.
שיעור ההתאבדויות בקרב מתבגרים עלה ביותר מ-200% בעשור האחרון. מחקרים אחרונים בארה"ב הראו כי למעלה מ-20% מהמתבגרים בקרב האוכלוסייה הכללית, סובלים מבעיות רגשיות כלשהן וכשליש מהמתבגרים סובלים מדיכאון בשלב כלשהו של התבגרותם.
דיכאון מז'ורי, כולל הפרעה רגשית דו-קוטבית, מופיעים בדרך כלל לראשונה במהלך גיל ההתבגרות וזיהוי מוקדם של אותם תנאים שהביאו להתפרצות המחלה, ישפיעו באופן מהותי על המצב הרגשי של המתבגר.
מחקר אמריקאי הראה שהתאבדות בקרב מתבגרים היא גורם האחראי למותם של בני נוער בין גילאי 15-19 יותר מסרטן ומחלות לב. למרות עובדה זו, פעמים רבות קיים כשל באבחון דיכאון בקרב קבוצת גיל זו, והדבר מביא לבעיות חמורות בלימודים, בעבודה וביחסים בין אישיים, בעיות שפעמים רבות נמשכות גם בחיים הבוגרים.
גיל ההתבגרות הוא גיל בו קורים באופן טבעי משברים, חוסר איזון רגשי, ראייה עגומה של המציאות, רגישות יתר ונטייה לדרמטיזציה. זו תקופה של מרידות ובדיקת גבולות. האתגר של הפסיכולוג הוא לזהות את הסימפטומים הדיכאוניים שעשויים להתחבא תחת מעטה של סערת רגשות התפתחותית רגילה. האבחון צריך להסתמך לא רק על ראיון קליני פורמאלי, אלא על מידע שניתן לקבל מההורים, המורים והיועצים בבית הספר. יש לקחת בחשבון את אישיותו של המטופל בטרם המשבר וכל מצב של מתח גלוי או סמוי או טראומה שיתכן וגרמו למצב הקליני. הברית הטיפולית חשובה ביותר, מכיוון שהמתבגר עצמו לא תמיד מוכן לחלוק את תחושותיו עם מבוגר זר, אלא אם כן נוצרו ביניהם יחסי אמון. יש לשמור על עקרון החיסיון, אך לא במידה כזו שההורים יוצאו לחלוטין מהטיפול. האבחון יכול לכלול יותר מראיון אחד ולכן אין טעם להאיץ את התהליך. יש לחקור באופן ישיר כל כוונה אובדנית ואין לחשוש שהדבר "יכניס לו רעיונות לראש". מתבגר שאינו בסיכון לא ישקול התאבדות ומחיר ההימנעות מבירור הנושא בצורה ישירה עלול להיות יקר.
הדיכאון בגיל ההתבגרות מלווה בסימפטומים דומים לדיכאון של מבוגרים, אולם דרושה מידה מסוימת של תחכום בתרגום הסימפטומים של המתבגר למונחים של מבוגר. עצבות קשה יכולה להיות מבוטאת באמצעות לבישת בגדים שחורים, כתיבת שירים שעוסקים במוות או התעסקות מוגזמת במוזיקה בעלת תכנים אנרכיסטיים. הפרעות שינה יכולות להתבטא בצפייה מוגזמת בטלוויזיה לאורך כל הלילה, קושי לקום בבוקר לבית הספר, או שינה במהלך היום. חוסר מוטיבציה או אנרגיה נמוכה מתבטאת בהחמצת שיעורים. ירידה דרמטית בציונים יכולה להעיד על חוסר ריכוז וחשיבה איטית. שעמום יכול להעיד על תחושת דיכאון. חוסר תיאבון עלול להתפתח לבולמיה או אנורקסיה. דיכאון בגיל ההתבגרות יכול להיות משויך בתחילה להפרעת התנהגות, תגובה לטראומה משפחתית כלשהי או כהתמרדות, ויכול לכלול גם התמכרות לאלכוהול או סמים. במקרים החמורים יותר, ידרשו מגוון של בדיקות וטיפולים על מנת להפריד בין הדיכאון הקליני מהפרעות התפתחותיות אחרות.
בקרב מתבגרים, העיסוק בנושאים הקשורים במוות והתהייה כיצד מותם שלהם ישפיע על בני המשפחה ועל חברים קרובים, אינם בגדר תופעה נדירה. למרבה המזל, מחשבות אלו בדרך כלל אינן מגיעות לידי מימוש. ניסיונות אובדניים מתקשרים בדרך כלל למשבר ייחודי ועמוק בחיי המתבגר שיכול לכלול גם דיכאון. חשוב להבהיר כי אותו משבר יכול להיראות שולי ופעוט בעיני המבוגרים, אך מהותי מאוד עבור המתבגר. פרידה מחבר/ה, ירידה בציונים או תוכחה שלילית ממבוגר משמעותי (בעיקר הורה או מורה) יכולים להוות זרז לניסיון אובדני. ניסיונות אובדניים שכיחים יותר בקרב בני נוער שכבר חוו מצבי מתח חריפים בחייהם. אלו יכולים להיות גירושין של ההורים, מריבות קשות במשפחה, התעללות פיזית או מינית והתמכרות לאלכוהול או לסמים. התאבדות של חבר קרוב או של קרוב משפחה יכולה גם היא להוות זרז למי שנמצא ממילא בקבוצת הסיכון. מתבגר שעובר שינויים אישיותיים ברורים, כולל נסיגה חברתית או שמחלק את רכושו ואת הדברים היקרים לו, יכול לסמן בכך כי הוא עומד לשים קץ לחייו. הניסיונות האובדניים רבים יותר מההתאבדויות שבאמת מצליחות, והדרכים בהן נעשים הניסיונות יכולים להיות תמימים למדי. ישנה נטייה להתייחס אל הניסיונות המינוריים כאל דרכים לקבל תשומת לב, או לא להתייחס אליהם כלל. זו שגיאה, מכיוון שמתבגר שניסה להתאבד ולא חש בעקבות כך הקלה כלשהי או מוצא מהמצב הבלתי אפשרי בו הוא נמצא, עלול לנסות להתאבד בשנית. כל ניסיון התאבדותי מהווה קריאה לעזרה ויש להתייחס אליו ברצינות רבה.
הטיפול במתבגר הדיכאוני מתחיל בראיון ראשוני ויצירת ברית טיפולית באווירה נינוחה. יתכן שהמתבגר יצטרך להגיע גם בימים הבאים כדי לאבחן את כל מגוון הבעיות. המטפל צריך לעודד את האמון והביטחון גם כאשר המתבגר שלילי ומתנגד. יתכן שלמתבגר ביטחון עצמי מעורער ושברירי והוא יטה להשליך את תחושותיו על המטפל. חשוב להבין את ההתנהגות הזו כחלק מהדיכאון ולטפל בה בהתאם.
את הראיון ניתן לקיים בנוכחות או ללא נוכחות ההורה. יש לדון בחוקי החיסיון, תוך הבנה ברורה כי ישנם נושאים מסוימים שלא יכללו תחת חוקי החיסיון (למשל, כוונות אובדניות). המתבגר הוא משתתף אקטיבי בתהליך הטיפולי והמטפל צריך להציף את הבעיות בפני המטופל והוריו, להציע תקווה והחלמה, להציג את האופציות הטיפוליות ולהגיע לתוכנית טיפולית שמוסכמת על הצדדים. יש לבחון את המצב המשפחתי על מנת להעריך את העזרה שיוכלו בני המשפחה לספק למתבגר, ומהם המשאבים הזמינים בשעת משבר.
כמו בטיפול בדיכאון במבוגרים, ישנם שני מסלולים עיקריים לטיפול – פסיכותרפיה וטיפול תרופתי. כפי שהדבר נכון למבוגרים כך גם עם מתבגרים (או אף יותר במקרה של מתבגרים) רצוי לשלב את שתי הדרכים. מרבית מקרי הדיכאון המתונים בקרב מתבגרים מגיבים לפסיכותרפיה תומכת שכוללת שמיעה אקטיבית, מתן ייעוץ ועידוד. נושאים של התמכרות לאלכוהול ולסמים חייבים להיות נדונים ולכלול הפנייה לגורמים מתאימים. טיפול שכולל את בני המשפחה יכול להיות הזדמנות לטיפול בבעיות ספציפיות נוספות הקשורות פעמים רבות בעקיפין למצב הדיכאון. בנוסף, יש לנסות ולאבחן בעיות נלוות כגון חרדות, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, בעיות למידה כולל קשיי ריכוז והיפר אקטיביות.
עבור רוב מקרי הדיכאון החמורים, בעיקר אלה הכוללים מחשבות אובדניות, טיפול תרופתי הוא הכרחי ולעתים בגדר הצלת חיים של ממש. תרופות אנטי דיכאוניות ותיקות בדרך כלל אינן יעילות בטיפול במתבגרים, בעיקר בשל תופעות הלוואי שלהן, והדבר מוביל להיענות נמוכה מצד המשתמש. הפיתוח של תרופות מסוג SSRI (פרוזק ודומיו) הביא לפתרון לבעיות אלו. התרופות הללו יעילות בקרב מתבגרים בשל פעילותן המהירה יחסית והנטייה הנמוכה להתפתחות של תופעות לוואי. חשוב לתת לתרופה זמן מספיק כדי לפעול (4-6 שבועות) ולבחור במינון מתאים. המגוון הגדול של תרופות SSRI מאפשר התאמה למרבית הסימפטומים הקיימים. רוב המתבגרים מסתגלים למינונים של מבוגרים, ואי תגובה עלול לנבוע מבעיית מינון ולא מבעיה בתרופה עצמה. חשוב לתת למטופל ולמשפחתו הסבר הולם לגבי תופעות לוואי אפשריות. לעיתים נדרשות גם תרופות הרגעה ומפחיתות חרדה בשלב הראשון של הטיפול עד שהתרופות נוגדות הדיכאון נכנסות לפעולה (חודש חודשיים ראשונים בלבד). חשוב להפסיקן תוך זמן קצר יחסית שכן הן גורמות להתמכרות בטווח הארוך.
רק בשני העשורים האחרונים החלה התייחסות רצינית לדיכאון בקרב ילדים. עד אז היה מקובל לחשוב שילדים אינם יכולים לקבל אבחנה של דיכאון. הילד המדוכא יכול להעמיד פני חולה, לסרב ללכת לבית ספר, להיצמד להורה או לחשוש ממותו של ההורה. ילדים מבוגרים יותר יכולים להסתבך בצרות בבית ספר, להפוך רגזנים ולחוש שאף אחד לא מבין אותם. מכיוון שהתנהגות נורמאלית משתנה משלב לשלב בילדות, קשה לדעת האם הילד עובר משבר זמני, או שהוא סובל מדיכאון. לעתים, ההורים דואגים מהשינוי בהתנהגות הילד, או שהמורה מציין שהילד אינו כפי שהיה. במקרה כזה יומלץ בד"כ לפנות לבדיקה אצל פסיכולוג או פסיכיאטר שמתמחה בילדים. נושא הדיכאון בילדים לא נחקר דיו ורק בשנים האחרונות יוצאים פרסומים שדנים בנושא בצורה רצינית. במידה והילד משדר מצוקה לא כדאי להסס. ההורים יכולים לפנות, אף ללא השתתפות או עירוב הילד בתהליך, לאיש מקצוע ולקבל ייעוץ.
נשים סובלות מדיכאון בשיעור כפול מזה של גברים. נראה שגורמים הורמונליים תורמים לשיעור הגבוה של דיכאון בקרב נשים, בעיקר גורמים כמו שינויים במחזור החודשי, הריון, הפלות ודיכאון לאחר לידה. נשים רבות מתמודדות בנוסף עם לחצים של שילוב בין עבודה לטיפול במשפחה, חד הוריות וטיפול הן בילדים והן בהורים מבוגרים. מחקר שפורסם לאחרונה הראה כי נשים שסובלות מתסמונת קדם וסתית חשו הקלה בסימפטומים הרגשיים והפיזיים כאשר הורמוני המין שלהן דוכאו. כאשר ההורמונים חזרו לרמתם הרגילה, אותן נשים פיתחו שוב את הסימפטומים. נשים שלא סבלו מתסמונת קדם וסתית, לא הגיבו למניפולציה זו. מכאן שיש קשר בין פעילות הורמונלית למצבי לחץ ודיכאון. נשים רבות סובלות מרגישות יתר לאחר לידת תינוק. השינויים ההורמונאליים והפיזיים, והאחריות החדשה של טיפול בתינוק, עלולים להוביל לדיכאון לאחר לידה. עצבות מתונה שכיחה מאוד לאחר הלידה, אולם כאשר הסימפטומים מתגברים ונמשכים יותר מכמה ימים, רצוי לקבל עזרה. דיכאון לאחר לידה עלול להיות מסוכן הן לאם והן לתינוק.
למרות ששיעור הדיכאונות בקרב גברים נמוך מנשים הרי שעדיין מדובר בתופעה נפוצה ביותר. כמו כן יתכן שגברים מודים פחות בדיכאון ורופאים מאבחנים זאת פחות. שיעור ההתאבדויות בקרב גברים הוא פי ארבעה מאשר בקרב נשים, למרות שיותר נשים מנסות להתאבד. מעל גיל 70 שיעור ההתאבדויות בקרב גברים עולה, ומגיע לשיא אחרי גיל 85. דיכאון יכול להשפיע על הבריאות הפיזית של גברים באופן שונה מאשר בקרב נשים. מחקר חדש מראה כי למרות שדיכאון נקשר לסיכון גבוה למחלות לב גם אצל נשים וגם אצל גברים, יותר גברים מתים כתוצאה מכך. דיכאון בקרב גברים מסתתר פעמים רבות מאחורי מעטה של אלכוהול וסמים, או מאחורי ההרגל המקובל של שעות עבודה מרובות. דיכאון בקרב גברים מתבטא פעמים רבות לאו דווקא בתחושות של חוסר אונים ותקווה, אלא ברוגז ועצבנות, ולכן קשה יותר לאבחון. אפילו אם הגבר מודע לדיכאונו, פחות סביר שיפנה לקבלת עזרה, מאשר אישה במצב דומה. תמיכה ועידוד מצד המשפחה יכולים לעשות את ההבדל.
ישנה דעה שגויה לפיה תחושת דיכאון בגיל מבוגר היא נורמאלית. ההיפך הוא הנכון, מרבית הקשישים חשים סיפוק בחייהם. לעתים כשהדיכאון מתפתח הוא נתפס כחלק נורמאלי מההזדקנות. דיכאון בגיל מבוגר, ללא איבחון וטיפול, גורם לסבל מיותר לאדם ולמשפחתו. כשאותו אדם פונה לרופא, הוא בדרך כלל יתלונן על סימפטומים פיזיים, ופחות יטה להתלונן על תחושות של עצבות, חוסר אונים ואובדן עניין בהנאות החיים, או אבל מתמשך. משום שקיימת נטייה לפספס סימפטומים של דיכאון בקרב קשישים, לומדים אנשי המקצוע לאבחן ולטפל בדיכאון זה. הם לומדים כי חלק מהסימפטומים הם תופעות לוואי של תרופות שהקשיש נוטל עקב מחלה פיזית, או שהם נגרמים כתוצאה ממחלה כלשהי. אם אכן מאובחן דיכאון, טיפול תרופתי ופסיכולוגי יכול להפוך את האדם למאושר ומסופק יותר. מחקר שפורסם לאחרונה הראה כי פסיכותרפיה קצרה (טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר שעוזר לאדם בחיי היומיום שלו או עוזר לו להיפטר מחשיבה שלילית) היא יעילה ומפחיתה את הסימפטומים של דיכאון באנשים מבוגרים. פסיכותרפיה יעילה גם עבור אילו שאינם יכולים לקבל טיפול תרופתי. איבחון וטיפול יעילים בדיכאון בגיל מבוגר יכולים להפוך את אותן שנים למהנות ומספקות עבור הקשיש, משפחתו וסביבתו.
תחושות דיכאון הינן תגובה נורמאלית למותו של אדם אהוב (התאבלות) ויכולות להיות מלוות בירידה בתיאבון, ירידה במשקל, נדודי שינה ועוד. למרות שהסימפטומים דומים למצב של דיכאון קליני הרי שמדובר בתגובה טבעית. הבעיה דורשת טיפול כאשר אין שינוי במצב הדיכאון לאורך זמן רב, כאשר קיימת התעסקות רבה במוות המשולבת עם תחושות של אפסיות, אשמה, ירידת ערך עצמי, חוסר תפקוד מתמשך ועוד. במקרים מסוימים עלולות לעלות מחשבות או ניסיונות אובדניים. משכה של התאבלות "נורמאלית" משתנה מחברה לחברה. בחברה היהודית מקובל לחשוב על תקופה של שנה ממות אדם אהוב כזמן סביר, אם כי הבקשה לעזרה מקצועית בהחלט צריכה לעיתים לבוא קודם לכן. תמיכה חברתית היא בסיס חשוב למניעת הפיכתו של תהליך אבל לדיכאון קליני.
דיכאון נחשב לפנימי כאשר הוא מופיע ללא אירוע חיצוני שלילי או סיטואציה מלחיצה שקדמו לו. טיפול תרופתי נדרש ברוב המקרים של דיכאון פנימי. ישנם אנשי מקצוע שאינם מתייחסים לדיכאון זה כאל קטגוריה בפני עצמה אלא סבורים שבכל דיכאון יש מרכיב של דיכאון פנימי.
אינה קטגוריה רשמית, אולם יש המתייחסים לדיכאון זה כאל סוג נפרד. אדם הסובל מדיכאון זה, חווה עלייה בתיאבון וישן יותר מהרגיל. הוא מסוגל לחוות הנאה, אם כי לא ישקיע מאמץ בחיפוש אחר גורמים מהנים. הדיכאון מסוג זה שונה מהדיכאון "הטיפוסי", שמלווה בדרך כלל בירידה בתיאבון, בקשיי שינה ובחוסר יכולת ליהנות מדבר.
דיכאון זה הוא תוצאה של אירוע שלילי שקרה לאדם, למשל פיטורין. דיכאון זה מתפוגג בדרך כלל ככל שחולף הזמן מהאירוע והאדם מתגבר על המשבר שחווה. אבחנה זו ניתנת כאשר מדובר בתגובה לגורם מלחיץ נפשית-חברתית שהופיע בטווח של שלושה חודשים מהופעת הגורם המלחיץ, אינו נמשך יותר משישה חודשים ואינה מלווה בהפרעות אחרות.
כיום מוסכם שלדיכאון יש מקור ביולוגי ולא רק פסיכולוגי, הקשר בין גוף לנפש נראה הרבה יותר הדוק משהיה נדמה בעבר. שינויים כימיים בגוף משפיעים על מצב הרוח ועל תהליכי החשיבה. בנוסף, מחלות כרוניות קשות כמו מחלות לב או סרטן, עלולות להיות מלוות גם בדיכאון. גורמי מתח ותקופות מעבר משמעותיות בחיים, כמו מוות של אדם קרוב או פיטורין, עלולים לגרום לדיכאון כמו גם גורמים חבויים יותר שמובילים לאובדן הזהות והביטחון העצמי אשר תורמים למצב הדיכאון. לא תמיד קל לזהות את הסיבות לדיכאון והאבחון דורש הערכה זהירה ודיאגנוזה של גורם מיומן ומקצועי. לעתים, הנסיבות שמובילות לדיכאון אינן נמצאות בשליטתו של האדם, אך לעתים גם האדם עצמו אינו מסוגל לראות כי עומדות בפניו מספר אפשרויות וכי ביכולתו להביא לשינוי בחייו.
למרות השוני המשמעותי בין הפרעות מצב הרוח השונות יש ביניהם מכנה משותף. מבחינה חווייתית מקובל לחשוב שהמאניה למרות היותה הפוכה לחלוטין ממצב הדיכאון היא תגובה נפשית שבאה למעשה להתמודד עם אותה בעיה נפשית.
כאמור, כיום מקובל לחשוב שלדיכאון יש גורמים ביולוגיים ברורים ולכן הטיפול בדיכאון צריך לכלול בד"כ גם טיפול תרופתי. ההפרעה בפעילות הכימית במוח דומה להפרעות זמניות ונורמאליות שמתרחשות כתוצאה ממחלה, כעס או צער, אך היא נמשכת זמן רב יותר ואינה נעלמת עם היעלמות הגורם החיצוני שעורר את הדיכאון. ההפרעה ממשיכה ויוצרת סימפטומים דיכאוניים ולחצים חדשים עבור החולה – עצבות, הפרעות שינה, קושי בריכוז, חוסר יכולת לטפל בצרכים הפיזיים והרגשיים, ניתוק היחסים עם חברים ובני משפחה. כל זאת ללא קיומו בהכרח של גורם "אובייקטיבי" חיצוני (פעמים רבות יש גורם לחץ חיצוני אך הוא אינו מסביר את עוצמת ומשך הבעיה שכן יתכן שאותו אדם עצמו היה מתמודד אחרת בתקופה אחרת בחייו). מדובר לעיתים במעין "מעגל סגור" של דיכאון שממשיך להזין את עצמו ומונע מהפרט לפתור את הקשיים שמהם הוא סובל.
מקובל לחשוב שההפרעה הכימית במוח מוגבלת במשכה ובהחלט יתכן שלאחר שנה עד שלוש שנים תופיע צורה נורמאלית יותר של פעילות כימית גם ללא טיפול תרופתי כלשהו. יחד עם זאת, אם ההפרעה חזקה דייה כדי לגרום לנסיונות אובדניים הסיכון רב (17% מהניסיונות גם יצליחו). מכאן, שיש לטפל בדיכאון כבמחלה בעלת פוטנציאל הרסני. יש להתייחס לכל אמירה כגון "היה עדיף אם הייתי מת", או "הלוואי ויכולתי לקפוץ מהחלון", כאל חום גבוה פתאומי שדורש ביקור אצל רופא. התבטאות שמביעה תכנון מפורט, כגון "אני עומד לקפוץ לגלגלי המכונית המתקרבת", דורשת טיפול חירום מיידי ויתכן שאף אשפוז. יש לזכור שגם אם תהיה החלמה ספונטנית אחרי שנה שנתיים הרי שחווית הדיכאון הקשה עלולה להשפיע על האישיות והביטחון העצמי גם לתקופות ארוכות בהרבה ולכן מניעת התמשכות הדיכאון נמצאת בסדר עדיפות גבוה ביותר.
הדיכאון משתק למעשה את האינסטינקט ההישרדותי. החשיבה האובדנית של אדם מדוכא, אינה דומה למחשבות האובדניות של אדם נורמאלי שנמצא בנקודת משבר בחייו. התאבדויות שנובעות מדיכאון הן פחות מתוכננות והניסיון האובדני יותר מכאיב ומיידי, למשל קפיצה ממכונית נוסעת. הדחף ההתאבדותי יכול לבוא לידי ביטוי בפגיעה עצמית, כגון חיתוך הגוף בסכין. זהו ניסיון להימלט מהכאב הנפשי הבלתי נסבל.
למרות שהמדע התפתח מאוד בשנים האחרונות עדיין מידת הבנתנו על פעילות המוח מוגבלת ביותר. הגורמים לדיכאון יכולים להיות פסיכולוגיים ו/או פיזיולוגיים. גורמים פסיכולוגיים יכולים להיות חוויות ותהליכי חיים שמשפיעים על אופן החשיבה ומצב הרוח. גורמים פיזיולוגיים יכולים להיות למשל שינוי הורמונאלי (תקופת המחזור, הריון, סוף ההיריון, תקופת הבלות). הרמות ההורמונאליות אצל גברים משתנות גם הן, אך באופן בולט פחות. ישנן מחלות כרוניות שדיכאון הוא תופעת הלוואי שלהן, למשל מחלות לב ופרקינסון. זו כנראה תוצאה של אפקט כימי של אותן מחלות, מכיוון שמחלות שאינן פחות טראומטיות וקשות, אינן גורמות לתופעת לוואי זו.
נראה שיש לדיכאון גם היבט תורשתי. אין מדובר בתופעה של "שחור או לבן", כלומר, אין תורשה וודאית של דיכאון, אך ישנם אנשים שנמצאים בסיכון רב יותר לתגובה דיכאונית ואילו אחרים שנמצאים בסיכון נמוך יותר לדיכאון, גם אם ייחשפו לאותם גורמים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. מחקרים הראו שהנטייה הגנטית לדיכאון גבוהה יותר בקרב קרובי משפחה, מאשר בקרב ילדים מאומצים או בין בני זוג. יש לזכור שאין אדם שהוא חסין מפני דיכאון בנסיבות מסוימות. אנשים דיכאוניים יכולים להצביע על אירוע או מצב שאחראי לדעתם על חוסר האושר שלהם. יחד עם זאת, אנשים דיכאוניים נוטים לסבול באופן טבעי מרגשות אשם חריפים ביותר גם בלי קשר לאירוע אותו הם תופסים כגורם הדיכאון. היכולת של האדם להגיב לאירוע חיצוני שאינו בהכרח בשליטתו (פיטורין, גירושין, מוות במשפחה וכדומה), תלויה בגורמים רבים, כגון כוחות נפש, תמיכה של חברים וסביבה, בריאות פיזית, תורשה ואפילו מזג האוויר. ההתמודדות תלויה גם בגורמים פסיכולוגיים פנימיים שניתנים לניתוח בטיפול פסיכולוגי – מדוע הביטחון העצמי של האדם נפגע בצורה כה משמעותית? האם הוא יכול למצוא מקור חדש לביטחון עצמי? פסיכותרפיה יכולה לעזור באופן משמעותי במצבים אלו.
לא כל אדם שנתקל באירועי חיים קשים הופך לדיכאוני ולא כל דיכאוני חווה אירועים חמורים כגון אלו. צריך להבין שחלק מהדיכאונות נגרמים כתוצאה מהפרעה פתאומית בפעילות הכימית במוח, ללא גורם ברור שניתן לאבחן, כשם שמיגרנה או שבץ יכולים להופיע בפתאומיות.
כאשר המצב הדיכאוני מתייצב, צצות גם הבעיות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות. אחרי הכול, איזו דרך יכולה להוביל מהר יותר לפיטורין או לגירושין מאשר התנהגות דיכאונית שאינה מאפשרת לעבוד או לתקשר? איזה מצב פסיכולוגי יכול להיות גרוע יותר לצורך התמודדות עם זהות עצמית פגועה מאשר שנאה עצמית פתולוגית? ואיזו פגיעה יכולה להיות חמורה יותר לביטחון העצמי מאשר הופעה חיצונית מוזנחת כתוצאה מאובדן המוטיבציה להתקלח, להדיח כלים או לבחור בגדים נאים? גם הבריאות נפגעת כתוצאה מהדיכאון, חלק מהדיכאוניים אינם ישנים ואינם אוכלים, חלק ישנים ואוכלים כל הזמן, לפעמים מתוך רצון להישאר ערים, ולעתים משום שזהו הדבר היחיד שנותן להם מעט הנאה ונחמה (פחמימות מגבירות את ייצור הסרוטנין שעוזר בכך). אין כמעט דיכאוני שמסוגל להתעמל או לצאת לאוויר הצח. האפקטים הם מעגליים וגורמים להתגברות הדיכאון.
השאלה הנפוצה "האם הדיכאון הוא בעיקר פסיכולוגי או פיזיולוגי" אינה כלל השאלה העיקרית. הדיכאון יכול להתחיל מהופעתם של אירועים פסיכולוגיים או פיזיולוגיים ובדרך כלל שני הגורמים מעורבים בכך. בכל מקרה, הדיכאון מתפתח במהירות לסדרה של בעיות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות שהולכות ומצטברות. זו הסיבה לכך ששילוב של התערבות פסיכולוגית ופיזיולוגית נותנת את המענה הטוב ביותר עבור מרבית החולים בדיכאון.
ישנן גישות פסיכולוגיות רבות שעוזרות לאנשים בדיכאון להחלים. פסיכותרפיה מציעה לאנשים את האפשרות לזהות את הגורמים שהביאו לדיכאון שלהם ולטפל בסיבות הפסיכולוגיות, ההתנהגותיות והבינאישיות שגרמו לדיכאון. הטיפול הפסיכולוגי עשוי לעזור לאנשים דיכאוניים בנושאים הבאים:
להצביע על הבעיות שתרמו לדיכאון ולעזור להם להבין אילו היבטים בבעיות אלו הם יכולים לפתור או לשפר. הם יכולים לעזור לאדם לשפר את הקיום הרגשי והמנטלי שלו. הם יכולים להראות למטופל כיצד התמודד בעבר עם רגשות דומים.
הטיפול עשוי לשנות דפוסי חשיבה מעוותים שנלווים לרגשות של חוסר אונים וחוסר תקווה שמאפיינים דיכאון. למשל, אנשים דיכאוניים נוטים להכללות ולחשיבה במונחים של "תמיד" או "אף פעם". הם גם נוטים להתייחס לאירועים כלליים באופן אישי. מטפל מיומן יכול להציע נקודת מבט חיובית יותר על החיים.
מטפלים יכולים לבחון חשיבה וצורות התנהגות אחרות שיוצרות בעיות ושתורמות לדיכאון. הם יכולים לעזור למטופל דיכאוני להבין ולשפר דפוסי התקשרות עם אנשים אחרים, והשיפור יוביל לשינוי בדיכאון.
המטפל יכול לעזור לאדם לזכות בתחושות של שליטה על חייו והנאה מהם. האדם לומד לבחור בחירות וליהנות מחדש מפעילויות.
כל טיפול פסיכולוגי הוא בראש ובראשונה פתיחת מסלול לעזרה עצמית, כלומר, להחזיר למטופל את יכולותיו לעזור לעצמו.
אדם שחווה אפיזודה של דיכאון, רבים סיכוייו לחוות אפיזודה נוספת. קיימות עדויות לכך שפסיכותרפיה יכולה להפחית את הסיכון לאפיזודות עתידיות, או להחליש את עוצמתן. באמצעות הטיפול הפסיכולוגי, יכול האדם ללמוד טכניקות להתמודדות עם הכאב או עם דיכאון עתידי.
אין שיטה פסיכולוגית אחת שנחשבת ליעילה על פני האחרות. מחקרים הראו שפעמים רבות דווקא אישיות המטפל וטיב הקשר שנוצר עימו מנבאים בצורה טובה את הצלחת הטיפול יותר מגישתו התיאורטית של המטפל. לפיכך סוגים רבים של פסיכותרפיה, יכולים לעזור לאנשים הסובלים מדיכאון. השיחות עם הפסיכולוג יכולות לעזור למטופל להתבונן לתוך עצמו ולפתור את בעיותיו דרך חילופי דברים עם המטפל. לעיתים בשלב החריף של הדיכאון אין אפשרות להגיע להבנות עמוקות ויש צורך בטיפול תומך בגישה קוגניטיבית התנהגותית, לעתים אף בליווי "שיעורי בית" בין מפגשים. לאחר שיפור מסוים במצב הדיכאון ניתן להגיע לטיפול דינמי שעוסק הן בעולם הפנימי של המטופל והן ביחסיו הבינאישיים עם הסביבה. באופן כללי, מחלות דיכאון חמורות ומתמשכות דורשות טיפול תרופתי בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי.
לקבלת רקע על סוגי הטיפולים הפסיכולוגיים השונים ועובדות שונות לגבי טיפול פסיכולוגי פנו לקישור הבא באתרנו:
http://www.psychologia.co.il/facts1a.htm
בסקירת המאמרים שלנו הצגנו בדצמבר 2008 מאמר בשם "פסיכותרפיה לדיכאון אצל מבוגרים: מטה-אנליזה של מחקרים השוואתיים על תוצאות". מטרת המחקר היתה לבדוק האם קיימים טיפולים פסיכולוגיים יעילים יותר לדיכאון. לצורך זאת ביצעו מחברי המחקר סדרה סקירות סטטיסטיות שבהם הושוו 7 סוגי טיפול פסיכולוגיים שונים לדיכאון בעוצמה קלה עד בינונית.
הממצאים לא מצאו כל אינדיקציה לכך שיש טיפול פסיכולוגי עדיף על פני טיפול אחר. ממצאים אלו תואמים לממצאים שנמצאו לפני זמן רב על כך שאין הבדל משמעותי בין שיטות טיפול פסיכולוגי באופן כללי. לשיטת הטיפול כוח הסבר של 10% בלבד על הצלחת הטיפול. יתרת כוח הניבוי נובע מאישיות המטפל (30% כוח הסבר) ובעיקר מרמת המוטיבציה והגישה של המטופל שמגיע לטיפול (60%). מכאן שהאינטראקציה בין המטפל למטופל היא המקור המרכזי להצלחת הטיפול הפסיכולוגי ולא הגישה הפסיכולוגית התיאורטית של המטפל.
נפרט להלן 7 סוגים של טיפולים פסיכולוגים אשר נסקרו במאמר האמור מאת קויצ'פרס ושותפיו מ-2008, כאמור, המחקר לא מצא עדיפות או נחיתות לאף אחד מסוגי הטיפולים הללו:
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (Cognitive–behavior therapy (CBT
בטיפול זה המטפל מתמקד על השפעתם של מחשבות בעייתיות של המטופל על התנהגותו הנוכחית ועל תפקודו העתידי. CBT נועד להעריך, לאתגר ולשנות את המחשבות והאמונות הבעייתיות הללו בעזרת הבניה מחדש קוגניטיבית. בשיטת טיפול זו המטפל שם דגש רב על "שיעורי בית" ופעילויות המתרחשות מחוץ לחדר הטיפול. המטפל מפעיל השפעה אקטיבית באינטראקציה הטיפולית ונושאי השיחה בטיפול קשורים לגישה פסיכו-חינוכית שבה מלמד המטפל את המטופל דרכים חדשות להתמודד עם מצבי לחץ. ניתן להבחין בין שני סוגים CBTעיקריים. הראשון הוא CBT שבו להבניה מחדש הקוגניטיבית של המחשבות והאמונות יש תפקיד מרכזי – למשל לפי הפרוטוקול הטיפולי שפיתחו בק ושותפיו במאמרם מ-1979. השני הוא CBT שבו בנוסף לרכיב האמור יש מרכיבים נוספים וחשובים אף יותר, למשל, הפעלה התנהגותית של המטופל, אימון למיומנויות חברתיות, הרפיה, מיומנויות להתמודדות ועוד. דוגמה לגישה זו היא קורס להתמודדות עם דיכאון כפי שמופיע במאמרם של לווינסון ושות' מ-1984.
מדובר בשיטת טיפול לא מובנית ללא הפעלה של טכניקה פסיכולוגית ייחודית. הגישה פועלת בשיטות מקובלות המשותפות לרבים מהטיפולים הפסיכולוגיים, למשל, לאפשר למטופל לבטא את עצמו ולשתף בחוויותיו וברגשותיו, לבטא אמפתיה ולשמש מקור לתמיכה נפשית ורגשית בתוך ה-setting הטיפולי. גישה זו אינה מתיימרת לספק פתרונות או מיומנויות חדשות. היא מתבססת על ההנחה שהקלה של בעיות אישיות יכולה להיווצר באמצעות שיחה ודיון עם אחרים. גישה זו מתוארת בספרות בד"כ כייעוץ או טיפול תומך. אחת מהגישות האופייניות לסוג טיפול זה מיוחסת לעבודתו של רוג'רס משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. לפי גישתו יש חשיבות מיוחדת ומרפאת לאמפתיה ולשיקוף שנותן המטפל למטופל אשר מביע את מחשבותיו ורגשותיו בפני המטפל.
טיפול מסוג זה נועד להגביר פעילות חיובית ומהנה של המטופל בסביבתו ועם האנשים הסובבים אותו. פעמים רבות נכלל בטיפול זה אימון למיומנויות חברתיות. למרות שגישה זו פותחה על ידי לווינסון ושותפיו כפי שמתואר במאמרם משנת 1976, נכללים בה עקרונות נוספים שאינם משוייכים ללווינסון. יש חוקרים שמשייכים לגישה זו גם את פרוטוקול ה-CBT של בק מ-1979 בגלל הדמיון בעקרונותיהם.
המטרה העיקרית של הטיפול הפסיכודינאמי היא להגביר את מודעותו של המטופל לגבי עצמו וליצור אצלו תובנה לגבי קונפליקטים לא מודעים. הנחת היסוד של הטיפול הפסיכודינאמי היא שגורמים לא מודעים של המטופל בילדותו ולאורך ההיסטוריה האישית שלו, ובעיקר ביחסים הבינאישיים שלו עם דמויות קרובות, משפיעים באופן משמעותי על חייו בהווה ועל קשיים פסיכולוגיים עימם הוא מתמודד. בשיטת טיפול זו המטפל מתרכז בעברו של המטופל, במערכות היחסים שלו בעבר ובהווה, בקונפליקטים שלו וכדומה, ובאופן בו גורמים אלו משפיעים על תפקודו. המטפל בגישה זו מעודד את המטופל להעלות חומרים מהלא-מודע בעזרת חלומות, משאלות, פנטזיות ואסוציאציות חופשיות. יש להדגיש שבמהלך המחקר הנוכחי נבחנה השפעתו ויעילותו רק של טיפול פסיכודינאמי קצר מועד כדי שניתן יהיה להשוות בין יעילותם של הטיפולים השונים בניטרול גורם אורך הטיפול.
טיפול זה מוגדר כהתערבות שבה מפעילים את התהליכים הבאים: הגדרה של בעיות אישיות, יצירת מספר פתרונות אפשריים לכל בעיה, בחירת הפתרון העדיף, יישומו של הפתרון בצורה סיסטמתית ומתוכננת, הערכה אחר הביצוע של התוצאות וקביעת היעד הבא לטיפול. למשל, גישתו של Nezu מ-1986 ושל מיינורס-ווליס ושות' מ-1995.
גישה זו מובנה מאוד ומבוססת על פרוטוקול נוקשה שנועד להתייחס לנושאים בין-אישיים בדיכאון תוך התעלמות מכל רכיב אחר של הדיכאון. הנחת היסוד של גישה זו היא שאם המערכת הבין אישית של הפרט תשתפר יחלוף עימה גם הדיכאון על הסימפטומים השונים שבו. לגישה זו אין מערכת תיאורטית מקיפה והיא נובעת מעבודותיהם של סאליבן, מאייר ובולבי. הגרסה הנוכחית בה משתמשים בגישה זו פותחה על ידי ג'ראלד קלרמן ומיירנה וויסמן בשנות ה-80.
אימון למיומנויות חברתיות היא סוג של טיפול התנהגותי שבו מלמדים את המטופל מיומנויות שעוזרות לו בבניה ושיקום של מערכות יחסים בין-אישיות, כמו גם בלימה של יחסים שאינם מיטיבים עימו. ברוב הגרסאות של השיטה המטופלים מאומנים להיות אסרטיביים ובאמצעות זאת לעמוד על זכותם לבטא רגשות בצורה אוטנטית שמכבדת ולא מעליבה.
קבלת טיפול תרופתי נוגד דיכאון מומלץ לפנות לרופא פסיכיאטר לייעוץ. כיום ישנם גם רופאי משפחה הנותנים תרופות פסיכיאטריות מסוימות אך בד"כ מומלץ להימנע מכך ולפנות לרופא מומחה בפסיכיאטריה.
ישנם סוגים שונים של תרופות אנטי דיכאוניות, כולן עובדות על עיקרון העלאת רמת נוירו טרנסמיטורים מסוימים במוח (בדרך כלל סרוטנין, נוראפינפרין ודופאמין). לא ברור עדיין מדוע העלאת אותם נוירוטרנסמיטורים מפחיתה את חומרת הדיכאון. תיאוריה אחת גורסת כי העלאת ריכוז הנוירוטרנסמיטורים מביאה לשינויים בריכוז הרצפטורים (קולטנים) במוח, שאליהם אותם נוירוטרנסמיטורים נקשרים. השינוי הזה הוא שמביא לשיפור.
התשובה שלילית. בניגוד לממריצים שמשפרים את מצב הרוח של כל מי שנוטל אותם, התרופות האנטי דיכאוניות ישפרו את מצב הרוח של אנשים דיכאוניים בלבד. הבדל נוסף הוא שממריצים מביאים לשיפור מיידי ומהיר, בעוד שההשפעה של התרופות האנטי דיכאוניות איטית יותר ואורכת מספר שבועות. הממריצים יוצרים מצב מלאכותי, ואילו התרופות האנטי דיכאוניות גורמים למוח להגביר את הייצור הטבעי של הנוירוטרנסמיטורים.
כשני שליש מהסובלים מהפרעה במצב הרוח יגיבו לכל סוג של תרופה אנטי דיכאונית. אנשים שאינם מגיבים לסוג התרופה הראשון שנטלו, יגיבו בדרך כלל לסוג השני.
התיאור השכיח ביותר של האפקטים של התרופות האנטי דיכאוניות, הוא שהדיכאון כאילו עוזב את האדם, והחולה מרגיש נורמאלי. אנשים שמגיבים לתרופות האנטי דיכאוניות אינם חשים אופוריה. הם חשים עצבות כשקורים להם אירועים עצובים, וחשים שימחה כשקורים להם דברים משמחים. העצב שהם חשים כתוצאה מאכזבות, אינו דיכאון אלא תחושת דכדוך רגילה. התרופות האנטי דיכאוניות אינן גורמות אושר, אלא מטיבות עם הדיכאון. לא ניתן לקבל אושר בצורת גלולה.
הטיפול האנטי דיכאוני אינו יעיל כאשר החולה ממשיך להיות מדוכא. כאשר מצב זה מתרחש, יבקש החולה בדרך כלל להחליף תרופה. לרוב הטיפול אינו מופסק בטרם עברו 8 שבועות מתחילתו. כל שינוי בלקיחת התרופה חייב להיות מתואם עם הרופא המטפל.
ישנם סיווגים רבים לתרופות אלו. שני סוגים של תרופות האנטי דיכאוניות נמצאות בשימוש כבר למעלה משלושים שנה. אלו האנטי דיכאוניים הטריציליקים והמעכבים המונואמיניים. ישנם גם תרופות אנטי דיכאוניות חדישות יותר, חלקן עם תופעות לוואי מועטות בלבד, אולם אף אחת מהן לא הוכחה כיעילה יותר משני הסוגים הותיקים הללו. למעשה, ישנם חולים רבים שאינם מגיבים ל תרופות האנטי דיכאוניות החדישות, ומטופלים בהצלחה בתרופות הותיקות.
התרופות האנטי דיכאוניות הטריציליקיות (tricyclic antidepressant TCA) כוללות תרופות כמו אימפירמין(Impiramine) (טופאניל, אמיטריפטיניל, אלאוויל), דספארמין (Desipramine) , נורפראמין, נורטריפילין(Nortriptyline) (אוונטיל ופאמלור).
המדכאים המונואמינים (Monoamine oxidase inhibitors MAOI)
כוללים טרניקלופארמין (פאראנט), פנאלאזין(נארדיל), ואיזוקרבואקסיד (מארפלן), שייצורו הופסק לאחרונה בארה"ב.
קבוצה פופולארית נוספת של תרופות אנטי דיכאוניות מוכרת בעיקר מהפרוזק ששייך למשפחה של SSRI(Serotonin reuptake inhibitors). התרופות הראשונות מסוג זה ששווקו בארה"ב היו הפלוקאטין (פרוזאק),הסרטאלין (זולופט) והפרוקסטין (פאקסיל) שהגיעו מעט אחר כך. יש בסדרה זו מספר רב של תרופות המשווקות בשמות שונים.
בשנים האחרונות הובע עניין רב בשימוש בצמחי מרפא לצורך טיפול בדיכאון ובחרדה. לדוגמה, צמח בשם St. John’s Wort שמשמש בעיקר לטיפול בחרדה מתונה,שימש עד כה בעיקר באירופה וכעת החלו לגלות בו עניין גם בארה"ב. מחקר שפורסם לאחרונה על ידי המוסד הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב לא תמך בשימוש בצמח עבור דיכאון מז'ורי, אך מחקרי המשך יערכו עבור סוגי דיכאון חלשים יותר. מחקר נוסף הראה כי St. John’s Wort פועל על צומת מטאבולית חשובה שמשמשת לפעילות של תרופות שונות, לטיפול באיידס, במחלות לב, דיכאון ותרופות נגד דחיית שתלים. לכן, המלצת המחקר היתה להזהיר את החולים משימוש בצמח זה עד קבלת תוצאות על אופן השפעתו בסוגים נוספים של דיכאון. צמחי מרפא נוספים שטרם נבדקו הם יופדרה,ג'ינקו, אכיניצאה וג'ינסאנג. כל טיפול בצמחי מרפא צריך להינתן רק לאחר התייעצות עם רופא.
טיפול חשמלי היא דרך יעילה לטיפול באנשים הלוקים בדיכאון ובהפרעות מצב רוח אחרות. ניתן לטפל באמצעותECT בחולים עם דיכאון חמור שאינו מגיב לטיפול בתרופות אנטי דיכאוניות, חולים שסובלים מתופעות לוואי חמורות וחולים הסובלים מדיכאון כה חריף שיש לשפר את מצבם במהירות. שימוש ב ECT נעשה הן לטיפול בדיכאון והן לטיפול במאניה. ישנם אנשים הסובלים ממחלות גופניות חמורות שאינן מאפשרות להם ליטול תרופות אנטי דיכאוניות ולסבול מתופעות הלוואי שלהן, וה ECT מאפשר את החלמתם. ECT מביא לשיפור המצב הדיכאוני תוך שבועיים שלושה ולכן חולים החייבים להחלים במהירות, יכולים להיות מועמדים מצוינים לטיפול.
לטיפול בחשמל יצא מוניטין שלילי בשל העובדה שבעבר הוא בוצע ללא הרדמה וגרם סבל רב לחולים. כיום מדובר בטיפול שניתן תחת הרדמה ונחשב כטיפול יעיל וטוב. סדרה של טיפולי ECT כוללת בדרך כלל בין שישה לשנים עשר טיפולים. החולה מקבל תרופות שגורמות לשינה, רפיון השרירים והפחתת הרוק ו/או הרדמה כללית. הזרם החשמלי מועבר למוח באמצעות אלקטרודות. הזרם גורם לפעילות מוחית (EEG) שנראית כמו התפרצות חזקה. הטענה היא שהתפרצות זו היא שמביאה לשיפור הקליני שנראה לאחר סדרת טיפולים. מדיווחים של אנשים שטופלו ב ECT עולה כי 80% מהם חשו כי הטיפול הועיל להם ו 75% טענו כי קבלת הטיפול אינה מפחידה יותר מטיפול אצל רופא השיניים. ה-ECT הוא טיפול יעל ביותר בדיכאון, אולם יש ללוות אותו בטיפול של תרופות אנטי דיכאוניות. אם לא ניתן טיפול תרופתי, יש סיכוי של 50% לנסיגה במצב לאחר שישה חודשים.
אין עדות לנזק מוחי כתוצאה מ ECT. אישה שקיבלה למעלה מ 1,000 טפולים של CT, ומתה מסיבות טבעיות, עברה ניתוח מוחי לאחר מותה ולא נמצאה כל ראייה לנזק מוחי שנגרם לה. יחד עם זאת, ECT גורם לבעיות זיכרון זמניות לאחר הטיפול שעלולות להימשך אף מספר חודשים. חלק מהמטופלים מתלוננים על בעיות זיכרון שנמשכות זמן רב יותר, אם כי לא נמצאה עדות לכך במבחנים פסיכולוגיים.
ישנם מספר דברים שיש לבדוק במידה ואתה מחפש רופא שירשום עבורך תרופות אנטי דיכאוניות. אם אתה מטופל בפסיכותרפיה, כדאי לבדוק את עמדת הרופא לגבי טיפול פסיכולוגי בדיכאון. לא כדאי לבחור רופא ששולל פסיכותרפיה שכן הדיכאון אינו מושפע רק מגורמים ביולוגיים והטיפול בשיחות בשילוב עם הטיפול התרופתי עשוי להיות היעיל ביותר. תמיד מומלץ לשאול את הרופא מהי השקפתו לגבי דיכאון, הגורמים לו והטיפול בו. במידה ומדובר בטיפול פרטי מומלץ לבדוק לפני הפגישה הראשונה את תנאי התשלום והאם ניתן לקבל החזר מקופת החולים.
אספקט נוסף הוא היא המידה שבה משתף הרופא את המטופל בתהליך קבלת ההחלטות. אפשר למשל לשאול במהלך הפגישה "כיצד תחליט מהו הטיפול המתאים עבורי?" ולראות האם אתה חש נוח עם התשובה שקיבלת. אפשר ללמוד הרבה מהדרך בה רופא יענה על שאלה כזו, וקיים הבדל בין רופא שיברך על שאלות כגון זו, ובין רופא שיתרגז ויענה עליה בחוסר סבלנות.
אנשים רבים מחליטים שהתרופה אותה נטלו אינה מועילה מכיוון שהם מצפים לחוש שיפור מיידי עם נטילת התרופה. יש להבין כי על מנת שהתרופה תשפיע, יש להגיע לכמות מסוימת של חומר בדם, במשך תקופת זמן מסוימת. הזמן המינימאלי להשפעה הוא כחודש חודשיים ועד תום תקופה זו אין להפסיק את נטילת התרופה, אלא אם כן היא גורמת לתופעות לוואי חמורות. עבור תרופות רבות יש להעלות את המינון כל תקופה מסוימת, ותקופת החודשיים שצוינה לעיל מתייחסת להעלאת המינון האחרונה, ולא לזמן שחלף מתחילת נטילת התרופה.
במידה והתרופה האנטי דיכאונית הביאה לשיפור חלקי במצב, אך לא לריפוי מלא של הדיכאון, ניתן להעלות את המינון עד לתחושת הקלה, או עד שמופיעה החמרה בתופעות הלוואי, לשלב תרופה נוספת או להחליף לתרופה אחרת. הרופא המטפל הוא הגורם היחידי שמוסמך לקבל החלטות בנושא וזו הסיבה שכדאי לפנות למומחה בפסיכיאטריה לטיפול בדיכאון ולא להסתפק ברופא המשפחה.
השורה התחתונה: מחקר עדכני מ-2009 השווה בין 12 תרופות נוגדות דיכאון והגיע למסקנה שציפרלקס(Escitalopram) ולוסטראל (Sertraline) אמורות להיות כנראה ברירות המחדל הראשונות למצבי דיכאון מאג'ורי. עם זאת, יש לסייג זאת ולומר שלחלק מהתרופות האחרות כנגד דיכאון יתרונות לסימפטומים אחרים, או שנותנות מענה למצבים מיוחדים, או שמופעלות כאלטרנטיבה לאחר קושי שעלה בהפעלת ברירת המחדל. יודגש שמומלץ לקבל ייעוץ ייעודי בכל מקרה של נטילת תרופות נוגדות דיכאון מרופא פסיכיאטר מומחה. לאחר התאמת התרופה לאורך זמן ניתן לעיתים להמשיך את הטיפול דרך רופא המשפחה.
המאמר האמור מדגיש, כפי שציינו בסקירתנו עד כה, שדיכאון מאג'ורי (Major Depression) היא אחת מהמחלות הנפשיות הנפוצות ביותר באוכלוסיה הכללית אשר משפיעה על יותר מ-16 אחוזים ממבוגרים לאורך חייהם.המאמר גורס שדיכאון מאג'ורי ניתן לטיפול תרופתי, אך שהדור הראשון של הטיפול בדיכאון, כמו למשל בתרופות טריציקליות, אינו משמש כיום יותר כברירת מחדל ראשונה, ומקומו הוחלף בתרופות מהדור השני הכוללות תרופות מסוג "חוסמי ספיגה חוזרת של סרוטונין" – SSRI, SNRI ואחרים, רובן מבוססות על פעולה במערכת הסרוטונין. תרופות מסוג זה נחשבות כיום כהמלצת השימוש הראשונה בדיכאון, ורק אם מסיבה כלשהי הטיפול אינו יעיל או גורר תופעות לוואי משתמשים בתרופות מסוג אחר.
מחקרים רבים נעשו בעבר כדי להשוות בין יעילותן של תרופות שונות, ואכן נמצאו הבדלים, אלא שאלו היו לא עקביים בין המחקרים השונים. מטרתו של מחקר הסקירה הנוכחי היה להשוות בין 12 תרופות פופולאריות לשימוש כיום כנגד דיכאון כפי שנבחנו במספר רב של מחקרים. שיטת המחקר השתמשה ב"מטה אנליזה מרובת טיפולים" (MTM), שנקראת גם "מטה אנליזה רשתית (Network Meta-analysis) שהיא טכניקה סטטיסטית שמאפשרת ביצוע השוואות ישירות ועקיפות גם יחד, וזאת גם כאשר לא בוצעה השוואה ישירה. לדבר חשיבות כיוון שלא כל 12 התרופות השוו בכל מחקר, ולכן היה צורך להשליך בין ממצאי מחקרים מסוימים למחקרים אחרים בהשוואות עקיפות.
המחקר הנוכחי פורסם בכתב העת – The Lancet בעברית, "אזמל המנתחים", שהוא אחד מהוותיקים ביותר בעולם הרפואה – נוסד בשנת 1823. כתב עת יוקרתי זה מפרסם מדי פעם סקירות מקצועיות מקיפות שזוכות לחשיפה ופרסום רב בעולם הרפואה. אחת מסקירותיו האחרונות למשל היה על העדר יעילותן של תרופות הומאופטיות ועורר סערה גדולה בעולם. לפיכך ממצאי המחקר הנוכחי משמעותיים שכן לפרסומים מכתב עת זה מוניטין והם נחשבים לאמינים בעיניהם של רופאים רבים.
המחקר סקר 117 מחקרים שבחנו בסך הכל כ-26 אלף אנשים שקיבלו טיפול נוגד דיכאון מאג'ורי אוניפולרי בכל המינונים המקובלים בין השנים 1991 ל-2007. בטבלה שלהלן מופיעות 12 התרופות שהושוו במחקר. ברשימה הרצ"ב ניתן לראות את שמו של החומר הגנרי, מותגי התרופות הנפוצים בישראל ובעולם לחומר זה, שימושים נוספים או ייחודיים לכל תרופה מעבר לשימוש בה בדיכאון וכן המינונים המצויים בשימוש בתרופה.
הממצאים העיקריים שעולים מהמחקרים מורים ש:
תרופות מספר 4, 8, 11 ו-12 (מסומנות בטבלה אפור) נמצאו כיעילות יותר באופן מובהק מאשר תרופות מספר 3, 5, 6, 9 ו-10.
תרופה 10 היתה פחות אפקטיביות מכל שאר התרופות נוגדות הדיכאון.
תרופות 4 ו-11 (למשל, ציפרלקס ולוסטראל, בהתאמה) הן האפקטיביות ביותר לטיפול בדיכאון מאחר והן התקבלו הכי טוב – גרמו לפחות תופעות לוואי ולכן הביאו לפחות הפסקות נטילה של התרופה לעומת תרופות 3, 6, 9, 10 ו-12. יש לציין לפיכך שאפקטיביות התרופה אינה באה לביטוי רק ביעילותה כנגד דיכאון, אלא גם במידה בה היא גורמת לפחות תופעות לוואי וכך לדבקות רבה יותר של המטופלים לנטול אותה וכך להתגברות על הסימפטומים.
תרופה 11 (למשל, לוסטראל) אמורה להיות כנראה בחירת המחדל הראשונה לטיפול בדיכאון בינוני עד חמור במבוגרים מאחר והיא כוללת את האיזון הטוב ביותר בין תועלת, התקבלות (פחות תופעות לוואי והפסקות) ומחיר רכישה זול יחסית.
| שם גנרי | מותגי תרופות תחת החומר הגנרי | שימושים נוספים או ייחודיים מעבר לדיכאון | טווח מינון מ"ג ליום |
מינון נמוך מ"ג ליום |
מינון גבוה מ"ג ליום |
|
| 1 | Bupropion | וולבוטרין, זיבאן, אמפיבוטמון | לגמילה מעישון | 150-450 | מעל 337.5 | עד 412.5 |
| 2 | Citalopram | ציפראמיל,ציטאלופראם,רסיטל, Celexa,Citrol, Seropram | הפרעה טורדנית כפייתית OCD, חרדה, תסמונת קדם וסתית | 20-60 | מעל 30 | עד 50 |
| 3 | Duloxetine | ינטריב, סימבלטה,Xeristar, Ariclaim | טיפול בכאב עיצבי היקפי אצל חולי סוכרת | 60-100 | מעל 70 | עד 90 |
| 4 | Escitalopram | ציפרלקס, לקסצפרו,לקסצפרין, סרופלקס,Sipralexa, Entact | חרדה. בדיכאון מינון נמוך יותר וזמן תגובה מהיר יחסית ל-SSRI אחרים | 10-30 | מעל 15 | עד 25 |
| 5 | Fluoxetine | פרוזק, פריזמה, פלוטין, פורטה | תרופה ותיקה משנות ה-80 | 20-60 | מעל 30 | עד 50 |
| 6 | Fluvoxamine | פבוקסיל, Luvox,Faverin, Fevarin,Dumyrox | חרדה | 50-300 | מעל 75 | עד 125 |
| 7 | Milnacipran | איקסל | חרדה ודיכאון קשים, דיכאון שמגיע עםהפרעת אכילה, תסמונת עייפות כרונית CFS,פיברומיאלגיה. | 50-300 | מעל 75 | עד 125 |
| 8 | Mirtazapine | מירו, מירטאזאפין, רמרון | דיכאון שמגיע עם חרדה או הפרעת שינה | 15-45 | מעל 22.5 | עד 37.5 |
| 9 | Paroxetine | סרוקסאט, פארוטין, פארוקסטין, פקסט | חרדה, מועדף לעיתים בקשישים ואנשים שסובלים ממחלות כמו גלאוקומה או הגדלת ערמונית | 20-60 | מעל 30 | עד 50 |
| 10 | Reboxetine | אדרונאקס,Norebox, Prolift,Solvex, Davedax,Vestra | מועדפת בדיכאון חמור או ממושך, בקשישים, בתופעות של תפקוד חברתי ויום-יומי | 4-12 | מעל 5 | עד 9 |
| 11 | Sertraline | לוסטראל, סרטראלין, סרנדה,Zoloft | חרדה, הפרעה טורדנית כפייתית OCD, הפרעה פוסט טראומתית PTSD | 50-200 | >מעל 75 | >עד 125 |
| 12 | Venlafaxine | אפקסור, ויאפקס, ויאפקס, ונלא | חרדה, חרדה מוכללת / דאגנות יתרGeneralized Anxiety | >75-250 | >מעל 156.25 | >עד 218.75 |
תמיכה סביבתית
באילו עוד דרכים עוזרים המטפלים לאנשים דיכאוניים ולקרובים להם?
המעורבות והתמיכה של משפחה וחברים יכולות להוות גורם משמעותי בעזרה לאדם הדיכאוני. המשתתפים ב"קבוצת התמיכה" יכולים לעזור בכך שיעודדו את האדם היקר להם לדבוק בטיפול ולהתאמן בטכניקות ההתמודדות והשיטות לפתרון בעיות שנלמדו במסגרת הפסיכותרפיה. חיים משותפים עם אדם דיכאוני יכולים להיות קשים ביותר ושוחקים את בני המשפחה והחברים. הכאב שבהתבוננות באדם יקר שסובל מדיכאון, עלול להביא לתחושות של חוסר אונים ואובדן. תרפיה משפחתית או זוגית, יכולה להיות יעילה בכך שתאסוף יחדיו את כל האנשים שהושפעו מהדיכאון ותעזור להם למצוא דרכים יעילות להתמודדות משותפת. סוג כזה של פסיכותרפיה יכול גם לספק הזדמנות לאנשים שמעולם לא חוו דיכאון, ללמוד יותר על המחלה ולזהות דרכים יעילות לתמיכה בסובל מדיכאון.
כיצד יכולים בני משפחה וחברים לעזור לאדם הנמצא בדיכאון?
הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות הוא לעזור לאותו אדם לקבל אבחון וטיפול מתאימים. בנוסף, יש לעודד אותו להמשיך בטיפול עד להיעלמות הסימפטומים או לחפש טיפול אחר אם לא חלה הטבה במצבו. לעתים, המצב דורש קביעת הפגישה עם הרופא המטפל עבור המטופל וליוויו לשם. יש גם לפקח אחר נטילת התרופות. הבעיה העיקרית שבמצבים דיכאוניים יש נטייה לפאסיביות שעלולה לחבל בטיפול. בנושא זה התמיכה הסביבתית חשובה כדי ליצור ולשמר את הטיפול, הן הפסיכולוגי והן התרופתי.
נושא שני וחשוב לא פחות הוא התמיכה הרגשית באדם החולה. התמיכה כוללת הבנה של המצב, סבלנות רבה, חיבה ועידוד. יש לעודד את החולה לשוחח ולהקשיב לדבריו. אין לפסול את התחושות שעולות במהלך השיחה, אבל כדאי להצביע גם על נקודות שיכולות לעורר תקווה. אין להתעלם מאמירות אובדניות ויש לדווח עליהן מייד לפסיכולוג ולרופא המטפל. רצוי להזמין את האדם המדוכא להצטרף להליכות, לסרטים ולפעילויות נוספות, ולא להתאכזב אם הוא דוחה את ההצעות שוב ושוב. יש לעודד השתתפות בפעילויות שבעבר הסבו לו הנאה (תחביבים, ספורט, פעילויות דת), אבל לעשות זאת בהדרגה. האדם המדוכא זקוק לחברה, אך יותר מדי דרישות עלולות להגביר אצלו את תחושת הכישלון.
משפחות רבות מתקשות להבין שדיכאון היא מחלה ככל המחלות. כשם שנדרשת תמיכה כאשר בן משפחה חולה בדלקת ריאות או עובר ניתוח כך גם יש להכיר בעובדה שדיכאון היא מחלה ויש לטפל בה באופן כזה. טיפול נכון ומסור יעזור לרוב החולים להבריא תוך פרק זמן סביר.
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן