Image 01 Image 01
English

התמודדות פסיכולוגית עם טיפולי פוריות וקשיי פריון

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות

קשיי פוריות מוגדרים על פי רוב כחוסר הצלחה להרות לאחר 12 חודשים של קיום יחסי מין ללא אמצעי הגנה או קושי להחזיק הריון עד ללידה תקינה. מחקרים סטטיסטיים מדווחים על קשיי פוריות בשיעור שנע בין 10 ל-35 אחוז מכלל הנשים. ישנם כמובן מצבים רבים בהם הקושי להיכנס להריון נובע מבעיות פוריות של הגבר ולא בהכרח של האישה. רבע מהזוגות סובלים מיותר מבעיה רפואית אחת הגורמת לאי פוריות. הנתונים מורים שכמחצית מהזוגות בעולם המערבי שסובלים מקשיי פוריות פונים לקבלת טיפול רפואי בנושא זה. בחלק מהמקרים התעברות תתרחש באופן ספונטני כעבור פרק זמן ארוך מהממוצע, במקרים אחרים יתאפשר הריון רק בעזרת  טיפולי פוריות, ולעיתים אין אפשרות כלל להרות גם לאחר טיפולים ממושכים. שני שליש מהנשים שסובלות מבעיות פוריות חוו זאת רק לפני הולדת הילד הראשון, שליש סובלות גם לאחר מכן או מתחילות לגלות קושי בכניסה להריון אחרי הולדת הילד הראשון. הנתונים מורים, כמו כן, שקיים קשר סטטיסטי חזק בין גיל האישה לבין בעיות בפוריות ועם העלייה בגיל קשיי הפוריות גוברים.
הרצון להיות הורים, אמהות ואבות כאחד, קיים אצל מרבית בני האדם ומהווה אף חלק מהזהות האישית שלהם. לפיכך כאשר מתגלה בעיה בפוריות היא מהווה גורם חרדה ולחץ משמעותיים. זו הסיבה אולי שבשאלונים המודדים מצבי לחץ כרוניים מופיע בד"כ פריט המתייחס להיעדר יכולת להביא ילדים כגורם משמעותי בהיווצרות קשיים נפשיים. הקושי נוצר בשל אוסף של השפעות פסיכולוגיות שנובעות מקשיי הפוריות, החל מהפגיעה הנרקיסיסטית על בגידת הגוף או הטבע, אובדן השליטה על תכנון החיים והמשפחה, דיסוננס אל מול התפיסה העצמית הראשונית של האדם את עצמו כהורה או אדם פורה אשר דורשת שינוי, מתח בחיי הזוגיות, בושה ומתח מול הסביבה החיצונית ודרישותיה ועוד.
אי-פוריות קשורה להיבטים רבים בחייו של האדם. היא משפיעה על האופן שבו הפרטים מרגישים כלפיעצמם,על מערכות היחסים שלהם ועל פרספקטיבת החיים שלהם. רמת הדחק מושפעת במידה רבה מציפיות החברה והתרבות בה האדם חי. בחברה הישראלית הורות הינה רכיב מרכזי בזהות של אנשים רבים, ובקרב הורים, הורותם מהווה את החלק הבולט ביותר בזהותם. ילדים נתפסים כמי שמעניקים לחיים משמעות, מעורבות חברתית, ובשלב מאוחר יותר בחיים, מקור לסיוע ותמיכה חברתית. רק מיעוט יחסי של ישראלים רוצים או צופים שלא יהיו להם ילדים. הדבר בולט עוד יותר עבור נשים שכן חלק מהצפייה המגדרית היא תפקיד האמהות.
אין מידע עקבי שמורה על משתנה דמוגרפי כזה או אחר שמבדיל בין קבוצות אוכלוסיה לגבי מידת המצוקה הנפשית שנגרמת מקשיי פוריות. למשל, מחקרים מסויימים מורים שהקושי להרות קשה יותר לנשים שמצליחות בתחומים אחרים של חייהן (לכאורה, קיומו של תחום בו הן חשות "כשלון", ובמיוחד תוך העדר שליטה במצב, מגביר את הדחק עבורן). אך באותה מידה ישנם מחקרים מנוגדים לגמרי הטוענים שנשים שאינן מממשות את עצמן בתחומים שונים בחיים רואות בפוריות ובלידה תחום שלפחות בו תוכלנה למממש את עצמן ולכן דווקא הן חשופות לדחק רב יותר.
מטבע הדברים, נשים ללא ילדים המעוניינות להרות חוות מצוקה נפשית גדולה יותר בשל בעיות הפוריות מנשים שכבר ילדו (או אימצו) ילדים, שכן האחרונות כבר מימשו לפחות חלק משאיפתן להורות. המחקר מורה גם שנשים ללא ילדים, אשר אינן סובלות מבעיות פוריות, אינן נמצאות בדרך כלל במצוקה, אלא אם הן מתגוררות בתוך מסגרת חברתית שמרנית שמפעילה עליהן לחץ חברתי. ואכן, אחד הקשיים בנושא בעיות הפוריות היא הסטיגמה החברתית המלווה להיעדר הילדים. נראה שהיעדר זה הופך לסוג של תווית חברתית או סוג של "סטטוס-על" חברתי שגובר כמעט על כל תפקיד או זהות אחרת שמוקרנת לסביבה ("היא אישה מצליחה, אבל… אין לה ילדים").
התקדמות הרפואה בתחום הפוריות מהווה לעיתים מוצא פונקציונלי מהבעיה, אך באופן פרדוקסלי גובה לעיתים מחירים נפשיים גבוהים. מחד, נשים מסויימות בוחרות לעבור טיפולים קשים גם לאחר תקופות ארוכות של חוסר הצלחה בטיפולים קודמים ובכך סובלות טראומה גופנית ונפשית. מאידך, נשים אחרות שבוחרות להימנע מהטיפולים הרפואיים או מפסיקות אותן כעבור זמן חוות לחץ חברתי ואישי על כך שהן "לא הולכות עד הסוף". קיימת הנחה חברתית (שגוייה) שהורות מצויה בהישג ידו של כל אחד שבאמת חפץ בכך ויתאמץ לשם כך. קיימת התעלמות חברתית ממגוון סיבות לכך שיש אנשים שנאלצים לוותר על ההורות בין אם מסיבה פיזיולוגית ובין אם מסיבה פונקציונלית כמו עלות הטיפולים, הזמן שהם דורשים, מקום מגורים מרוחק ממרפאות טיפול וכדומה. מכאן שבעיות בפוריות מהוות מקור לדחק הגורם לרמות גבוהות של מצוקה נפשית. יש לציין שטיפולי הפוריות עצמם מהווים גורם למצוקה וללחץ. הם חודרניים, גוזלים זמן רב, גוזלים משאבים רגשיים, מטלטלים את המטופלים בין תקווה לאכזבה וייאוש.
זוגות אינן מודעים ומוכנים בד"כ מראש לאפשרות שיחוו קושי בכניסה להריון ולכן תחילת טיפולי פוריות עלולה להוות גורם לחץ ומתח נפשי עבור אנשים רבים. עם זאת, במחקר שבדק רמות מצוקה בקרב זוגות שעוברים טיפולי פוריות נמצא שרק רבע מהנשים ועשירית והגברים קיבלו תוצאה גבוהה מאוד בסולמות מדידה של חרדה ורק אצל 2-3 אחוזים של נשים וגברים נמדד בשאלונים מצב דיכאון. כמובן שמי שמרגיש מצבי חרדה ודיכאון מתקשה להתנחם בסטטיסטיקה הזו, אך עבור אנשים שמתלבטים האם להיכנס לטיפולי פוריות זו יכולה להיות בכל זאת סטטיסטיקה מרגיעה. חלק מההסבר לשיעור הנמוך יחסית של מצבי מצוקה נפשית נובע מהעובדה שרק מחצית מהזוגות שסובלים מקשיי פוריות פונים לטיפול ומחקרים מורים שאלו שפונים לטיפול הינם, בממוצע, בעלי כוחות נפשיים גדולים יותר מראש. אין ספק שתהליך טיפולי הפוריות מעורר תחושות קושי מסוגים שונים, אבל רוב האנשים עוברים אותם בסופו של דבר ללא מצוקה קיצונית. יש עם זאת להתכונן למתח הנפשי הכרוך בטיפולים אלו, ולעיתים רצוי לשלב בתקופה זו ליווי ותמיכה של פסיכולוג, במיוחד אצל אנשים שעוברים טיפולים ממושכים או אצל אנשים שאצלם קיימת מראש רגישות למצבי חרדה ולחץ.
אי פוריות הינה מקור פוטנציאלי ללחץ כרוני שעל בני הזוג להתמודד עימו. עבור זוגות רבים, אי-פוריות והטיפול בה גורמים לפגיעות משמעותיות ביחסים בינאישיים, למצוקה אישית, להערכה עצמית ירודה ולתקופות של משברים. בהשוואה לגברים, הנשים סובלות מהערכה עצמית נמוכה יותר: הן יותר מדוכדכות, מדווחות על שביעות רצון נמוכה יותר מהחיים, סביר שהן יאשימו את עצמן יותר על אי הפוריות, וסביר שהן יותר לא ישלימו עם חוסר בילדים.
מתח הוא רק אחד ממספר רב של רגשות שעומדות בפני זוגות המתמודדים עם אי-פריון, לעיתים במשך תקופות זמן ארוכות. בנוסף למתח מתמשך, אי פוריות עלולה ליצור תחושות של אשמה, חרדה, קשיים במערכת היחסים הזוגית והחברתית בכלל, וכן רגשות של דיכאון ובידוד. נשים עלולות בעקבות קשיי פריון לפקפק בנשיותן ובמשיכה המינית שלהן (בשל הקישור האסוציאטיבי הקיים בחברה שלנו בין הולדת ילדים ובין נשיות). באופן דומה, גברים עם קשיי פריון עלולים לחוש פגיעה בגבריותם.
באופן כללי, סקרים שבוצעו בקרב זוגות שעברו טיפולי פריון מראים שקיימת בממוצע שביעות רצון גבוהה, הן בקרב נשים והן בקרב גברים, מהטיפול הרפואי שקיבלו בתחום באי הפריון. עם זאת, בסקרים אלו רבים מהנשאלים דווחו על העדר תמיכה פסיכולוגית מספקת במהלך טיפולי הפריון והביעו את דעתם שיש צורך ביותר תמיכה וייעוץ רגשיים ובשירותים פסיכולוגיים מקצועיים במהלך תקופת הטיפולים. קשיי פוריות מהווים לפיכך סיבה רווחת ותואמת לפניה לטיפול פסיכולוגי.

 אי-פוריות עלולה לגרום לתנודות במצב הרוח או שקיעה למצבים של דיכאון, חרדה ומתח. הסימפטומים מתקשרים לא פעם לתהליכים שאופייניים לאבל ושכול, למרות שהמוות והאובדן במצבי אי פוריות הן לגבי העתיד ולא לגבי העבר, ולכן לכאורה שונים. חווית האובדן קשורה לאובדן האמון בגוף, תחושת העדר השליטה בעולם ובעתיד האישי והתאבלות על משאלות וציפיות שעלולות שלא להתגשם לעולם. למרות שאי-פוריות הינה חוויה של אובדנים מרובים, היא שונה משכול בכך שהאובדנים אינם מוחשיים.
עוצמת הדחק והקושי עלולים להחמיר עם הזמן. מחקרים מראים שהקושי הנפשי מגיע לשיא בין השנה השנייה והשלישית בתהליך טיפולי הפוריות. העובדה שהפוריות (הכניסה להריון) נמדדת כל חודש מחדש בעת מועד המחזור החודשי של האישה הופכת את תהליך ההמתנה לפריון מוצלח למסלול של עליות ומורדות – ההמתנה רווית המתח לפני הופעת המחזור החודשי והצפייה לכך שהוא לא יופיע ויסמן בכך את הצלחת ההיריון, והאכזבה הגדולה כשהוא מגיע שוב ושוב ומשאיר חודש שלם נוסף לצפייה.
יש לזכור כמובן שישנם גם מצבים שבהם נשים שאינן נמצאות בקשר זוגי מעוניינות ללדת ילד ולהיות אמהות חד הוריות. קשיי פוריות במצבים אלו עלולים להיות אף קשים יותר בשל היעדר התמיכה הזוגית והצורך לאתר את תורם הזרע באופן מלאכותי.
מחקרים שהשוו בין תגובת נשים וגברים לקשיי פריון מורים שבעוד שנשים, באופן כללי, מרגישות יותר יכולת ורצון לבטא רגשות ולהפגין עצב וכעס בצורה ישירה, גברים עלולים להיאבק עם רגשותיהם כדי להימנע מלגעת בהן ולהפגין אותן. הם עלולים להרגיש חוסר אונים בניסיונם לנחם את בנות זוגן ותסכול על כך שהם לא מסוגלים לפתור את בעיות אי-הפוריות שלהן. במקרה שהקושי ממוקד בבעיית אי פוריות של הגבר, קשיים אלו עלולים להחוות ככישלון לגבריות. הדבר עלול לגרום לעיתים למעגליות של חוסר אונים וחוסר אונות, אך לעיתים דווקא להגברת ההתנהגות המינית, שעלולה אף להגיע לקיצוניות.
עבור בני זוג ופרטים שחווים קושי בפוריות, יציאה למסגרת חברתית והשתתפות באירועים חברתיים עלולים להיות קשים, במיוחד כאשר סימני הפוריות שבסביבה בולטים: מסיבות ברית מילה, ימי הולדת של ילדים, התבוננות במשחק ילדים בגינה, צפייה בילדים בדרכם לבית הספר או לגן, ברחוב וכדומה. כל אלו עלולים ליצור תגובות רגשיות חזקות. אל החוויה הפנים נפשית נוספת גם הסטיגמה החברתית הקשורה להעדר ילדים, בעיקר בגילאים של זוגות מבוגרים יחסית. הדבר עלול לגרום במקרים מסויימים להסתגרות בבית והימנעות מיציאה למפגשים חברתיים, הסתרת המצב, או אף ניסיון להציג מצג שווא לגבי אי רצון בילדים.
מתח בתוך הבית בין בני זוג על רקע קשיי פריון עלול להיווצר בעיקר בשל שלושה גורמים מרכזיים: לחץ כללי ומצטבר, תחושת אשמה אישית ותחושות של האשמה כלפי בן הזוג. גורמים אלה מופיעים הן באופן סמוי והן באופן גלוי.
לחץ כללי ומצטבר – אין מדובר בהכרח בנושא אחד ספציפי שמעורר את הקושי, אלא בסדרה של אירועים ותחושות שכל אחד מהם בנפרד אינו עוצמתי. לדוגמה, תיאומי הזמן המורכבים לקיום יחסי מין במועדים שקבע הרופא וכן המועדים שנקבעו להגעה לטיפולים שגורמים לשינויים באורח החיים השוטף. המתח הטבעי שנמצא בחיים, ובוודאי בקרב זוגות שחיים באופן מתוח או עמוס באופן קבוע, עלול לגרום לעלייה איטית בתחושת העומס הנפשי עד לפגיעה משמעותית שעלולה לקרות בקשר הזוגי.
תחושות אשמה והאשמה – בשני שליש מהמקרים של קשיי פוריות הבעיה הינה אצל אחד מבני הזוג באופן בלעדי. הדבר עלול לגרום לתחושות של אשמה, האשמה ובושה של אחד מבני הזוג, בהתאם כמובן למצב. תחושות אלו עלולות להתעצם אם הבעיה לקשיי הפוריות אינה ידועה וכן אם קיימת ברקע היסטוריה של הפלה, מחלות מין, שימוש בסמים או אלכוהול וכן על רקע של בגידה ורומן מחוץ לנישואין שקשור באופן כלשהו לקשיי הפוריות (ולמעשה גם בהיעדר קשר כזה).
מחקרים שעקבו אחרי זוגות שעברו טיפולי פוריות מתארים מספר שלבים אופייניים לתהליך. השלב הראשון מתואר בקהות חושים ובלבול. אנשים מדווחים על כך שאינם מאמינים שנקלעו למצב הזה, וניכרים סימנים האופייניים לתגובה מיידית של אדם לטראומה, כמו אובדן תיאבון, קשיי ריכוז וזיכרון ועוד.
השלב השני מאופיין בהסתגלות וחזרת האוריינטציה אך בסוג של כמיהה ותחושת בדידות. זהו שלב בו המפגש עם חברים שלהם יש ילדים קשה יותר והוא רווי בתחושות של קנאה וכעס על המצב שנוצר, הן כלפי פנים לנפש, הן כלפי פנים למערכת הזוגית, והן כלפי חוץ לסביבה החיצונית. במצבים מסויימים עלולות לעלות תחושות חרטה לגבי הנישואין עם בן הזוג הנוכחי, מה שעלול להגביר את עוצמת הקושי, הן הפנים-אישי והן הבין-אישי ובמיוחד מול בן הזוג.
השלב השלישי מאופיין באכזבה וייאוש. תחושות קשות של כעס ואשמה שהתחילו בשלב הקודם ממשיכות לאפיין את השלב הזה אך עלולות לגבור ואף להביא להתפרצויות זעם. גוברת תחושת חוסר השליטה והעדר התמיכה החברתית. עלול להיווצר תהליך מעגלי שבו אדם וזוג מתוסכל וזועם מרחיק מעליו את האנשים שיכלו לעזור לו (הורים, משפחה, חברים). הללו, מצד שני, עלולים לאבד את הסבלנות והאמפתיה שהיתה זמינה בשלבים הראשונים של התהליך. בהקשר של תחושת האבל והשכול, זהו תהליך שמדווח לא פעם גם על ידי אנשים שאיבדו אדם יקר ומספרים שבשלב הראשון הוקפו בתמיכה חברתית אך מספר חודשים מאוחר יותר כשכל אחד חזר למעגלי חייו הקודמים והטבעיים, הרגישו בצורה מועצמת את הבדידות והקושי. זוהי תקופה שבה עלולה להיות רגישות מוגברת למצבי דיכאון, חרדה חוסר אונים ואובדן תקווה. במצבים אלו קיימת חשיבות לפנייה לפסיכותרפיה כדי ליצור מסגרת טיפולית תומכת.
השלב האחרון בתהליך מאופיין בקבלה של המצב ובארגון מחדש של החיים. זהו תהליך ממושך שעשוי להימשך מספר שנים, בין אם עד להצלחת טיפולי הפריון, ובין אם עד השלמה עם כך שלא ניתן יהיה להגיע להריון ופתיחת אפשרויות לתהליכים אלטרנטיביים, בין אם בכיוון של אימוץ או בין אם החלטה לוותר על גידול ילדים במסגרת המשפחה.
חשוב להבין שהשלבים הללו לא קורים בהכרח באופן חופף אצל שני בני הזוג, וכן לא באותן עוצמות. הפערים הללו הם, בפני עצמן, מקור למתח וכעסים במערכת הזוגית.
להחלטה לעבור טיפולי פוריות ישנה כמובן משמעות אישית, אך לבני הזוג קיימות גם דילמות הקשורות לסביבה החיצונית, למשל, האם ומתי לספר על כך שהם עוברים טיפולי פוריות, ועד איזה מעגל חברתי להרחיק בגילוי. זוגות רבים מעדיפים לשמור על הנושא בסודיות, אך כרוכה בכך התמודדות לא פשוטה שכן יש קושי להתייחס בשגרתיות לנושא שהפך למוקד חשוב בחייהם. בעיה נוספת היא לוגיסטית יותר, שכן לעיתים נדרשים בני הזוג להיעדר מעבודה ועיסוקים שוטפים ועליהם להסביר זאת בדרך כלשהי.
בעיה נוספת קשורה למערכת הזוגית ולכך שבני זוג רבים מתארים אובדן של הנאה מחיי המין בעקבות טיפולי הפוריות הכופים עליהם לוותר על הספונטאניות ולקיים יחסי מין לפי מועדים קבועים בהתאם למועד הביוץ והמחזור החודשי. יחסי מין נתפסים על ידי רוב בני האדם כאירוע ספונטאני שחלק מההנאה שבו קשורה להיותו כזה. למען האמת, סקרים שנעשו בתחום מראים שגם בחיי היום יום הרגילים יחסי המין אינם כה ספונטאניים כפי שנדמה. לבני זוג יש מגבלות רבות אחרות הקשורות לעבודה, ילדים ועוד, כך שיחסי המין נקבעים בסופו של דברים למועדים די מצומצמים וקבועים. עם זאת, קיימת עדיין אשליית ספונטאניות שנעלמת כאשר טיפולי הפוריות קובעים באופן נוקשה את מועדי המפגש הזוגי – בדיקת חום יומיומית שמטרתה לזהות את זמן הביוץ הופכת לגורם המניע את קיומם של יחסי מין. באופן פרדוקסלי, יחסי המין, שהם גורם הנחשב בד"כ כמקרב בין בני זוג, משנה את תפקידו והופך לפונקציה שמטרתה הריון. הגדרת התפקיד החדש של יחסי המין מעיב על תפקידם  הקודם והטבעי וכך מגורם שמגביר רגשות חיוביים במערכת היחסים הזוגית הוא עלול להפוך לגורם שמגביר מתח וחרדה. יש לציין עם זאת, שניתן לראות בכך אנלוגיה רחבה יותר למשמעותו של כניסת תינוק חדש למשפחה שהיתה קודם זוגית בלבד. גם כאן משתנים לפתע כל מיני תפקידים ושיווי משקל עדינים שהוגדרו בתוך המערכת הזוגית לפני בואו של התינוק, מה שגורם למתח, חרדה, כעסים והשפעות פסיכולוגיות נוספות (זאת כמובן מעבר לכל הדברים הנפלאים ששינוי כזה מביא איתו לחיי המשפחה, אולם עליהם נהוג להתבונן באופן טבעי. החלק הקשה הוא דווקא החלק שמוכחש על פי רוב).
כמובן שאם תכנון יחסי המין היה חוויה חד פעמית לא היה בכך מקור לדחק. הבעיה קשורה לתקוות הנוצרות מידי חודש אשר מתנפצות שוב ושוב עם הופעת המחזור וכן למתח המתמשך של מגוון טיפולים פולשניים (פיזית ונפשית) שהופכים שכיחים בקרב בני הזוג שעוברים טיפולי פוריות. בהקשר זה בת הזוג מועדת לקשיים רבים יותר כיוון שהיא זו שחווה בד"כ ברמה הפונקציונלית את ההתמודדות הפיזית הקשה יותר.
המרפאה בה עוברים בני הזוג את הטיפולים יכולה להיות מקור לתמיכה, אם קיימים חשיבה ומיקוד מתאימים בנושא זה בצוות המרפאה. זהו המקום בו יכולים בני הזוג לחלוק את קשייהם בצורה פתוחה וגלוייה עם אנשי מקצוע, לקבל תשובות לשאלות, ולקבל אמפתיה למצבם. מרפאות שעוסקות בתחום הפוריות צריכות לפיכך להיערך להעניק שירותים פסיכולוגיים איכותיים לא פחות מאשר שירותים רפואיים טובים בתחום הפריון. בני הזוג צריכים לקבל רקע על התהליך הפסיכולוגי שהם עומדים לעבור ולעיתים קרובות מוכנות מנטאלית טובה עשויה לשפר באופן ניכר את רמת ההתמודדות הנפשית של בני הזוג עם התהליך. רצוי לפיכך שבני זוג שעוברים טיפולי פריון ילוו גם באיש מקצוע קבוע מהתחום הפסיכולוגי, בין אם בתוך המרפאה אם היא מספקת שירותים כאלה, ובין אם מחוץ למרפאה.
מחקרים איכותניים מצאו שאנשים מפתחים לעיתים אמונות שונות לגבי קשיי הפוריות. לדוגמה, קשיי הפוריות נובעים מהתנהגות כזו או אחרת בילדות (דיאטה חריפה, התנהגות מינית לא מבוקרת וכד'), היא נובעת מעונש אלוהי על חטא כלשהו, היא קשורה לכך שאינני אוהב מספיק את בן זוגי, ועוד אפשרויות רבות. בני זוג רבים מתקשים לספר בגלוי על אמונות אלו, בין אם מדובר באמונות על רקע דתי, רוחני או אמונות טפלות. המסגרת הטיפולית היא מקום מתאים לדיאלוג על מחשבות שכאלה, ותפקידו של המטפל, בין היתר, הוא לבדוק את קיומן של מחשבות כאלה ולעזור לבני הזוג לחלוק אותן, ולעיתים לוותר עליהם.
סוגיה קשה לבני זוג רבים היא ההחלטה מתי "להרים ידיים" ולהפסיק את הטיפול הרפואי אחרי שלא הצליח להביא להריון. אין ספק ששלב זה הינו משמעותי מאוד מבחינה פסיכולוגית עבור בני הזוג ועשויות להיות לו השלכות ארוכות טווח. למשל, פער בין בני הזוג ברצונם להפסיק או להמשיך עלול לגרום להאשמות וכעסים בהמשך הדרך בין בני הזוג; החלטה לאמץ ילד, כמו גם החלטה לא לאמץ ולחיות ללא ילדים, דורשות הכנה נפשית לבני הזוג, וכמובן מגוון דוגמאות נוספות.
חשוב להבין שהרפואה המודרנית אשר מציעה עוד ועוד שיטות חדשות לטיפולי פריון, יוצרת מצב לא פשוט. מצד אחד היא אכן פותרת בעיות פוריות שבעבר לא ניתן היה לפתור. מצד שני ההבטחה שהיא יוצרת מקשה עוד יותר על בני זוג להפסיק את הטיפול מתוך תקווה שבכל זאת ימצא פתרון לבעייתם.

מאמר זה הוא חלק ממקבץ מאמרים פסיכולוגיים בנושאי הריון, לידה ופוריות