תפיסת סיכון מוגדרת באופן בו מעריך היחיד את ההסתברות לנזק או אובדן הקשור עם פעולה (או אי פעולה) נתונה. ההתייחסות לתפיסת סיכון היא בעיקר להערכה מודעת, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות כי תהליכים לא מודעים כרוכים אף הם בתהליך זה (Furby & Beyth-Marom, 1991).
הבנת מושג תפיסת סיכון חשובה משתי טעמים: הטעם הראשון – מהבחינה התיאורטית, הערכת ותפיסת סיכונים, מהווה חלק מתהליך קבלת החלטות. מקבל החלטות רציונאלי חייב להגדיר סט של יתרונות ולשקול את היתרונות בהשוואה לעלויות ולסיכון.
הטעם השני – מהבחינה המעשית, תפיסת סיכון מאפיינת את חיי האדם המודרני הן ברמת הפרט והן ברמה החברתית מדינית. אנשים מגיבים לסכנות שהם תופסים, אם התפיסה שלהם תהיה לקויה, הרי שמאמצים בכוון התארגנות והתמודדות לקראת הסכנה יהיו מוטעים. בחברות מודרניות תעשייתיות, השליטה על סיכונים טכנולוגיים מהווה נושא עיקרי לדאגת הציבור ואחריות גדלה והולכת של הממשלה. עם זאת, ולמרות מאמצים מסיביים ל"ניהול סיכונים" אלו, אשר לעיתים מחייב שיתוף חברות ותרבויות שונות ((Von Winterfeldt & Edwards, 1983;Slovic et al., 1982, ניראה שאנשים רבים חשים עדיין חשופים לסיכונים ושהרע עומד לבוא.
הדבר הנכון במיוחד לסיכונים כמו טרוריזם, מלחמה גרעינית או הנדסה גנטית שהמידע הסטטיסטי לגביהם מוגבל והערכות הסיכון מבוססות על שיפוטים סובייקטיביים ואינטואיטיביים. פסיכולוגים וחוקרים אחרים הראו עניין מוגבר בדרך שבה אנשים תופסים ומעריכים חומרת סיכונים שונים. מנקודת ראות רציונאלית היה אפשר להניח כי הגורם המשפיע ביותר על תפיסת סיכון יהיה זה של שכיחות האיומים וכמות הנפגעים כתוצאה מהיחשפות אליהם. כלומר, ההסתברות הממשית להיתקל בהם ולהיפגע מהם, ואולם התברר כי, בדומה להטיות קוגניטיביות אחרות בתחום השיפוט (Kahenman & Slovic & Tversky, 1982) גם בתחום תפיסת הסיכון אין הדבר כך. נמצא, כי אנשים נאיביים מעריכים הערכת יתר את שכיחותם של איומים נדירים אך מעוררי רושם, בהשוואה לאיומים שכיחים ובאנאליים (Liechtenstein, Slovic, Fischoff, Layman & Combs' 1978) גם הערכת עוצמת הסיכון מושפעת אך מעט מהשכיחות הממשית של התממשות הסיכונים (Slovic & Fischoff & Lichtenstein, 1982).
גורם אחר המשפיע על תפיסת הסיכון הוא הביטחון הרב שאנשים חשים בשיפוטיהם. סלוויק ועמיתיו (1982Slovic et al.,) ביקשו מהנבדקים לומר איזה מתוך שני אירועים נפוץ יותר (למשל: מה נפוץ יותר מקרה רצח או התאבדות) ולציין את מידת הביטחון שהם חשים בתשובותיהם. השוואת התשובות שנתקבלו עם נתוני המציאות מראה כי הנבדקים טעו בהערכתם. תשובותיהם ניתנו ברמת בטחון הגבוהה מ-50% והראו ע"כ בטחון יתר. צורה בולטת נוספת של בטחון יתר היא התופעה המכונה unrealistic optimism (להלן "אופטימיות נאיווית") (Perloff. 1983). Drake (1984) מגדיר אופטימיות נאיווית כאמונה שאירועים טובים יתרחשו למעריך ביתר תדירות מאשר אירועים שליליים בהשוואה לאנשים אחרים וזאת בלי קשר להסתברות האובייקטיבית.
אכן, אופטימיות נאיווית נמצאה במחקרי מעבדה רבים
(Drake, 1984;1985; Zakay,1984; Weinstein,1980 ;Weinstein & Lachendro, 1982)
וכן למשל, בסיטואציות מעשיות: Svenson (1979), הראה כי רוב האנשים סבורים כי הם נהגים טובים יותר מאחרים. Finn & Bragg (1986) הראו כי נהגים צעירים בגילאי 18-24 תופסים את הסיכוי שיפגעו בתאונת דרכים כנמוך משמעותית מזה של נהגים בגילאי 38-50.
אמונה זו משקפת, אם כן, לא רק מבט מלא תקווה על החיים, אלא גם טעות בשיפוט. פרלוף ופטצר (1986) בדקו האם אנשים תופסים את עצמם כבלתי פגיעים, בלי קשר לדמות שאליה הם משווים את עצמם, הנבדקים במחקרם נתבקשו, בין השאר, לציין את מידת הסיכון שלהם להיפגע מאירוע מסוים וכן של מספר דמויות השוואה כמו: אדם ממוצע, סטודנט ממוצע, החבר הטוב ביותר וכו'.
פרלוף ופטצר מצאו, שאנשים לא תופסים את כל האנשים כפגיעים באותו אופן לסיכונים בהשוואה לעצמם. אשליה זו נמצאה במידה המרובה ביותר כאשר הנבדקים התייחסו אל האדם ה"ממוצע". כאשר הנבדקים התייחסו אל אדם ספציפי, אקטואלי, שהנבדקים הכירו, אשליה זו בעיקרה נעלמה. אחת ממטרות המחקר על תפיסת סיכון היא לפתח טקסונומיה של סיכונים שתנוצל להבנה וניבוי הדרך בה החברה מגיבה אליהם. טקסונומיה כזו יכולה להסביר, למשל, הימנעות קיצונית של אנשים מסיכונים מסוימים, אדישותם לאחרים והפערים בין תגובות אלו לבין דעות המומחים.
במהלך השנים האחרונות, נעשה ניסיון להשתמש במה שמכונה ”הפרדיגמה הפסיכומטרית" במטרה להגיע לייצוג כמותי ומשמעותי של תפיסת הסיכון.
לפי פרדיגמה זו, מציגים בפני נבדקים סדרה של איומים מסוגים שונים, ועליהם להעריכם באופן כמותי על פני ממדים שונים וכן להעריך עצמה כוללת של הסיכון. בסדרה של מחקרים שנערכו באוכלוסיה אמריקנית לגבי סוגים שונים של איומים ובקבוצות נבדקים בעלות מאפיינים שונים (Slovic,Fischhoff & Lichtenstein,1980 ) נאספו נתונים כמותיים ונערכו ניתוחי גורמים. התקבל מבנה דו-ממדי יציב. מבנה זה כלל שבעה מאפייני סיכון (מתוך תשעה שנחקרו), אשר נמצאו כמשתייכים לשני גורמים. גורם אחד כונה "אי מוכרות האיום" ונכללו בו המאפיינים – חוסר ידע על האיום לאלו הנחשפים אליו, חוסר ידע מדעי על האיום, אי מוכרות האיום, ו-היחשפות לאיום שלא מרצון. הגורם השני כונה "מורא האיום", ונכללו בו המאפיינים "חומרת התוצאות", "יכולת השלמה עם האיום", ו-"מדת הקטסטרופיות של התוצאות". מבנה דו-גורמי זה הסביר כ-75% מן השונות בתוצאות שהתקבלו, ושוחזר שנית לגבי אוכלוסיה אמריקנית (Slovic,Fischhoff & Lichtenstein,1985) . תנודות נמצאו רק בעצמת הגורמים.
הרבה מהמאפיינים האיכותיים של הסיכון נמצאים במתאם זה עם זה. כך, למשל, סיכונים המצוינים כ"רצוניים" נוטים להיות מצוינים גם כ"ניתנים לשליטה" ו"ידועים היטב"; סיכונים המאיימים על הדורות הבאים נוטים להיתפס כבעלי פוטנציאל קטסטרופלי וכו'. מחקרים על קשרים אלו באמצעים של ניתוח גורמים הראו שניתן לכנס מאפיינים אלו לשנים או שלושה גורמים עיקריים. הגורם החשוב ביותר הוא "מורא האיום". ככל שציונו של הסיכון בגורם זה גבוה יותר, כך תפיסת הסיכון שלו תהיה גבוהה יותר. גורם שני הוא "אי מוכרות האיום".
מחקרי ניתוח גורמים מספקים לנבדקים את מרכיבי מאפייני הסיכון. גישה אלטרנטיבית היא לבקש מאנשים לציין את הדמיון בין זוג גורמי סיכון ולנצל טכניקת סילום רב מימדית בכדי לבנות ייצוג מרחב הדמיון. Vlek & Stallen (1981) ו- Green & Brown (1980) השתמשו בשיטה זו ויצרו מרחב דו-מימדי דומה לזה של Slovic et al. (1984,1985).
Jhonson & Tversky (1984) השוו ייצוגי ניתוח גורמים עם ייצוג מרחב דמיון. הם מצאו ששפוטי דמיון המבוססים על השוואות של סיכונים היו שונים מאד משפוטי דמיון שנבעו מהערכות סיכונים על פי מערך מאפיינים שסופקו ע"י הנסין. לדוגמא, התאבדות נשפטה כדומה יותר לפעולות אלימות אחרות (מלחמה, טרוריזם) למרות שיש להם פרופיל שונה מאד במאפייני הסיכון השונים.
בנוסף Jhonson & Tversky (1983) השתמשו בשיטה המכונה Addtree algorithm (Sattath & Tversky, 1977) . בשיטת ייצוג זו הסיכונים מהווים את "הקשרים" הסופיים של העץ והמרחק בין כל זוג סיכונים נתון ע"י אורך החלקים האופקיים של השביל הקצר ביותר שמאחד אותם. כך, למשל, סיכון כמו לאוקמיה קרוב יותר לסרטן קיבה, פחות קרוב לשבץ ורחוק למדי ממלחמה וטרוריזם. אורכו של כל קשר אופקי בעץ יכול להיות מפורש כמדד למערך התווים המשותפים לכל אותם אובייקטים (או סיכונים) שמקורם באותו קשר. כך, הקשרים הסופיים מייצגים את התווים הייחודיים של האובייקטים בעוד הקשרים הלא סופיים מקבילים לצברים שיוצרו ע"י שיפוט הדמיון ביניהם. Jhonson & Tversky (1983) מדברים על היררכיה של צברים שהם מכנים: סיכונים, תאונות, פעולות אלימות, אסונות טכנולוגים ומחלות.
Green & Brown (1980) השתמשו בטכניקה אחרת – (Kelley,1955) repertory grid שבה מוצגים לנבדקים סדרות של 3 גורמי סיכון והנבדקים מתבקשים לענות בכל פעם באיזו צורה שני גורמי סיכון דומים זה לזה ושונים מגורם שלישי.
Green & Brown השתמשו בשיטה השייכת לטכניקות המאפשרות לנבדקים ליצור בעצמם את אלטרנטיבות התשובה. Earle & Lendell (1984) ניצלו טכניקות אלו לסקר של תפישות הציבור בהקשר לסיכונים תעשייתיים. החוקרים מצאו כמה ממצאים חדשים. אחד מהם היה שהעונים לא הביעו דאגה לגבי הדורות הבאים וזאת בניגוד לדאגה שהובעה בכל מחקרי ניתוח הגורמים. חשיבותם של מחקרים אלו היא בכך, שהם מצביעים על השונות של תפיסת הסיכון בין מערכי פריטים, שיטות ניתוח ומשימות. אם הבדלים אלו אכן מהימנים, אזי הם רק מדגישים את תשומת הלב שצריכה להינתן בבחירת השיטה המתאימה ביותר לפרויקט המחקר הספציפי. כלומר, מדידת סיכון הוא מדד רגיש לסוג גורמי הסיכון שניתנים להערכה, לשיטה שבה הם מוערכים ולשיטת ניתוח הממצאים.
ממחקרים אלו עולות מספר הכללות, כפי שסוכמו ע"י Slovic et al. (1980):
השפעת מצב רוח על תפיסת סיכון
אחד המאפיינים המבדיל שיפוטי סיכונים מהערכות אחרות, הוא שהם מתרחשים לעתים קרובות בקונטקסט "נאוטרלי" מבחינה רגשית; כאשר אנו עדים לתאונה או קוראים דו"ח עיתונאי על אסון טבע, אנחנו לא רק בודקים את ההסתברויות הסובייקטיביות שלנו להיפגע, אנו גם נרגשים ונסערים. המפגש שלנו עם חדשות בדבר סיכונים ומוות מעוררים בנו בדרך כלל פחד, חרדה ודאגה. כך, למשל, כאשר אנו קוראים בעיתון ידיעה על רצח עובר-אורח, סביר שתגובתנו הרגשית הנסערת, בעקבות קריאתה, תשפיע על הערכת סיכון הרצח כגבוהה יותר, מאשר הסתברות האובייקטיבית שאכן מצב כזה יתרחש במציאות. מחקרים שבדקו השפעת מצב רוח (mood) על שיפוטי הסתברויות סובייקטיביות של אירועים עתידיים לא וודאיים הראו ממצאים אחידים למדי. ערור מצב רוח טוב מתקשר עם עליה בתפיסת ההסתברות של אירועים חיוביים להתרחש וירידה בתפיסת הסיכון הסובייקטיבי של אירועים שליליים, בעוד שיערור של מצב רוח רע מוביל לשינויים בכיוון ההפוך (Bower,1983).
הבדלים בין המינים בתפיסת סיכון
אחד הנושאים שעשוי להיות בעל רלוונטיות לנושא תפיסת הסיכון הוא ההבדלים בין המינים. נושא ההבדלים בין המינים בהקשר לתפיסת סיכון נחקר באופן מועט. מקום רב יותר יחסית ניתן להבדלים בין המינים בהקשר של נטילת סיכונים.
בסקירה הנרחבת שלהם על הבדלים בין המינים Maccoby & Jacklin (1974) מצטטות רק שני מחקרים המערבים נטילת סיכונים (Slovic,1966;Kopfstein, 1973) ומסיקות שהבדלי מינים עקביים בנטילת סיכונים לא הוכחו די הצורך.
Fatkin & Hudgues (1980) ו- Fatkin & Hudgues (1982) איתרו 27 מחקרים מקורים שערבו נבדקים שהצהירו מפורשות על העדפותיהם בהקשר ללקיחת הסיכונים, או דווחו על התנהגות, למשל, התנהגות נהיגה (ראה להלן). מתוכם, ב-20 מחקרים, נמצאו הבדלים בין המינים המצביעים על נטייה גדולה יותר של לקיחת סיכונים אצל גברים בהשוואה לנשים, 3 הצביעו על נטייה גבוהה יותר אצל נשים תחת תנאים אחרים; ומחקר אחד הראה שאין כל הבדלים.
הרבה מהעבודה שנעשתה בתחום זה בדקה התנהגות נהיגה כאשר גברים הראו נטייה עקבית גבוהה ללקיחת סיכונים. הטית תגובה זו הוכחה בסיטואציות שונות: לגבי הולכי רגל בחצית כביש (Cohen Dearnaldy & Harsel, 1955) לגבי נהיגה בצמתים (Ebbesen & Haney, 1973) לגבי שמירת מרחק בכביש פתוח (Evans & Wasielewski, 1983) ולגבי שמירת צד ימין בצמתים (Leff & Gumn, 1973; Jamieson, 77).
לפחות ניסיון אחד נעשה לבחון הבדלים אלו בסיטואציה מעבדתית מבוקרת יותר.
(Hudgens & Fatkin (1984 מצאו הבדלים רק תחת תנאים מאיימים ביותר. מסקנתם הייתה שניתן לצפות להבדלים כאשר יש (קיימת) רמה גבוהה יותר של עמימות בסיטואציה. נראה, אם כן, כי הממצאים אינם מעלים מגמה חד-משמעית בנוגע להבדלים בין המינים בנטילת סיכונים. Colbourn(1978) חקר הבדלים בין המינים בלקיחת סיכונים ע"י סימולציית מחשב של נהיגה בצומת. Colbourn לא הצליח למצוא הבדלים בין המינים כל שכן את הנטייה הגבוהה יותר אצל הגברים לנטילת סיכונים. עם זאת, ניתן לשער שהבדלים אשר אכן נמצאו בלקיחת הסיכון נעוצים ב- Sex roles השונים של גברים ונשים. מדובר על תהליך של Sex typing (Mussen, Conger & Kagan,1963). אחת מתוצאות הלחצים התרבותיים המופעלים בבית ובביה"ס היא שילדים הופכים להיות רגישים במידה גבוהה למאפייני אישיות נשיים וגברים, תחומי עניין ופעילויות. הם מפתחים מושגים מוגדרים היטב על "תכונות נשיות" ו"תכונות גבריות". לפי טודנהם (Tuddenham, 1952) כבר ילדים בגילאי ביה"ס היסודי מתארים את הבן הטיפוסי כיותר נועז מהבת הטיפוסית.
בהקשר הנ"ל מן הראוי להזכיר את (1974) Deux & Einswiller, אשר בדקו האם קיים הבדל בייחוס ההצלחה בתפקידים גברים ונשיים. השערתם הייתה שביצוע טוב של נשים במשימה גברית ייוחס למזל וביצוע טוב של גברים במשימה גברית ייוחס למיומנות ולהיפך – במשימה נשית (כלומר ביצוע טוב של נשים במשימה נשים ייוחס לכשרון וביצוע טוב של גברים במשימה זו ייוחס למזל)..
השערתם אומתה רק בחלקה. כפי שנצפה, ביצוע טוב של גבר במשימה גברית יוחס למיומנות של המבצע בעוד שאותו ביצוע עצמו ע"י אישה יוחס יותר למזל. הניבוי ההפוך לא אומת. במקום זאת, החוקרים מצאו אפקט עיקרי לגברים אשר נתפסו כיותר מיומנים בלי קשר למשימה, בהשוואה לנשים. מחקרם מציג תמיכה נוספת לנטייה של נשים לעשות הערכות פחותות יותר של ביצוע עתידי שלהן בהשוואה לגברים וכך מאשרים מחקרים קודמים יותר
(Feather,1069,1968 Bem & Bem,1970,Goldberg,1968,Bridges,1988, Deux & Farris, 1977 Janman, 1987' Beyer, 1990) . בעוד שהגברים מעריכים את ביצועם כטוב יותר (בהשוואה לביצוע של אדם אחר) הן במשימה גברית והן במשימה נשית, נשים מעריכות ביצוע טוב יותר של עצמן רק במשימה נשית וביצוע נמוך במשימה גברית.
באותו אופן, ניתן להניח, שקיימים בעולם אירועים המסוכנים יותר לגברים (למשל: נהיגה על אופנוע או שירות מילואים) וכאלו המסוכנים יותר לנשים (למשל: הריון ולידה). יתכן, אם כן, שימצא הבדל ברמת הסיכון שתינתן לגבי תפקידים גבריים ולגבי תפקידים נשיים עפ"י הכוון שנמצא במחקרים הקודמים. הבדל נוסף בין המינים שזוהה והרלוונטי למחקר הנוכחי הוא הבדלים בהשפעת מצב הרוח. כפי שכבר צוין, נמצא כי, למצב רוח תפקיד חשוב בסיטואציות שיפוטיות, לכן ממצאים המצביעים על הבדלים במצב הרוח בין גברים נשים עשויים לסייע בהבנת הבדלי תפיסת סיכון בין גברים ונשים במידה וקיימים כאלה. יתרה מזו, כפי ש- Lazarus, Coyne & Folkman (1982) מציעים, תפיסה היא אמנם תנאי מוקדם לרגש (ובכלל זה כמובן מצב רוח), אך הדבר אינו מרמז על כך שאמוציות ברגע שעוררו, אינם משפיעים על תפיסה (קוגניציה). נראה שלרגש (בכלל זה מצב הרוח) יש השפעה ניכרת על הדרך בה אנו חושבים ושופטים דברים.
בסקרים ומחקרים שונים שניסו לענות על השאלה: "איזה מין חווה יותר חוסר אושר?" התשובה היא שבד"כ נשים חוות יותר רגשות שליליים מגברים. לדוגמא, בסקר שנערך בארה"ב, נשים אמריקאיות דווחו על יותר בעיות רגשיות בהשוואה לגברים אמריקאיים (Gurin, Veroff & Feld). נשים מדווחות על יותר מהסימפטומים האפקטיביים של דיכאון (Comstock & Helsing,1976; Eaton & Kessler, 1981). באופן פרדוקסאלי, במרבית הסקרים, נשים מדווחות על אותה רמת "אושר" כמו הגברים. כך, למשל, באותו סקר שנשים דווחו על יותר בעיות רגשיות, הן דווחו על אותה רמת שביעות רצון לאושר כמו הגברים (Gurin et al.,).
בניסיון ליישב פרדוקס זה Fujita, Diener & Sandvik (1981) מציעים שנשים שונות מגברים במידת העוצמתיות של רגשותיהן. הדבר מאפשר להן לחוות הן יותר עצב והן יותר שמחה. ובמילים אחרות, לחוות חוויות רגשיות בחיות גדולה יותר (Larsen & Diener, 1987).
Bentler & Mathews (1983) מצאו שנבדקים חרדים ומדוכאים מאמינים שאירועים שליליים יתרחשו להם ביתר תדירות בהשוואה לקבוצת ביקורת. באותו אופן, סטודנטים שעומדים בפני בחינה המעוררת חרדה מדווחים על עלייה זמנית בתפיסה הסובייקטיבית של סיכונים בהשוואה לקבוצת ביקורת שאינה עומדת בפני אותו מבחן (Bentler & Mathews, 1987).
מאפיין מעניין של כל הממצאים הללו הוא שקיימת עלייה כללית בהערכת ההסתברות הסובייקטיבית של אירועים תואמים מבחינת מצב הרוח (mood-congruent events). למשל, Bentler & Mathews (1987) מצאו שעמידה בפני מבחן המעורר חרדה ולחץ אמנם העלתה ההערכה הסובייקטיבית לכישלון במבחן זה, אך בו זמנית גם העלתה את הסיכון הנתפס של כשלון חברתי או מעורבות בתאונה, במיוחד כשהמדובר בסטודנטים עם ציוני חרדה תכונתית גבוהים.
בהקשר הנ"ל מן הראוי לציין את Bower (1981) המציע שאינפורמציה רגשית עשויה להיות קשורה מסביב לקשר אמוציונאלי אחד כך שהפעלה (אקטיבציה) של קשר זה תתפרש לכל הייצוגים הקשורים לאותו מצב רוח. בדרך זו, לערור של מצב רוח יהיה אפקט של priming לאינפורמציה הקשורה לו בזיכרון ויעשה אותה נגישה יותר. ניתן, אם כן, להציג מודל דו-שלבי: הפעלה (אקטיבציה) מתפרשת מקשיים אמוציונאליים לייצוגים הקשורים להם מבחינת מצב הרוח והנגישות של ייצוגים אלה משמשת אחר כך להטיה בשיפוטי הסתברות דרך ה- availability heuristic (kahneman,Slovic & Tversky, 1982).
מחקר שהתמקד במיוחד בנושא זה הוא זה של Jhonson & Tversky (1983). באופן כללי, החוקרים השתמשו בהליך שבו הנבדקים ענו על שני שאלונים. הראשון נקרא "מחקר על דווח עיתונאי". בשאלון זה הנבדקים קראו מספר קטעי עיתונות שלאחריהם נתבקשו לציין את מידת העניין שעורר בהם הקטע, רמת כתיבתו ומצב הרוח שעורר בהם. הקטע האחרון היה קטע שדווח על מוות קטלני של אדם צעיר. לאחר מכן נתבקשו הנבדקים לענות על שאלון "תפיסת סיכון" שהכיל את המשתנים התלויים: בחלקו הראשון של השאלון הנבדקים נתבקשו לציין על סולם בן 9 דרגות את מידת הדאגה שלהם לגבי 18 גורמי סיכון ובחלקו השני נתבקשו להעריך שכיחות גורמי סיכון שונים.
לחוקרים היו מס' השערות:
(1) לסיפורים אין כל אפקט על הערכות שכיחות גורמי הסיכון.
(2) הסיפורים עשויים לגרום לאפקט לוקלי. כלומר, סיפור על התאבדות עשוי להעלות הערכת שכיחות מקרי ההתאבדות וכו'.
(3) הסיפורים עשויים לגרום לאפקט גלובלי, כלומר העלאה של הערכת שכיחות גורמי סיכון קשורים ולא קשורים.
(4) האפקט של הסיפור יכול להיות כזה שיגרום להכללה לגורמי סיכון קשורים. כך, סיפור על חולה לאוקמיה יגרום להעלאת הערכת שכיחות מחלות סרטניות ובמקביל אפקט קטן לגבי מחלות שאינן קשורות או גורמי סיכון אחרים.
החוקרים מצאו שלמצב רוח, שעורר ע"י דיווחים קצרים, יש השפעה גדולה על הערכת שכיחות סיכונים ומאורעות לא רצויים אחרים. יתרה מזו, האפקט אינו תלוי בדמיון שבין הסיפור והסיכון. ממצא זה נמצא גם במחקרים אחרים (Bower,1981, Feather,1966 Clark & Isen, 1982). תצפיות אלו מתאימות לגישה שהשפעת מצב הרוח, לפחות בחלקה, בלתי תלויה באסוציאציה הסמנטית (Zajonc, 1980) . נראה כי אנו נוטים לערוך שיפוטים כשאנו נשענים או מושפעים ממצב הרוח שבו אנו נמצאים באותו הרגע. כך, למשל, אם אנו הולכים לתיאטרון במצב רוח רע, סביר שנהיה ביקורתיים יותר כלפי המחזה ונתפוס מאפיינים במחזה ככאלו שגרמו לנו למצב הרע שבו היינו שרויים מלכתחילה. ממצאים אלו מצביעים על כך, שפירושי הציבור לגבי גורמי סיכון ושכיחותם צריכה להתחשב גם במניפולציות של מצב הרוח וכן שהמודעות היחסית לאפקט זה מועטה. Moylan & Forgas (1987) בדקו השפעת מצב רוח על 4 סוגי שיפוטים של אחריות ואשמה. 4 שיפוטים על שביעות רצון במישור האישי והתעסוקתי.
במחקרים הם מצאו תמיכה לכך, שמצב רוח ובמיוחד מצב רוח חיובי משחק תפקיד חשוב בסיטואציות שיפוטיות ובכלל זה גם תשובות לסקרי דעת קהל. במחקרם לא נמצאה אינטראקציה בין מין לבין השיפוטים. למרות המחקר הרב בתחומים של תפיסת סיכון ושל הבדלים בין המינים, כפי שכבר צוין לעיל, תשומת לב מעטה יחסית הוקדשה עד כה לשילוב בין השניים. דהיינו, לבדיקה אם קיימים הבדלים בין המינים בנושא של תפיסת סיכון. מחקר חדש שהתמקד בנושא הוא של זכאי (1993). זכאי בדק תפיסת הסיכון אצל נערים ונערות בגילאי 16-17 לנוכח איום התקפות הטילים בתקופת מלחמת המפרץ. כביקורת נבדקה תפיסת הסיכון הכרוכה באיום תאונות הדרכים. במחקרו נתבקשו הנבדקים לענות על מספר שאלונים, ביניהם:
ממצאיו של זכאי מצביעים על הבדלים בדפוסי תפיסת הסיכון בין נערים ונערות. הדבר בא לידי ביטוי גם בייחוס עוצמת סיכון גבוהה יותר ע"י נערות לאיום הטילים מאשר ע"י נערים וגם בהתייחסות למאפייני הסיכון הנתפס. הנערות העריכו כי הידע המדעי ביחס לאיום מועט יותר ביחס לנערים, כי הסיכון מוכר פחות בהשוואה לנערים, וכן כי יגרום ליותר הרוגים מאשר הנערים. (איום קטסטרופלי יותר).
מטרת העבודה היא להמשיך את הכוון שעליו הצביע זכאי, לנסות להבין מהן הסיבות להבדלים, מאילו הבדלים בסיסיים יותר הם נובעים וכן לחדד ולהוסיף את זיהוי ההבדלים. (במובן של זיהוי סיכונים לגביהם ניתן לצפות להבדל ולאיזה כוון).
השערות המחקר
1) ימצאו גורמי סיכון שיתפסו כמסוכנים יותר לגברים (להלן גורמי סיכון גבריים)
ימצאו גורמי סיכון שיתפסו כמסוכנים יותר לגברים (להלן גורמי סיכון נשיים)
ויימצאו גורמי סיכון שיתפסו כמסוכנים במידה שווה לשני המינים (להלן: גורמי סיכון נאוטרליים). תמצא אינטראקציה בין מין הנבדק לבין סוג הגורמים (גבריים או נשיים) מבחינת השפעתם על:
א. הסיכון הנתפס, כפי שבא לביטוי ב-9 המאפיינים.
ב. אופטימיות נאיווית.
הסיכון הנתפס והאופטימיות הנאיווית יהיו גדולים יותר אצל נשים מאשר אצל גברים כשמדובר בגורמי סיכון גבריים וקטנה יותר כשמדובר בגורמי סיכון נשיים. הסיכון הנתפס והאופטימיות הנאיווית תהיה גדולה יותר אצל גברים כשמדובר בגורמי סיכון נשיים וקטנה יותר כשמדובר בגורמי סיכון גבריים.
2) השפעת מצב הרוח – האינטראקציה שנובאה בהשערה 1 תשמר בכל סוגי מצב הרוח אלא שעבור מצב רוח נאוטרלי הפערים יהיו קטנים יותר מאשר מצב רוח עצוב או שמח כשמדובר ב:
א. הסיכון הנתפס כפי שבא לביטוי ב-9 המאפיינים.
ב. אופטימיות נאיווית
3) ממצאיו של זכאי (1991), לפחות בחלקם, מרמזים על אפשרות, שההבדל בהערכת עוצמת סיכון נתפסת נובע מהבדלים בתחושת שליטה. זכאי מצא הבדל ב-3 מאפייני סיכון בין נערים ונערות. הוא מצא שנערות העריכו כי הידע המדעי מועט יותר (מייחסות פחות ידע לעצמן ולמדע לגבי האיומים) וכן כי הסיכון מוכר פחות. שני מאפיינים אלו קשורים לתחושת שליטה משום שיכולת שליטה מותנית ביכולת חיזוי.
מכאן, שאנו מצפים שימצאו גורמי סיכון שיתפסו כנשלטים יותר ע"י גברים (להלן: גורמי שליטה גבריים), גורמי סיכון שיתפסו כנשלטים יותר ע"י נשים (להלן גורמי שליטה נשיים) וגורמי סיכון שיתפסו כנשלטים באופן שווה ע"י גברים ונשים (גורמי שליטה נאוטרליים). תמצא אינטראקציה בין מין הנבדק לבין סוג "הגורם השולט" (גברי/נאוטרלי/נשי) מבחינת השפעתם על:
א. הסיכון הנתפס כפי שבאה לידי ביטוי ב-9 המאפיינים.
ב. אופטימיות נאיווית.
הסיכון הנתפס והאופטימיות הנאיווית יהיו גדולים יותר אצל גברים מאשר נשים כשמדובר בגורמי שליטה גבריים (וההיפך כשמדובר בגורמי שליטה נשיים).
4) השפעת מצב הרוח – האינטראקציה שנובאה בהשערה 3 תשמר בכל סוגי מצב הרוח אלא שעבור מצב רוח נאוטרלי הפערים יהיו קטנים יותר מאשר עבור מצב רוח עצוב או שמח כשמדובר ב:
א. עוצמת סיכון.
ב. אופטימיות נאיווית.
ש י ט ה
מחקר מקדים
במטרה לאתר גורמי סיכון שלגביהם יש הבדל בין גברים ונשים במידת השליטה הנתפסת בהם, ולאתר גורמי סיכון שלגביהם יש הבדל בתפיסת מידת הסיכון למינים השונים, נערך מחקר מקדים.
בשלב א' – 20 נבדקים (10 מכל מין) נתבקשו לציין גורמי סיכון שונים. בדרך זו נאספו
52 גורמי סיכון.
בשלב ב' – רשימת 52 גורמי הסיכון נתנה לקבוצה שכללה 15 גברים 15 נשים. לגבי
כל גורם סיכון נ תבקש כל נבדק לענות על שתי שאלות.
(א) מהי מידת השליטה שאתה חש לנוכח גורם הסיכון על סקלה שבין 1 (אין כלל שליטה) לבין 7 (שליטה רבה מאד).
(ב) עד כמה גורם הסיכון נראה לך מסוכן יותר לגברים או לנשים על סולם שבין 1 (מסוכן יותר לגברים) ל-7 (מסוכן יותר לנשים).
בשלב ג' – חושבו ממוצעי מדגם הגברים וממוצעי מדגם הנשים לכל גורם סיכון לגבי
כל אחת מהשאלות שהוצגו לעיל (לתוצאות ראה נספח 1 ).
בשלב ד' – לכל שאלה בנפרד (מידת השליטה/"הגורם הנחשף") חושב לכל גורם סיכון
הפער בין ממוצע הגברים לבין ממוצע הנשים.
נספחים 2א ו-ב מביאים את התפלגות ציוני הפער הללו לכל גורם סיכון, לשאלת השליטה ולמי מסוכן, בהתאמה.
בשלב ה' – חלוקת גורמי הסיכון על פי "הגורם השולט" נעשתה באופן הבא:
גורמי שליטה גבריים – כל גורמי הסיכון שהפער היה לפחות -.25.
גורמי שליטה נשיים – כל גורמי הסיכון שהפער היה בין 45. לבין 1.03.
גורמי שליטה נאוטרליים – כל גורמי הסיכון שהפער היה בין 0.18- לבין 19
חלוקת גורמי הסיכון על פי גורמי סיכון המסוכנים לגברים, נשים או נאוטרלי נעשתה באופן הבא:
גורמי סיכון המסוכנים לגברים – כל גורמי הסיכון שהפער היה של לפחות 0.15-.
גורמי סיכון המסוכנים לנשים – כל גורמי הסיכון שהפער היה לפחות 0.15.
גורמי סיכון נאוטרליים – כל גורמי הסיכון שהפער היה 0.
בשלב ו' – מכיוון שגורמי הסיכון בכל קטגוריה היו רבים מידי ולעתים לא נתפסו כבעלי
תוקף נראה גבוה. הוחלט, על פי הערכת 3 שופטים בלתי תלויים לקחת
מכל קטגוריה רק את גורמי הסיכון שנראו כבעלי התוקף הנראה הגבוה
ביותר. בסופו של התהליך נכללו 18 גורמי סיכון על פי חלוקה של "הגורם
השולט" ו-18 גורמי סיכון על פי חלוקה "הגורם הנחשף" כאשר ההתאמה
בין השופטים הייתה גבוהה.
ת ו צ א ו ת
מדדים וציונים
על סמך המחקר המקדים שנערך חולקו גורמי הסיכון עפ"י שלוש חלוקות:
א. גורמי סיכון גבריים, גורמי סיכון נשיים, גורמי סיכון נאוטרליים.
ב. גורמי שליטה גבריים, גורמי שליטה נשיים, גורמי שליטה נאוטרליים.
ג. גורמים הנגרמים ע"י טבע או אדם.
(לפרוט גורמי הסיכון שנכללים בכל קטגוריה של כל חלוקה ראה לוח 1)
א. מבנה הסיכון הנתפס
לכל אחד מתשעת מאפייני הסיכון.
הפקנו 3 ציונים ממוצעים על פי החלוקה של גורמי סיכון גבריים, נשיים ונאוטרליים (להלן גם "הגורם הנחשף").
3 ציונים ממוצעים על פי החלוקה של גורמי שליטה גבריים, נשיים ונאוטרליים (להלן גם: "הגורם השולט").
כך, למשל, למאפיין הסיכון "היחשפות לאיום מרצון" (מאפיין 1) הופקו הציונים הבאים:
היחשפות מרצון לגורמי סיכון המסוכנים: לגברים/נאוטרליים/לנשים
היחשפות מרצון לגורמי סיכון שבשליטת: גברים/נאוטרליים/נשים
ב. אופטימיות נאיבית
הבסיס להפקת הציון באופטימיות נאיבית היה יצירת ציוני פער:
א. סיכוי להיפגע באופן אישי לעומת סיכון בחברה הישראלית (להלן: אופטימיות נאיבית – חברה).
ב. סיכוי להיפגע באופן אישי לעומת סיכון לאדם ממוצע (להלן: אופטימיות נאיבית – אישית).
המחקר העיקרי
נבדקים
במחקר השתתפו 90 סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב (45 סטודנטים ו-45 סטודנטיות) בטווח גילאים בין 20-35 במסגרת השלמת חובותיהם לקורס "מבוא לפסיכולוגיה".
הנבדקים הוקצו באופן אקראי ל-3 קבוצות שוות (לפי סוג הספור – יפורט להלן), כאשר כל קבוצה כללה 15 סטודנטים ו-15 סטודנטיות.
כ ל י ם
א. "איזה מצב רוח עורר בך הקטע" על סולם בין 10 דרגות (1-2 טוב מאד, מצוין ועד 9-10 רע מאד, מדכא)*
ב. "האם הקטע נראה לך מעניין" על סולם בין 10 דרגות (1-2 מעניין מאד, מרתק, ועד 9-10 בכלל לא מעניין, משעמם)*.
ג. "האם לדעתך, הקטע כתוב כראוי? מה רמת הכתיבה של הקטע", על סולם בין 10 דרגות (1-2 גבוהה מאד, ועד 9-10 נמוכה מאד)*.[1]
כל נבדק קיבל רשימה של 38 גורמי סיכון, כשלגבי כל אחד מהם הוא נתבקש :
א. לדרג על סולם שבין 1 ל-7, את עוצמת הסיכון הנתפסת כפי שבאה לביטוי בכל אחד מתשעה מאפיינים (להלן: מאפייני עוצמת הסיכון).
ב. לציין על סולם שבין 0 ל-100 את: 1. מידת הסיכון לחברה הישראלית, 2. מידת הסיכון האישי שלי להיפגע, 3. מידת סיכונו של אדם ממוצע להיפגע (להלן: הסתברות ההיפגעות).
מאפייני תפיסת הסיכון (תורגם מתוך (Slovic, Fischoff & Lichtenstein, 1980)
תאור כללי
המאפיינים היו הבאים:
1 – מיידי 7 – מופיע בשלב מאוחר יותר
1 – ידועים באופן ברור 7 – אינם ידועים כלל
1 – ידועים למדע באופן ברור 7 – אינם ידועים כלל
1 – אוכל להימנע במידה רבה 7 – אוכל להימנע במידה מועטה
1 – חדש 7 – ידוע ומוכר
1 – אנשים בודדים נפגעים 7 – קיים סיכוי להרג המוני
1 – יש אפשרות 7 – אין אפשרות
1 – אינן כה חמורות 7 – חמורות ביותר
ה ל י ך
השאלונים הועברו כל פעם לקבוצה אשר לא עלתה על 7 סטודנטים.
הנבדקים נתבקשו תחילה לענות על החלק הראשון. "ביקורת קטעי עיתונות" שכלל כאמור סיפור עצוב, שמח, או נאוטרלי ולאחריו לענות על 3 השאלות שנוגעות בו. כל נבדק נחשף רק לקטע אחד.
הנבדקים נתבקשו לא לדלג לחלק השני לפני שסיימו למלא החלק הראשון. בחלק השני, נתבקשו, כאמור, להתייחס ל-38 גורמי סיכון ולציין כל אחד מכם בהתאם ל-12 השאלות (9 השאלות שעוסקות במאפייני הסיכון הנתפס ו-3 שאלות העוסקות בעוצמת הסיכון הנתפסת).
השאלונים מולאו בעילום שם והנבדקים נתבקשו לציין את מינם ואת גילם.
הנסיינית נכחה בעת מילוי השאלונים. הודגש כי אין תשובות נכונות והמבוקש הוא תשובות המשקפות את הרגשת המשיב. לסטודנטים המעוניינים בכך הובטח דווח על תוצאות המחקר. הנסיינית אספה ישירות את השאלונים. לא הייתה כל מגבלת זמן והזמן הממוצע של מילוי ההשתתפות במחקר היה כ- 45 דקות.
פרק תוצאות
הפרק המלא עם הניתוחים הסטטיסטיים נמצא בעותק המקורי בספרית מדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב
ד י ו ן
למחקר הנוכחי היו, כזכור, שתי מטרות עיקריות:
א. לבחון האם קיימים הבדלים בין המינים בתפיסת ממדי עוצמת הסיכון של גורמי סיכון ובעוצמת האופטימיות נאיבית, והאם הבדלים אלה, במידה וקיימים, תלויים בסוג גורם הסיכון (מבחינת הגורם השולט והגורם הנחשף לסיכון – גבריים, נשיים או נאוטרליים).
ב. לבחון האם מצב רוח משפיע על תפיסת ממדי עוצמת הסיכון ועל עוצמת האופטימיות הנאיבית, והאם השפעה זו, במידה וקיימת, תלויה במין ובסוג גורם הסיכון (מבחינת הגורם השולט והגורם הנחשף לסיכון – גבריים, נשיים או נאוטרלים).
ג. מטרה נוספת הייתה לבחון את המבנה המתקבל בניתוח גורמים לגבי הסיכון הנתפס.
ראשית, נתייחס למטרה נוספת זו ולאחר מכן נעבור לדיון בתוצאות העולות לגבי שתי המטרות המרכזיות.
מבחינת מבנה הגורמים של הסיכון הנתפס התקבל גם במחקר הנוכחי מבנה דו-גורמי הדומה לזה שהתקבל באוכלוסיות הבוגרים האמריקנית, ההונגרית, הנורווגית והפולנית (Englander, Farago, Slovic & Fischoff, 1986;Teigen, Brun & Slovic, 1988; Gaszczynska, Tyszka & Slovic, 1991).
המאפיינים מתקבצים באותו אופן לשני הגורמים במדגמים השונים. המאפיינים: היחשפות מרצון, הימנעות, חומרת התוצאות והשלמה מתקבצים תחת גורם אחד (להלן: גורם "שליטה") והמאפיינים: מיידיות סיכון המוות, ידע לנחשפים, ידע מדעי, מוכרות וקטסטרופיות של התוצאות תחת גורם שני (להלן: גורם "מוכרות").
כל המאפיינים הטעונים בעיקר בגורם הראשון עוסקים ביכולת השליטה בגורמי הסיכון וכללית המאפיינים הטעונים בעיקר בגורם השני עוסקים בידע ובמוכרות גורמי הסיכון. (מן הראוי לשים לב שהמאפיין מידת הקטסטרופיות של התוצאות, מאפיין 9, למרות היותו טעון בעיקר בגורם הידע טעון אף במידה רבה בגורם השליטה).
ממצאי המחקר הנוכחי תומכים בממצאיהם הקודמים של Slovic et al. (1984) המציעים מבנה דו-גורמי כאשר גורם אחד כונה "אי מוכרות האיום" ונכללו בו המאפיינים: חוסר ידע אישי, חוסר ידע מדעי, אי מוכרות האיום והיחשפות שלא מרצון.
הגורם השני כזכור כונה "מורא האיום" ונכללו בו המאפיינים: חומרת התוצאות, קבלת השלמה עם האיום ומידת הקטסטרופה של התוצאות.
ניתן לומר, אם כן, שגורם "השליטה" במחקר הנוכחי דומה לגורם המכונה אצל Slovic et al. "מורא האיום" והגורם שני "מוכרות" מקביל לגורם המכונה שם "אי מוכרות האיום". ממצא זה מעיד על כך, שהמבנה הדו-גורמי משקף תהליך בסיסי של האופן בו תופסים אנשים בני תרבויות שונות סיכונים.
ממצא מעניין וייחודי של המחקר הנוכחי נוגע לחשיבות היחסית של שני הגורמים לגברים ולנשים. עבור הגברים גורם השליטה הוא הדומיננטי (מסביר 65.5% מן השונות) וגורם הידע והמוכרות הוא המשני (15.9%).
עבור הנשים ההיפך הוא הנכון: גורם המוכרות הוא הדומיננטי (65.6% מן השונות) וגורם השליטה הוא המשני (16.8%). נראה, אם כן, שנשים (יותר מגברים) נוטות לפנות לגורם חיצוני (כמו ידע ומוכרות) כאשר הן מתבקשות להעריך סיכונים שונים.
בהקשר הנ"ל מן הראוי לציין שוב, שנושא ההבדלים בין המינים בתפיסת סיכונים לא נחקר עד כה. עם זאת, נחקרו הבדלים בין המינים בתחומים כגון ציפיות לביצוע עתידי והבדלים בייחוס פנימי/חיצוני בהקשר לכישלון והצלחה. ניתן לשער, שנושאים אלו הינם בעלי רלוונטיות למחקר הנוכחי הואיל וכאשר אנו מדברים על תפיסה, קשה שלא להניח, קיומם של ציפיות וייחוס כחלק מתהליך התפיסה כתהליך קוגניטיבי.
אכן, מחקרים שנעשו בתחום הייחוס הראו, שנשים מייחסות יותר ייחוסים חיצוניים בהסבירן את התנהגותן במונחים של מזל או מאפייני המשימה (Fisher,Hanusa, Mcthuse & Valle, 1978; Jackaway, 1974; Simon & Feather, 1973). נשים נמצאו כמתייחסות יותר לייחוסי מזל בהסבירן כישלונות והצלחות (Feather, 1969; Simon & Feather, 1973). הסתמכות מוגזמת על מזל כמתווך סיבתי עשויה להוביל לציפיות נמוכות יותר להצלחה בסיטואציות עתידיות. ואמנם כפי ש- Seligman & Maier (1967) מציינים, נשים תופסות כשלון כבלתי נשלט (תחושה של חוסר אונים נלמד) בעוד שהגברים מראים יותר "אוריינטציות שליטה" או שאיפות המכוונות להצלחה כאשר הם נתקלים בכישלון.
ממצאים אלו תומכים, אם כן, חלקית, בממצאי המחקר הנוכחי שכן גורם "השליטה" נמצא באופן מובהק כדומיננטי יותר עבור הגברים ואילו גורם "המוכרות" כדומיננטי עבור הנשים. יתרה מזו, המאפיינים הנכללים בגורם "המוכרות" אכן קשורים פחות לייחוס פנימי ויותר לייחוס חיצוני.
תמיכה נוספת לחשיבות היחסית השונה של שני הגורמים – "גורם השליטה" ו"גורם המוכרות" אצל גברים ונשים מגיעה ממחקרו של זכאי (1991). כאמור, זכאי מצא הבדל ב-3 מאפייני סיכון בין נערות ונערים. הוא מצא שנערות העריכו כי הידע המדעי מועט יותר (מייחסות פחות ידע לעצמן ולמדע ולגבי האיומים) וכן כי הסיכון מוכר פחות. שני מאפיינים אלו קשורים לתחושת שליטה משום שיכולת שליטה מותנית ביכולת חיזוי.
יתכן, אם כן, שמשתנה השליטה נמצא בבסיס ההבדלים בין המינים ומהווה באופן מסוים משתנה מתונך. עם זאת, יש להדגיש שממצא זה, בהיותו יחיד וראשוני, דורש תמיכה נוספת ממחקרים עתידיים בנושא.
2.א. מבנה הסיכון הנתפס בהתאם ל"גורם השולט" (גברים, נשים ונאוטרלים)
כללית, ממצאי המחקר הנוכחי אינם תומכים בהשערת האינטראקציה בין "הגורם השולט"
לבין המין.
רק עבור אחד משני מאפייני עוצמת הסיכון לגביהן נתקבלה האינטראקציה המשוערת
מובהקת היא נתקבלה בכוון המשוער (יכולת להימנע) וגם זאת באופן חלקי (רק עבור נשים).
ממצא זה נתמך ע"י מחקרם של Seligman & Meir (1967) שמצאו כי נשים מראות יותר תחושת חוסר אונים נלמד בהשוואה לגברים – תפיסה של כשלון כבלתי נשלט. ייתכן, אם כן, שמאפיין זה (יכולת להימנע) הוא בעל משמעות רבה יותר עבור הנשים ומשקף בצורה חדה יותר את ההבדל בגורמי שליטה גבריים או נשיים בהתייחס להבדל בין המינים. עבור ממד הסיכון השני (מיידיות) היא נתקבלה בכוון ההפוך למשוער (עבור גברים).
כללית, מעבר למין ולמצב הרוח גורמים הנשלטים על ידי נשים נתפסו כמשקפים רמת סיכון נתפס נמוכה יותר מגורמים הנשלטים על ידי גברים (היחשפות מרצון, מיידיות, ידע לנחשפים, הימנעות, חומרה, השלמה, קטסטרופה) ומגורמי סיכון נאוטרלים (היחשפות מרצון, הימנעות, חומרה והשלמה).
2ב. מבנה הסיכון הנתפס בהתאם ל"גורם נחשף" (גבריים, נשיים ונאוטרליים)
האינטראקציה הזוגית המשוערת מין x "הגורם הנחשף" נתקבלה מובהקת רק עבור מאפיין אחד – ידע לנחשפים (מאפיין 3 (. ניתן, אם כן, לומר שנשים תופשות את הידע לנחשפים של גורמי סיכון כאלה כמועט יותר (כלומר, עוצמת סיכון גבוהה יותר) מאשר גברים.
ממצא זה מתאים לממצא הכללי שצוין בתחילה שגורם ה"מוכרות" דומיננטי יותר עבור הנשים.
עבור גורמי שליטה נשיים נתקבלה אינטראקציה בכיוון המשוער – האופטימיות הנאיבית על שני מדדיה גבוהה יותר לנשים מאשר לגברים.
האינטראקציה הזוגית המשוערת בין המין לבין "הגורם הנחשף" נתקבלה מובהקת עבור שני מדדי האופטימיות הנאיבית (אדם ממוצע – חברה) וזאת עבור גורמי סיכון גבריים בלבד כאשר האופטימיות הנאיבית גבוהה יותר אצל נשים.
4א. השפעת מצב הרוח. בהקשר של "הגורם השולט" עבור שמונה מתוך תשעת מאפייני עוצמת הסיכון האינטראקציה המשוערת לא נתקבלה מובהקת עבור הגורם שהיא נתקבלה מובהקת (ידע לנחשפים) הכיוון לא נתקבל כמשוער.
עם זאת, יש אינדיקציות (קלושות, אמנם, כיוון שמדובר רק במאפיין אחד) שלמצב הרוח יש השפעה כלשהיא על שיפוט עוצמת הסיכון (מידת הידע הכרוכה בגורמי שליטה נאוטרליים או גורמי שליטה נשיים).
יש להדגיש שלמצב הרוח אין השפעה על שיפוט עוצמת הסיכון (מידת הידע) הכרוכה בגורמי שליטה גבריים. הללו נשפטים ע"י שני המינים ובכל שלשת ההקשרים הרגשיים כידועים יותר (המסוכנים יותר).
מצב הרוח נוטה (עבור שני המינים) להגדיל את עוצמת האופטימיות הנאיבית הקשורה בגורמי הסיכון בלי קשר לשאלה בשליטת מי הם וזאת בשני המדדים.
ממצא זה תואם את ממצאיהם של Jhonson & Tversky (1983); החוקרים הראו, שלמצב רוח המעורר ע"י דיווחים קצרים יש אפקט כללי על הערכות של תדירות סיכונים ואירועים לא רצויים אחרים. יתרה מזו, האפקט היה בלתי תלוי בדמיון 8 שבין הסיפור והסיכון (כלומר, אפקט גלובלי). ממצא זה מנוגד לממצא האופייני שדרגת ההכללה תלויה במידה רבה בדמיון ובכך נותנת תמיכה נוספת להשערתו של Zajonc (1980) בדבר אי התלות הסמנטית בין מצב הרוח לבין השיפוט הנתון באותו הרגע.
4ב. ההשערה בדבר האינטראקציה בין "הגורם הנחשף" המין ומצב הרוח לא אוששה, שכן האינטראקציה המשוערת נתקבלה רק עבור מאפיין אחד ממאפייני הסיכון – מידת הקטסטרופיות וזאת בהתייחס לגורמי סיכון נשיים. אמנם, בקרב שני המינים אין הבדלים בשיפוט מידת הקטסטרופה של גורמי סיכון אלו בין שני מצבי הרוח – שמח או עצוב, אך בעוד אצל גברים מידת הקטסטרופה של התוצאות נשפטת כגבוהה יותר במצב רוח שמח או עצוב מאשר מצב רוח נאוטרלי, אצל נשים מסתמנת המגמה ההפוכה: מידת הקטסטרופה נשפטת כגבוהה יותר בהקשר רגשי נאוטרלי מאשר בהקשר רגשי שמח או עצוב.
בנוסף, יש אינדיקציות כי למצב הרוח השפעה כלשהיא על הסיכון הנתפס (אם כי לא באופן דיפרנציאלי לשני המינים). תמיכה לטענה זו מתקבלת מהעובדה שלשניים ממאפייני הסיכון הנתפס נתקבלה אינטראקציה מובהקת בין גורמי הסיכון (גבריים, נשיים או נאוטרליים) לבין מצב הרוח – ידע מדעי וחומרת התוצאות.
מ ס ק נ ו ת
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק מקור ההבדלים בין המינים בתפיסת סיכון כפי שנמצאו לראשונה במחקרו של זכאי (1993) והועלו מספר השערות לגבי מקור הבדלים אלו.
עקב בעיות מתודולוגיות ואחרות, שיפורטו בהמשך, נראה לנו כי אין מקום להיכנס לדיון מעמיק לגבי כל אחד ואחד מן האפקטים שנתקבלו ומכאן להסיק מסקנות מרחיקות לכת, שכן האפקטים הם בודדים (עבור מאפיין סיכון זה או אחר) ואין מגמה אחידה. נראה שהמסקנות העיקריות שכדאי להסיק מן הנתונים הן הבאות:
מבחינת מבנה הגורמים של הסיכון הנתפס התקבל גם במחקר הנוכחי מבנה דו-גורמי בדומה לזה שנמצא במחקרים קודמים בנושא (Slovic et al., 1984;Englander et al., 1986;Tergen et al., 1988; Gaszczynska et al., 1991) המאפיינים: היחשפות מרצון, הימנעות, חומרת התוצאות והשלמה מתקבצים תחת גורם אחד (שכונה גורם "השליטה") והמאפיינים: מיידיות סיכון המוות, ידע לנחשפים, ידע מדעי, מוכרות וקטסטרופיות של התוצאות תחת גורם שני (שכונה גורם "מוכרות") ממצא ייחודי למחקר זה נוגע לתרומה היחסית של כל אחד מהגורמים עבור גברים ונשים. עבור הגברים, גורם "השליטה" הוא הדומיננטי וגורם הידע והמוכרות הוא המשני ועבור הנשים, ההיפך הוא הנכון: גורם המוכרות הוא הדומיננטי וגורם השליטה הוא המשני.
ממצאים אלו מספקים, אם כן, תמיכה נוספת לכך שתהליך תפיסת הסיכון הוא תהליך אוניברסאלי מעבר לתרבויות השונות, אך עם זאת, נראה כי יש צורך בהתייחסות שונה לתהליך תפיסת הסיכון אצל נשים וגברים.
נמצאה תמיכה חלקית בלבד להבדלים ששוערו לגבי האופטימיות הנאיבית: עבור גורמי שליטה נשיים נמצאה אופטימיות נאיבית (על שני מדדיה) גבוהה יותר לנשים מאשר לגברים ועבור גורמי סיכון גבריים נמצאה אופטימיות נאיבית גבוהה יותר אצל נשים.
ממצא ייחודי נוסף נוגע להשפעת מצב הרוח, מצב הרוח נוטה (עבור שני המינים) להגדיל את עוצמת האופטימיות הנאיבית הקשורה בגורמי הסיכון, זאת בלי קשר לשאלה בשליטת מי הם (וזאת בשני המדדים).
כפי שכבר צוין, הממצאים אינם מראים על מגמה ברורה ואחידה, יתכן כי חוסר חד המשמעיות של הממצאים הינה תוצר של בעייתיות מיפוי גורמי הסיכון עפ"י שני המימדים (גורמי שליטה וגורמי סיכון גבריים, נשיים או נאוטרליים).
פשרו של המושג "גורם שליטה" עבור הנבדק יכול להיות לפחות בשני אופנים:
א) המידה שבה אני אוכל "לשלוט על עצמי" כשאני נתקל בגורם הסיכון, לבחור לא להיכנס אליו (למשל: "סמים").
ב) המידה שבה יש לי שליטה על כך שאוכל "לצאת ממנו בשלום" אם בחרתי להכנס אליו.
בדיקה של גורמי הסיכון שנכללו במיפוי על פי גורמי השליטה לפי שתי התייחסויות אלה מעלה כי כל גורמי הסיכון הנשיים שייכים לפירוש א' בעוד כל גורמי הסיכון הגבריים שייכים לפירוש ב'.
יתכן כי במחקר המקדים נשים התייחסו לשאלה "עד כמה גורם הסיכון נתון לשליטתי", במובנה הראשון ואלו גברים במובנה השני.
בעייתיות נוספת עולה מכך, שהנבדקים נתבקשו לענות על מס' רב של גורמי סיכון, עובדה המעלה ספק בדבר הערנות והרצינות שהושקעה במילוי השאלון (ביחוד לגבי גורמי הסיכון האחרונים). ניתן להתגבר על בעייתיות זו במחקר שבו המערך הוא מערך בין נבדקי.
נראה כי ניתן להבין ההבדלים שנמצאו, במסגרת תיאוריה כוללנית ומקיפה יותר – תיאורית תפקידי המין (Gender Role Theory ).
Eagly ו- Wood (1991) מציעים שניתן להבין הבדלים בין המינים במונחים של תפקידי מין (gender roles) המוגדרים כציפיות להתנהגות התואמת לפרטים בהתבסס על מינם החברתי בלבד.
מחקרים על סטריאוטיפי מין הוכיחו באופן עיקבי קיומן של ציפיות שונות לגבי שיוכים אפיוניים שונים להתנהגות חברתית של גברים ונשים (Wood & Rhodes, 1989;Broverman, Vogel,; Deux & Lewis, 1983; Ruble, 1983; Williams & Best, 1982; Broverman & Rosenkranz & Clarkson, 1972) מחקרי ניתוח גורמים על סטריאוטיפי מין (Broverman et al., 1972; Eagly & Steffen, 1984) הראו שתוכנן של מרבית הציפיות ניתנות לסיכום במונחי הבדלים עפ"י שני מימדים: התקשורתי (communal) והפעולתי (agentic) (Bakan, 1966).
נשים מצופות לרמות גבוהות יותר של אפיונים תקשורתיים בכלל זה חברתיות, אי אנוכיות, דאגה לאחרים/אקספרסיביות ריגשית.
גברים מצופים לרמות גבוהות יותר של איכויות "פעילותיות" בכלל זה עצמאות, שליטה, אסרטיביות וקומפטנטיות אינסטרומנטלית.
נראה כי, הציפיות השונות לגבי תפקידי מין נובעות מחלוקה של גברים ונשים לתפקידים חברתיים שונים – במיוחד תפקידים משפחתיים ותעסוקתיים. מחקרים בנושא הראו כי קיימת הנחה שלנשים ולגברים אפיונים שונים התואמים לתפקידים שהם בד"כ ממלאים (Eagly, 1987; Eagly & Steffen, 1984; Williams & Best, 1982; Yonut, 1986).
התוכן התקשורתי של תפקיד המין הנשי נראה כנובע מתפקידים ביתיים ותפקידים תעסוקתיים הממולאים באופן לא פרופורציונאלי ע"י נשים (כמו למשל, מזכירה, מורה, אחות). באופן דומה, התוכן הפעולתי של הסטריאוטיפ הגברי נראה כנובע מתפקידים טיפוסיים שגברים ממלאים בחברה ובכלכלה.
תיאוריית התפקיד (Role Theory) מניחה שהבדלי מין בהתנהגות חברתית נגרמת כתוצאה מהנטייה של אנשים להתנהג בהתאם לתפקידי המין שלהם. כמו"כ, התיאוריה מניחה שהיסטוריה אישית של פרט הפועל עפ"י תפקיד חברתי מסוים מהווה סיבה עקיפה להבדלים בין מינים משום שהתנסויות אלו עוזרות לו להגדיר רפרטואר של מיומנויות ועמדות.
אם כן, התנסויות קודמות שונות, גורמות לכך שלנשים ולגברים יהיו מיומנויות ועמדות שונות שאח"כ מביאות אותם להתנהג באופן שונה.
ניתן לשער שגם במחקר הנוכחי באו לידי ביטוי תפקידי המין השונים של גברים ונשים. כך ניתן להבין אולי מדוע באופן כללי גורמי שליטה נשיים נתפסו כבעלי עוצמת סיכון נמוכה יותר מגורמי שליטה גבריים. יתכן כי הסיבה נעוצה בעובדה, שבאופן כללי נשים נתפסות כמשויכות לתפקידים טיפוליים שדורשים פחות שליטה לעומת גברים המשויכים לתפקידים הדורשים יותר פעולה ושליטה. יתרה מזו, מחקרים מראים שגברים, בניגוד לנשים, מצהירים על ציפיות גבוהות יותר להצלחה כאשר הם ניגשים למשימות רבות (Nicholls, 1975; Feather, 1969), רמות שאיפה גבוהות יותר ומוטיבציות להישגים גבוהות יותר (Garai & Schienfeld, 1968).
אין ספק שמחקר זה הוא ראשוני ואקספלורטיבי ועל כן נדרשת תמיכה נוספת ממחקרים עתידיים. עם זאת, אין להתעלם מהממצא העיקרי והייחודי של המחקר הנוכחי הנוגע להשפעה היחסית של שני הגורמים – גורם "המוכרות" ו"גורם השליטה" בתהליך תפיסת הסיכון בין נשים וגברים.
ניתן לשער שלממצא זה השלכות מעשיות בתחום קבלת החלטות בעיקר ברמה החברתית-מדינית ולכן יש משום חשיבות ורלוונטיות למחקרים עתידיים בנושא.
*משיקולי נוחות הפכנו את כל הציונים כך ש-9-10 יתקשר עם מצב רוח טוב מאד, קטע מעניין מאד, ורמת כתיבה גבוהה מאד, ולהיפך.
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן