"העצמי השביר" התבוננות פסיכואנליטית על המחזה “אנשים מקומות ודברים אסורים” מאת קרן קפלן
במחזה אמה מעידה על עצמה שהיא חיה את חייה "האמיתיים" על הבמה. היא רוצה להאמין באשלייה שמספקת לה החוויה על הבמה של ״אמיתיות״. כשהיא בדמות של אחרת היא מרגישה יותר אמיתית לעצמה ויותר "היא", אולי משום שעל הבמה יש לה "אישור רשמי" לשחק דמות של מישהי אחרת. בחיים האמיתיים, מחוץ לבמה, היא צריכה להתמודד עם מי שהיא ועם חוויות של תסכול, שעמום וריקנות. מטבע הדברים החיים מזמנים גם רגעים שבהם אין התרחשויות דרמטיות, אותם חווה אמה כמשעממים וריקניים. חייה כשחקנית על הבמה ממלאים את הריקנות שבנפשה, וכמו הסמים, גם המשחק מספק לה תחושות של ריגוש והתעלות. למרות שהיא אומרת שעל הבמה היא אמיתית, הרי גם כשהיא משחקת היא למעשה חיה חיי זיוף, כפי שכל התמכרות הינה למעשה זיוף והתנעה מלאכותית של תחושות התעלות שמתפוגגות עד מהרה. כשהיא מתמוטטת על הבמה זהו ״העצמי המזויף״ שלה אשר קורס יחד איתה. באופן פרדוקסלי השינוי שאמה מבקשת לעשות במודע הוא גם השינוי שמפניו היא כה חרדה. כמו כל מכור גם אמה פוחדת מהשינוי שאותו היא חווה כשינוי קטסטרופלי.
״יש משהו שבזכותו אתה מרגיש שלם ונאהב ואפשר לקנות את הדבר הזה״ אומרת אמה על הסמים. קשרים אנושיים כרוכים בתסכול, כעס ואכזבה והתמודדות רגשית עם צרכיהם של אנשים אחרים נפרדים, בעוד הסם מאפשר חווית התמזגות נעימה ומערסלת המבטלת כל הכרה בנפרדות, ומכאן גם הקושי להיגמל ולוותר על חוויה זו. סיום המחזה באי הידיעה כמו מסמן את הקושי העיקרי שאמה ומכורים נוספים אינם יכולים לסבול – את אי הוודאות והספק. המחזאי משאיר אותנו בחוויה הזו אולי כדי לסמן שהחיים האמיתיים בלתי ידועים ובלתי צפויים וכל רגע מביא איתו משהו חדש ולא ידוע. האתגר הוא באפשרות להיות פתוח לחוויות החדשות ולאי הוודאות של החיים.
לפניה באמצעות וואטסאפ לחצו כאן