מודעות כנגד הטרדה מינית

מאמר זה מהווה סיכום ועיבוד של מאמרים שפורסמו ע"י פרופ' אורן קפלן בכתבי העת הבאים:
Kaplan, Oren (2006). Awareness Instruction for Sexual Harassment: Findings from an Experiential Learning Process at a Higher-Education Institute in Israel.Journal of further and higher education, 30, 213–227.
קפלן, אורן (2004). הסוד הגלוי: הטרדה מינית. משאבי אנוש, 197, 58-68.

רקע
סטודנטים למינהל עסקים לומדים מגוון עצום של מקצועות ומיומנויות. מסתבר עם זאת שנושא ההטרדה המינית אינו מקבל כל התייחסות בתוכניות הלימוד השונות, או במקרים מועטים מקבל תשומת לב בעיקר בהיבטים "יבשים" של לשון החוק. אם מנהלים לעתיד לא מקבלים הכשרה כדי להתמודד עם מניעת הטרדה מינית במהלך לימודיהם, מה תהיה מידת היכולת שלהם להתמודד עם נושא זה במקומות העבודה? נראה אם כן, שלמרות חשיבותו של נושא ההטרדה המינית והמודעות הגוברת בציבור לצורך לטפל בתופעה זו, מוסדות החינוך ובמיוחד בתי הספר לניהול אינם יודעים כיצד לתקוף את הנושא וכיצד להכשיר את בוגריהם להתמודד עימו בחייהם המקצועיים. המאמר הנוכחי מתאר תהליך של למידה התנסותית שעברו סטודנטים לתואר MBA בנושא ההטרדה המינית תוך דגש על התוצאה החינוכית והשפעתה על הסטודנטים שהשתתפו בקורס. המאמר כולל רקע על היקף התופעה והתייחסות לאופי ההכשרה המניעתית הנדרשת באקדמיה ובארגונים.

מהי הטרדה מינית
החוק נגד הטרדה מינית בישראל קובע שהטרדה מינית היא אחת מחמש צורות התנהגות אסורות: (1) סחיטת אדם לביצוע מעשה בעל אופי מיני; (2) מעשה מגונה; (3)  הצעות חוזרות בעלות אופי מיני אף שהאדם שאליו מופנות ההצעות הראה שאינו מעוניין בהן; (4)  התייחסויות חוזרות למיניותו של אדם, אף שהאדם שאליו מופנות ההתייחסויות הראה שאינו מעוניין בהן; (5) התייחסות  מבזה או משפילה למינו או לנטייתו המינית של אדם בין אם הוא הראה שהדבר מפריע לו ובין אם לאו. כוונת החוק הובאה בדברי ההסבר המצורפים לו: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבוד העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר ע"י התייחסות אל האדם כאובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ובמיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן".
בשנים האחרונות דווחו בתקשורת הישראלית מקרים רבים של הטרדה מינית, ביניהם מקרים בהם היו מעורבים סלבריטאים שונים בחברה. הקושי של קורבנות ההטרדה להתלונן קשור לעובדה שמדובר באירועים שקורים בד"כ במפגש "אחד על אחד", פעמים רבות עם אדם בעל סמכות ושררה ולעיתים באופן שניתן להדחיקו או לבטל את משמעותו. בסופו של דבר רוב מקרי ההטרדה המינית אלו הדברים הפעוטים לכאורה, הערות סקסיסטיות, נגיעות "תמימות", התייחסויות "מחמיאות" ורק מעט מהמקרים כוללים אונס ותקיפה אלימה. ההחלטה האם מדובר בהטרדה מינית היא במידה רבה סובייקטיבית ותלויה במשתנים רבים כולל ההקשר בו מבוצע המעשה, התרבות הסביבתית, אישיות הנפשות הפועלות, הצטברות אירועים עם אותו אדם או עם אנשים אחרים ועוד. משתנים קריטיים יהיו חומרת המעשה, היותו של המטריד בעל עמדת כוח ושררה ומאפייניו של המטריד. לדוגמא, מטריד נשוי ומבוגר יתפס בצורה חמורה יותר ממטריד רווק וצעיר (בייקר, טרפסטרה ולנץ, 1990; טומס ווינר, 1987).
הערכת חומרת הבעיה אינה פשוטה בשל רגישותה. מחקרים אמריקאים שונים דיווחו על שיעור מקרי הטרדה מינית בקרב נשים שנע בין 10% ל-50%. למשל, בארה"ב U.S. Merit System Protection Board (1995) מדווח על שיעור של 11% נפגעות הטרדה מינית, זליגמן (1988) מדווח על שיעור של 42% מוטרדות מינית בקרב המועסקות במשרות ציבוריות בארה"ב, מחקרים שבוצעו באוניברסיטאות אמריקאיות מדווחים על שיעור של 40%-50% בקרב סטודנטיות ונשות סגל (למשל, סה-סוזה ופנסלר, 2003) וסקר של הניו יורק טיימס (קולברט, 1991) מצא שיעור של 38% מוטרדות מינית באוכלוסיה הכללית. נראה שאופיו המתודולוגי של הסקר והשאלון משפיע באופן ניכר על נכונות הנשאלים לענות בכנות.ההבדלים נובעים גם מאופן הגדרת הטרדה מינית ע"י החוקרים, טווח הזמן לגביו נשאלו המשיבים והיבטים מתודולוגיים נוספים.
סקר של הרשות לתכנון כח אדם במשרד העבודה והרווחה הישראלי משנת 2000 דווח על שיעור של כ 14% הטרדה מינית בקרב נשים ישראליות עובדות וכ 20% בקרב חיילות וקצינות בצה"ל. ממצאים נוספים שדווחו הינם שיעור של 24% הטרדה מינית במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית ו 17% שהוטרדו במהלך הליכה ברחוב. למרות היקף התופעה נראה שרק שיעור מועט של נפגעות הטרדה מינית מתלוננת על כך בצורה רשמית. חמור מכך, בסקר האמור של הניו-יורק טיימס נמצא ששליש מהנשים שדיווחו על הטרדה מינית למעשה לא שיתפו איש בחוויה הטראומטית שעברו. לדבר עלול להיות השלכות חמורות למצבן הנפשי של אותן נשים.
אי הגשת תלונה הוסברה בספרות ע"י מגוון סיבות (זומר, 1999), החל בכך שהגשת תלונה היא סגנון יותר "גברי" לפתרון קונפליקטים בעוד שנשים מעדיפות למצוא פתרון פחות כוחני, העובדה שתביעה ומאבק משפטי פועלים בניגוד ל"אתוס נשי של חמלה ואמפתיה", חשש מכך שהתלונה תתפס כנסיון לא הגון לנקמנות אישית/נשית, אך יותר מכל חשש שהתלונה לא תטופל בצורה רצינית, שתגרום סבל למתלוננת יותר מהתועלת שתביא לה החשיפה וחשש מאובדן מעמד או אף מפיטורין. חלק מהקורבנות סובלות ממצב נפשי קשה בעקבות ההטרדה כולל תסמינים של דיכאון, חרדה, ירידה בערך עצמי, ירידה בתחושת הסיפוק מהחיים, פגיעה בעבודה ואף בבריאות הפיזית. במצבים שכאלה יש קושי לאסוף כוחות נפש למאבק אסרטיבי. במצבי לחץ שכאלה יש רצון למצוא את השקט והמנוחה תוך הדחקת האירועים הטראומטיים. הדבר מגובה גם בממצאים מחקריים שכן שיעור לא מבוטל של נפגעות הטרדה מינית מדווחות שהגשת התלונה החמירה את מצבן, הן מבחינת החוויה הנפשית והן מבחינת היעדר התמיכה החברתית. התגובה של הקורבנות משתנה ממקרה למקרה. למעשה אין בידנו מידע אמין על היקף התופעה והשפעתה שכן נראה שבמקרים רבים הקורבנות עצמן מדחיקות את האירועים ומתעלמות מהם וכך יש קושי לברר את השפעתם הנפשית של אירועים אלה. יש להדגיש שגם ארגונים עסקיים משלמים מחיר בעקבות התופעה בשל פרודוקטיביות ירודה, היעדרויות מרובות, שיעורי התפטרות גבוהים ועוד. חקיקה של בתי המשפט ותקנות לשוויון הזדמנויות תעסוקתיות מבהירות את העובדה שהמעסיקים הם האחראיים להבטיח שהעובדים יקבלו הדרכות בנושא. למרות שבשנים האחרונות ארגונים שונים, בעיקר גדולים ופורמליים יחסית, קיימו מספר תוכניות להגברת המודעות לגבי הטרדה מינית, ההיקפים מצומצמים יחסית ואין עדיין הסכמה לגבי מהי הדרך הטובה ביותר בה ניתן להחדיר מודעות רבה יותר לנושא.
מעבר להיבט האינדיבידואלי והבין-אישי של הטרדה מינית לנושא יש גם היבטים חברתיים – אתיים ובלי איזכורם הסקירה הנוכחית לא תהה שלימה. אחד הזרמים הבולטים בהקשר זה הוא הפמיניזם הרדיקלי, גישה שמתקשרת לכתיבתה של מקינון, ומציבה נקודת התבוננות משמעותית על תופעת ההטרדה המינית. הפמינזם הרדיקלי מדגיש את השורשים הפטריאכלייםשל אי השוויון בין גברים ונשים. קמיר (1998) מתארת גישה זו. היא מציינת שבחברהפטריאכלית הגבר הוא נקודת המוצא המובנת מאליה ואילו האשה היא בראש ובראשונה ה"אחר", ה"שונה", כמו גם אוביקט מיני לתשוקה הגברית. קבוצת או מעמד הנשים משועבד לקבוצת הגברים שהיא המעמד השליט. לפיכך הנשים סובלות מדיכוי ואפליה אשר משמרים ומחזקים את הסטראוטיפיים הפטריאכליים הכובלים נשים כ"שונות "וכ"אוביקטים מיניים". ההטרדה המינית יכולה להגיע כמעין סחר חליפין כוחני בו הגבר המצוי במעמד שררה מול כפיפותיו הנשים דורש מהן אתנן מיני בתמורה לשמירת משרתן או מעמדן בארגון. לחליפין, ההטרדה המינית יכולה להגיע גם כדרך להשפיל את האישה בעיקר במקצועות ומצבים בהם נשים נכנסות לתחומים שהיו בעבר מעוז שליטה גברי (טייסות, מנהלות וכד') מתוך מטרה לשמור על הדומיננטיות הגברית בתחום. לפיכך הטרדה מינית של אשה מסוימת אינה רק פגיעה בשיוויונה האישי, אלא היא חיזוק האפליה של כל קבוצת הנשים וביטוי לתופעה חברתית של יחסי כוחות לא סימטריים בין גברים לנשים. כדי להתמודד עם התופעה צריך לטפל בשורש הבעיה והיא העדר השוויון בין גברים לנשים.

מניעה, מודעות וחינוך
ארגונים עסקיים וציבוריים נוהגים כיום לנסח אמנה או תקנון למניעת הטרדה מינית. תקנות אלו מועברות על פי רוב בכתב לעובדי הארגונים. לעיתים נעשה שימוש באמצעי הסברה נוספים כגון הרצאות וסדנאות בנושא. מאז שמספר תביעות משפטיות בארה"ב גרמו לארגונים קנסות במליוני דולרים המודעות לנושא ההסברה גדלה. ניומן, ג'קסון ובייקר (2003) מדווחים למשל על השקעה של מליוני דולרים של חברת המכוניות פורד בהכשרה בנושא הטרדה מינית ועל השקעות גבוהות של כל מוסדות הממשלה האמריקאים בנושא זה.
סדנאות וימי עיון המועברים בארגונים בנושא הטרדה מינית כוללים בד"כ הרצאות ותיאורי מקרה ולעיתים סימולציות בין המשתתפים. נושאי ההרצאות מתמקדים בסיבות להטרדה מינית, במאפייניהם השונים, בהיבטים המשפטיים של ההטרדה המינית, מדיניות הארגון בנושא, תפקידו של המנהל במניעת הטרדה מינית, כיצד להעביר מסרים בנושא מניעה לעובדים, כיצד לטפל בתלונות או שמועות על הטרדה מינית, פיתוח מיומנויות בסיסיות להקשבה למקרים של הטרדה מינית וכדומה. לא מעט ביקורת נשמעת על אופי ההכשרה שארגונים נותנים למנהליהם ועובדיהם בנושא הטרדה מינית. לדוגמא, רייזר ((1999 טוענת שבהכשרות אלו קיימת התבססות על סטראוטיפים והיבטים פורמליים של הבעיה ואין מספיק טיפוח של תקשורת ודגש לצורך באיכות חיים טובה יותר בסביבת העבודה. מובן שתהליך כזה אינו ניתן לסיום במספר שעות של הרצאה בנושא.  נראה שהרכיב המשמעותי ביותר בתוכניות ההכשרה הוא פיתוח קונסנזוס ארגוני לגבי הגדרתה של הטרדה מינית. כאשר קונסנזוס שכזה קיים בקרב עובדים ומנהלים יש נקודת ממשק משותפת להצלחת ההכשרה.
תוכניות תואר שני במינהל עסקים (MBA) הן המסגרת האקדמית הפופולרית ביותר בעולם וגם בישראל עבור אנשים שמחפשים את עתידם בתחום העסקים והניהול. עם זאת, קיימת לא מעט ביקורת על האופן בו תוכניות הלימודים הללו מכשירות את תלמידיהם למצבי אמת מורכבים בארגונים. בויציס  (1995)למשל טוען שרוב תוכניות ה-MBA מתמקדות אך ורק בתכנים תיאורטיים כגון מימון וטכנולוגיה, אך נכשלים בהכשרת הסטודנטים ל"חיים האמיתיים". התמודדות עם נושא הטרדה מינית בארגונים הוא דוגמא טובה לנושא של "חיים אמיתיים" שכמעט ולא מקבל התייחסות ברוב תוכניות הלימוד האקדמיות (והלא אקדמיות) למנהלים, למעט תיאור יבש של החוק במסגרות כאלו או אחרות. יש לציין שחוגים אחרים באקדמיה מקיימים פעילות רבה בתחום  ההטרדה המינית, למשל בחוגים למשפטים ולסוציולוגיה. עם זאת, רוב ההכשרה היא תיאורטית ואינה כוללת למידה התנסותית-חווייתית שיורדת ממגדל השן האקדמי להתמודדות היומיומית והפרקטית עם הטרדה מינית במקומות העבודה.
ווטן וקמרון (1998) בספרם על מיומנויות בניהול מצטטים מנהלים בכירים של חברות בשוק האמריקאי שטוענים שבוגרי תוכניות ה-MBA מגיעים לשוק אחר לימודיהם עמוסים בכישורים אנליטיים ומידע אך חסרי כל ידע ביישום כישוריהם להתמודדות עם מצבים ארגוניים שונים. זו אולי הסיבה שמעט מנהלים יודעים להתמודד בצורה טובה עם משברים סביב בעיות של הטרדה מינית. רובם ינסו להרחיק מהם את הבעיה כמו תפוח אדמה לוהט שאיש אינו רוצה להחזיק בו ויעבירו אותה לטיפול גורמים אחרים. יש לציין, עם זאת, שבשנים האחרונות נוצרת מודעות הולכת וגוברת בבתי ספר למינהל עסקים להחדרת למידה אקטיבית שנותנת לסטודנטים חוויה התנסותית (למשל מנדל ופנרולה, 1999; דיוויס, 1996).
קיימת הסכמה גורפת למדי ששינויים בתפיסת הפרט, הארגון והחברה יכולים לקרות על ידי תהליכים חינוכיים. הדרכות להגברת מודעות וידע על הטרדה מינית יכולות להפחית התנהגות בלתי הולמת ולעודד שינוי בהבנה ובתפיסה לגבי מה נחשב כהטרדה מינית.
קשה להבין כיצד הנושא הכל כך מתוקשר של הטרדה מינית אינו מופיע כמעט באף תוכנית לימודים במינהל עסקים ולמעשה כמעט באף מסגרת חינוכית אחרת.
המאמר הנוכחי מתאר תהליך בו סטודנטים לתואר MBA במינהל עסקים התמודדו באופן ישיר ואישי עם משמעות והיקף התופעה של הטרדה מינית. תהליך זה משתלב עם מגמת החדרת "החיים האמיתיים" שבארגון לתוכניות הלימודים.

שיטה
הקורס עליו מבוססת כתבה זו הינו קורס בחירה של סטודנטים בתוכנית המוסמך במינהל עסקים (MBA) במסלול האקדמי של מכללה למינהל בראשל"צ. הקורס מכונה סוגיות נבחרות בניהול והוא מועבר בלמידה והנחיה מרחוק כך שכל התקשורת בקורס מבוצעת באמצעות האינטרנט והתכתבות בדואר האלקטרוני. מידי סמסטר הסטודנטים לומדים בקורס נושא אחר בשיטה של קריאת חומר לימוד וביצוע מטלות יישומיות בהקשר אליו. באחד הסמסטרים בשנה שעברה הוקדש הקורס ל"נשים ועסקים" והנושאים שנכללו בו היו שיווק לנשים, שיווק באמצעות נשים, נשים וניהול וכן הטרדה מינית.
במסגרת היחידה שדנה בהטרדה מינית התבקשו הסטודנטים לקרוא כתבה בנושא ולאחר מכן לראיין בקצרה חמש נשים מוכרות מסביבתם הטבעית עימם ירגישו נוח לשוחח על הנושא.הסטודנים הונחו לנסות ולברר עימן מה עמדתן כלפי נושא ההטרדה המינית והאם במהלך השנים האחרונות הן נתקלו  בתופעה של הטרדה מינית, פיזית או מילולית, בעבודה, במוסד הלימודים ו/או ברחוב. אופן ניסוח השאלה נבנה כך שיאפשר למרואיינת שמעדיפה לא לשוחח באופן ישיר על חוויתה האישית לומר משהו כללי שלא יחייב חשיפה מבלי ליצור מבוכה. מטרת המטלה היתה לאפשר לסטודנטים לחוש מקרוב ובאופן אישי את התופעה וע"י כך להעלות את מודעותם ולספק להם כמנהלים לעתיד ידע והבנה שיסיעו להתמודד עם התופעה אם וכאשר הם יתקלו בה. הנחת היסוד בסוג כזה של התנסויות היא שמנהלים עם מודעות ואינטליגנציה רגשית גבוהות יותר יביאו לשיפור בתפקודם האישי, תפקוד העובדים שכפופים להם וכמובן של הארגון אליו הם שייכים. חשוב מכל, הדבר ישפר את איכות החיים והאקלים בארגונים ובחברה בכלל. בשל רגישות הנושא ניתנה לסטודנטים אפשרות לבחור ולבצע מטלה חלופית. שבעה מהסטודנטים הגברים (כשליש מהגברים בכיתה) ביקשו להחליף את המטלה. אף בקשה כזו לא התקבלה ע"י הסטודנטיות בקורס. במקרה אחד כתב סטודנט גבר על מקרה של הטרדה מינית שעבר באופן אישי.

 משתתפים
בתהליך השתתפות 43 סטודנטים בטווח הגילאים בין 25 ל–35, רובם עובדים ובעלי ניסיון של מספר שנים בשוק העבודה. סה"כ נערכו 215 ראיונות שמהווים את בסיס הידע שנוצר.
טווח הגילאים של המרואיינות נע בין 20 ל – 40, כולן חילוניות, אקדמאיות, הן רווקות והן נשואות, נמצאות בשוק העבודה מזה מספר שנים – במשרות שונות, בהיקפים שונים ובדרגות שונות.

שיטת ניתוח התוצאות
תוצרי הקורס נותחו בשיטה איכותית לפי אשכולות (קטגוריות תוכן) של נושאים שיתוארו להלן.שיטה זו הינה אחת המקובלות ביותר בתחום הניתוח האיכותני. בהתאם לעקרונות שיטה זו הוגדרו מראש נושאים וראשי פרקים סביבם נחקרו ופוענחו תכנים מתוך החומר הגולמי של הראיונות.
בסיום הקורס הועבר משוב כללי על כל התכנים והמטלות בקורס, ביניהם גם על הפרק שדן בנושא ההטרדה המינית. בהקשר זה ענו הסטודנטים על שאלה עד כמה תרמה להם הפרק הזה בסולם ליקרט של 1-5 נקודות וכן התבקשו לחוות את דעתם באופן פתוח.

תוצאות
בעיית ההגדרה – מהי הטרדה מינית?
עם התעוררות העניין בנושא, ומשהחלו לנסות ולתחום את התופעה, נצטברו הגדרות רבות למונח הטרדה מינית ללא הסכמה מדעית וחברתית על הגדרה ספציפית. במקרים רבים נשים לא יודעות האם הן מוטרדות מינית מכיוון שהן בעצמן לא יודעות להגדיר את הקו הדק שמפריד בין חיזור להטרדה ולעמימות זו יש השלכות רבות ומשמעותיות. כאמור, הנשים שהשתתפו במחקר זה הן רובן ככולן אקדמאיות ובעלות שנים של ניסיון תעסוקתי. אלה הן נשים שעברו בהצלחה מבחנים בתארים מתקדמים, התקבלו למשרות בכירות בחברות בעלות שם, חלקן הקימו משפחה וגידלו ילדים. לכאורה מתעוררת פליאה או אפילו תרעומת כיצד זה שאותן נשים לא מצליחות להבין ולהגדיר לעצמן מהי הטרדה מינית?! יתרה מכך, למרות שרוב המרואיינות טענו כי קראו לפחות פעם אחת את החוק נגד הטרדה מינית, הן העידו שלא הפנימו אותו בשל העמימות הרבה המאפיינת אותו. התופעה של בעיית ההגדרה כפי שעלתה מתוך הראיונות היתה כה בולטת שקשה לשייך אותך לחוסר הבנה אינדיבידואלית אלא לתופעה חברתית אותה יש לחקור. ניתן לראות זאת גם בהקשר של הגישה הפמיניסטית הרדיקלית שתוארה קודם לכן. יתכן שתופעת ההטרדה המינית היא תוצר של הפנמת יחסי הכוח בין גברים לנשים באופן שמטשטש את חומרת התופעה כיוון שהיא נתפסת לגיטימית או כורח המציאות כחלק מסיטואציה חברתית פטריאכלית.
מתוך הראיונות עולה שלמרות החוק הכתוב, התחום עדיין נתון כיום לפרשנות סובייקטיבית יותר מאשר להגדרה אובייקטיבית. יש כאן עניין של אופי, השקפה אישית, ביטחון עצמי ורגישויות –יש נשים שחשו שקריאות ברחוב אינן הטרדה מינית וחלקן סיפרו שהן נהנות מתשומת הלב והמחמאה. לעומתן אחרות התייחסו להערות אלו כהטרדה מביכה ומשפילה.
אין ספק שמאפייני תקשורת מילולית ופיזית קשורים גם לתרבות. יתכן שהתנהגות שתיתפס טבעית לחלוטין בחברה מתירנית תחשב כגסה והמונית בתרבות מכופתרת ושמרנית יותר. החברה הישראלית נתפסת בד"כ כחברה בעלת מזג ים תיכוני, חופשי, צעיר, שובב אך גם בוטה לעיתים (צברי). נראה שהתנהגויות מסויימות שנחשבות על ידי קהלים מסויימים כחלק נורמלי מחיזור, הבעת עניין מחמיאה, או כניסיונות התקרבות רצויים, מתפרשים ונחשבים על ידי אחרים כהפרה גסה של כללים להתנהגות בין-אישית ראויה על ידי אחרים. כיצד אפשר להבדיל אם כן בין חיזור לבין הטרדה? התשובה לשאלה זו תלויה בעיקר באופן שבו נחווית המציאות ע"י הפרט. לדוגמא, מרואיינת בת 27, מתוארת על ידי הסטודנטית המראיינת כבחורה יפה ומוכשרת, טוענת כי בחייה הטרדה מינית זו תופעה כמעט יום יומית. לטענתה כמעט בכל פעם שהיא הולכת ברחוב ישנן תגובות כגון: "בוקר טוב בובה", שריקות, "הי מותק מה שלומך היום" וכד'. לטענתה יש כאלו שיאמרו שזאת לא הטרדה מינית אך מבחינתה הדבר מציק וגורם לה מבוכה ואי נעימות כאשר היא מסתובבות ברחוב. לעומתה, מרואיינת אחרת בת 29 טוענת כי לא חוותה הטרדה מינית מעולם. גם כאשר שורקים לה ברחוב או זורקים לעברה הערות סקסיסטיות, היא אינה מתייחסת לכך כהטרדה מינית. לדבריה, הטרדה מינית היא ניסיון פיזי למגע או משפטים בוטים כגון "אני רוצה לשכב אתך עכשיו". רמיזות ומחמאות מתקבלות על ידה בהתאם, כמחמיאות. היא אומרת שאינה מפחדת מהתמודדות עם האדם שינסה להטריד אותה, להיפך, הוא זה שצריך לפחד. המראיינת תיארה שבמהלך הראיון שפת הגוף שלה שידרה בטחון וחוזק נפשי – "היא נראית אחת שבטוחה בעצמה ואינה מתביישת לספר ולשתף אחרים".
מתוך הראיונות נראה כי ניתן לאפיין תחושות סובייקטיביות של חיזור ע"י: הרגשה טובה, תחושה של הדדיות, חופש בחירה, משיכה, מחמאה, תחושה של שליטה, שוויון, הרגשה של שמחה והערכה עצמית גבוהה. לעומת זאת תחושות של הטרדה מינית ניתן לאפיין ע"י: הרגשה כללית לא טובה, תחושה של כפייה, חוסר משיכה, השפלה, תחושה של חוסר אונים, פחד, חוסר שוויון, פלישה, הרגשה של כעס או עצב, והערכה עצמית נמוכה.
ברור אם כן הצורך בהגדרת גבולות לתחום האפור שנקרא הטרדה מינית, שהרי אם לקורבנות ההטרדה המינית הדבר לא ברור אזי למטריד הפוטנציאלי זה ברור עוד פחות.
השלכה נוספת של נושא ההטרדה המינית היא לגבי האשמה שעלולה לחוש המוטרדת ולדרך בה היא תתמודד עם החוויה. נשים רבות סיפרו שחוו במסגרות שונות מצבים לא רצויים, מעוררי מתח ואף מפחידים, אך נמנעו מלקרוא למצבים אלה "הטרדה מינית". לעיתים קרובות נשים נוטות להאשים את עצמן במצבים אלו, או מחפשות פירוש מחודש לסיטואציה מתוך הנחה שהבינו לא נכון את כוונת הגבר.
התחושה הכללית מן הראיונות היא שנשים רבות חשות לעיתים קרובות כי מוגזם לתאר את הסיטואציות אותן חוו כהטרדה מינית ונטייתן הינה לבטל את משמעות המקרה ולא להתעמק בו: "זה תלוי איך מגדירים הטרדה מינית. אני חושבת שכולן מוטרדות מינית על פי ההגדרה בחוק בתדירות די גבוהה, אבל אולי בשל ההתנסות המרובה בתופעה, סף התגובה שלנו גבוה. אנחנו לא מקטלגות כל דבר תחת ההגדרה של הטרדה מינית. רק במידה וההטרדה עוברת סף מאוד גבוה היא נכנסת לקטגוריה שמחייבת תגובה". כך, בשל עמימות החוק וההגדרה של ההטרדה המינית מוצאות עצמן נשים לא פעם מתלבטות וחשות אשמה. מרואיינת אחרת מתארת: "בתחילה לא ידעתי אם הוא סתם נחמד ואני זו שמגזימה, ולכן לא עשיתי דבר. רק כשהוא ניסה ממש לגעת בי בניגוד לרצוני ידעתי והייתי בטוחה שהתנהגותו לא בסדר".

נכונות לדבר על הנושא – הגברת מודעות או הדחקה?
במקרים ספורים בלבד סרבו הנשים אליהן פנו הסטודנטים להתראיין. עם זאת, למרות שלרוב נראתה פתיחות ונכונות לדבר על הנושא, ניכר לא פעם בשפת הגוף של המרואיינות שזהו נושא מביך ושקשה לדבר עליו בחופשיות. את הנכונות לשתף פעולה ניתן להסביר ע"י מספר גורמים. ראשית, בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בחברה הישראלית. למרות שהתופעה עדיין קיימת ומטרידה, היא בכל זאת מדוברת יותר. נשים רבות הביעו את שמחתן על כך שהן נשאלות על הנושא כי "חשוב להן שידעו". כמו כן, אולי יש לנשים שהוטרדו צורך לחלוק את החוויה על מנת להשתחרר מתחושות אשמה ובושה שהן נושאות עימן בעקבות החוויות. סטודנטים רבים תיארו שבתחילת הראיון, לאחר העלאת הנושא, ניכרה מבוכה אצל המרואיינות, אולם זו התפוגגה בהמשך הראיון והוחלפה בפתיחות מהולה בכעס על כך שאין הכרה אמיתית בהיקף התופעה וההתייחסות אל המקרים הגבוליים מסתכמת בדרך כלל בחוסר טיפול או נזיפה חסרת משמעות. יש לציין גם שסטודנטים רבים תיארו את מבוכתם שלהם בהצגת הנושא. ניתן אולי לראות בכך תהליך מקביל לקושי של מנהלים בארגונים להתמודד עם בעיית ההטרדה המינית. העובדה ששליש מהסטודנטים הגברים בכיתה ביקשו להחליף את המטלה עוד לפני תחילת ביצועה מעידה על כך יותר מכל. מאחר ועדיין קיים כיום רוב גברי בתפקידי ניהול שונים במשק לדבר יש משמעות רבה. זו אולי הסיבה שרוב ההכשרות נותרות ברמה הקונקרטית והלקונית של תיאור יבש של לשון החוק ואיסור הטרדה מינית במקומות העבודה. יש להכיר במבוכה, ברתיעה ובאיום שנחווה על ידי מנהלים (בעיקר גברים, אך גם נשים) לעסוק בנושא ולכן יש צורך בהדרכה והכשרה מתאימים שתעזור להם להתמודד עם הטיפול והמניעה של ההטרדה המינית בארגון ברמה האישית.
סביר להניח שסיבה נוספת לפתיחות בראיונות היא שרוב הנשאלות סיפרו על אירועים ממרחק הזמן, לאחר שכבר התגברו עליהם. לא עלתה מצוקה אקוטית מתוך התיאורים ונדמה שרובן היו בשלב שלאחר עיבוד החוויה, ודיברו מתוך מקום פחות פגיע. יחד עם זאת, מתוך דבריהן ניתן היה להסיק כי אם היו מקיימים איתן את אותן הראיונות בתקופת ההטרדה ממנה סבלו, היו ההגדרות והמונחים בהקשר לאירועים שעברו שונים לחלוטין: "תראי, היום אני כבר לא תמימה כמו שהייתי פעם, והעובדה שיש לי משפחה וילדים נותנת לי ביטחון וכוח. אז הייתי שבר כלי, בחורה צעירה מבוהלת וחסרת אונים…"
לבסוף, יתכן שחלק מהפתיחות שנראתה בראיונות היתה למעשה ביטוי לשימוש במנגנוני הגנה פסיכולוגיים. אחת הדרכים להתמודדות עם חוויה קשה היא ניתוקה מבחינה רגשית והכרתית על ידי הפעלת מנגנונים כגון הדחקה ודיסוציאציה (ברמר ומרמר, 1998). אחד הסטודנטים תיאר למשל: "היא נראתה לי כמישהי שצופה מהצד על הסיפור שמספרת". לפיכך, ארגונים שמעוניינים להתמודד בצורה רצינית עם נושא ההטרדה המינית צריכים להכין גם תשתיתתמיכתית-מקצועית לאותן עובדות שתגשנה בסופו של דבר תלונה על הטרדה מינית שכן קיים סיכוי רב שהמקרה משפיע על המערך הנפשי ועל אופן ההתמודדות של המתלוננת עם מקום עבודתה וחייה לאחר הגשת התלונה. אי התייחסות להיבט זה מעביר מסר של "בודד במערכה" ולמעשה מעודד אי הגשת תלונות ע"י עובדים.

החוויה של המרואיינות
השימוש בראיון אישי איפשר לנשים המרואיינות לתאר תחושות, רגשות, עמדות שהיו מורכבות לעיתים, לומר דבר ולהסתייג ממנו חלקית ולהציג עמימות שהן חשות לגבי נושאים שהועלו – הן ברמת התוכן והן ע"י שפת הגוף. מגוון התגובות השונות והתהליכים השונים שעברו המרואיינות תוך כדי הראיון היה עשיר. מעטות נותרו באדישותן. מרבית הנשים השתמשו בתיאור רגשי בכדי לתאר את התופעה, החל ממבוכה ואי נוחות וכלה בביזוי, חוסר אונים, תחושות ניצול והשפלה. נקודה חשובה ומפתיעה היא שרק מיעוט יחסי דיווח על תגובה של כעס. יתכן שהדבר נובע מכך שהתחושות המודחקות כלפי הטרדה מינית יוצרות כעס של הקורבן כלפי עצמו מה שגורם לתחושת אשמה ודכדוך. כעס הוא רגש שמופנה בעיקר כלפי החוץ. הדבר דורש כניסה לפוזיציה אקטיבית ומגיבה שהיא שונה לחלוטין מהמצב הפסיבי והמדחיק בו נמצאות רוב הנשים שהוטרדו מינית. לא אחת התרחש תהליך בו מרואיינת השיבה כי מעולם לא הוטרדה מינית אך כאשר הוסבר לה כי הטרדה מינית כוללת גם הערות מיניות, שאלות חודרניות בעלות אופי מיני, מבטים לא נעימים וכל התנהגות הנושאת אופי מיני בלתי הולם, החלו המרואיינות לשלוף מזיכרונן עוד ועוד אירועים וחוויות כאלה וניכר היה כי בהדרגה עולה גם הרגש אשר לווה אותן נוכח ההטרדה כולל תחושת כעס על כל אשר אירע.

החוויה של הסטודנטים
השימוש בראיון פנים אל פנים אפשר לסטודנטים, בנוסף לדברים שהובעו מילולית, להתרשם גם משפת הגוף של המרואיינות ולהעמיק את ההבנה והחוויה שלהם מתוך עולמן הפנימי והאישי. שיטה זו תואמת את התפיסה שההתייחסות לתופעת ההטרדה המינית היא מאד סובייקטיבית. הראיון העלה נושאים רגישים ואישיים, הן אצל הסטודנטים והן אצל המרואיינות, תוך כדי התייחסות לדברים שלא מקובל או נהוג לשוחח עליהם בדרך כלל. דרך תהליך זה ניתן היה להעמיק את הבחינה העצמית של כל אחד עם עצמו תוך הגדרה מחדש של עמדותיו ותפיסותיו לגבי הנושא.
הסטודנטים אשר ערכו את הראיונות, גברים ונשים, הופתעו ממספר דברים: ממידת נפוצות התופעה, מהפתיחות של המרואיינות והנכונות לדבר על הנושא, משיעור ההתלוננות הנמוך ומהאדישות לכאורה בה הנשים מקבלות על עצמן את המציאות של הטרדות מיניות. תוך כדי התהליך עלה כנראה הצורך לחלוק ולשתף. כמה סטודנטים, גברים ונשים, בחרו לשתף את צוות ההוראה ואפילו את המרואיינות שלהם בחוויות אישיות של הטרדה מינית. סטודנטית אחת לדוגמא תיארה שבחרה להתחיל ולספר למרואיינותיה את החוויה האישית שלה מתוך תקווה שזה יסיע להן להיפתח ולהיחשף דרך תחושת שותפות והבנה. מספר לא מבוטל של סטודנטים תיאר במידה כזו או אחרת מעורבות רגשית גבוהה בכל ראיון שערכו ותוכן הדברים שהועלו המשיך להעסיק חלק מהסטודנטים גם לאחר שהראיון הסתיים.
לבסוף, בדומה להתייחסות לשפת הגוף של המרואיינות, יש מקום לשער שגם שפת הגוף של הסטודנטים, הבעות פניהם ותגובותיהם השפיעו על המרואיינות בדרכים שונות. סטודנט אחד תאר מבוכה הדדית ועד כמה קשה לשוחח על הנושא אפילו עם אישה מוכרת, במיוחד כשמדובר באינטראקציה בין גברים לנשים.
לסיום, ברצוני לצטט טקסט של אחת המשתתפות בתהליך שהביעה הסכמתה להצגת הדברים בפומבי. הפרטים שונו מעט כדי לשמור על האנונימיות שלה. הדברים מדברים בעד עצמם ומצביעים לדעתי על החשיבות הרבה בתהליך הלימודי שתואר ובהגברת המודעות לנושא ההטרדה המינית. להלן הדברים:
"כאשר לראשונה שמעתי את צמד המילים 'הטרדה מינית', חשבתי על הפרשייה האחרונה שבכותרות (תמיד יש אחת לפחות!), וחשבתי לעצמי, זה נושא כל כך רלוונטי ומתוקשר, ובחורה עם רגישות ומודעות כשלי לא תתקשה להתחבר לנושא ולהתייחס אליו. אז, לרגע לא חשבתי שגם לי עצמי זה קרה! כבר אחרי הראיון השני או השלישי החלו לעלות המחשבות והשאלות גם אצלי. רגע, מה, זאת הטרדה מינית? גם לי זה קרה? מתי? כמה? לאחר שהתוודעתי לחוק ולהגדרות השונות של מהי הטרדה מינית, סיווגתי את עצמי כאחת שלא רואה בהערות ושריקות ברחוב הטרדה מינית. בשיחות סלון שנוצרו סביב הנושא טענו לא פעם הגברים שבחבורה כי אחרי שבוע בו לא אקבל שום תגובה מינית מזרים על היותי אישה אטרקטיבית, אני ארגיש לא פחות רע מאשר להתמודד עם התרחשויות שכאלה. חשבתי לעצמי, יש משהו בדבריהם. כאשר הסתובבתי ברחוב והפכתי להיות מודעת לאינטראקציות האלה ציינתי לעצמי כי הגבול עבורי בין הטרדה למחמאה תלוי באופן בו נאמרת ההערה, במידת הקרבה הפיזית ביני לבין המעיר/מטריד, ובמידה בה המעיר/מטריד מסוגל לקבל את התעלמותי כבקשה שיניח לי לנפשי.
אך בהחלט הוטרדתי מינית בעבר. ואת זה, ניתן לומר, כי גיליתי רק כעת. והופתעתי!!
למעשה, כמה דברים הפתיעו אותי במיוחד. ראשית, העובדה כי לא נתקלתי קודם לכן בחוק לגבי הטרדה מינית או כל התייחסות אחרת לנושא, זאת על אף היותי בחורה בוגרת ומנוסה במגוון סביבות עבודה שונות. תהיתי האם זאת אני שהתעלמתי ואחזתי באופן לא מודע בהנחה שלי זה לא יקרה, או האם למרות המודעות החברתית לנושא, עדיין הטיפול בו רחוק מלהיות מספק?! שנית, הופתעתי מהעובדה שלא הייתי מודעת לכך שהוטרדתי מינית במלוא מובן המילה, לא התייחסתי לכך ולא הגבתי על כך, רגשית או מעשית. יכולתי בקלות לזהות שני אירועים בעברי שנחשבים להטרדה מינית ועוררו בי מצוקה ורגשות של אי נוחות, פחד, חוסר אונים ובלבול. חשבתי רבות על כל אחד מהם. בעיקר הטרידה אותי השאלה איך זה שלא הגבתי אז, מייד ובאסרטיביות (ואני אכן מגדירה את עצמי כבחורה אסרטיבית!), לא העמדתי את המטרידים על מקומם והצהרתי בפניהם כי זוהי הטרדה מינית ולא דרשתי מהם כי יפסיקו מיד?! אני זוכרת כי בשני המקרים חשתי כי אני נמצאת במצב לא נעים, מסובך, במצב של מצוקה ורק רציתי שזה ייגמר הכי מהר שניתן. רציתי שהחיים שלי יחזרו לשליטה, כפי שהיו, מייד. ההתעמתות מול המטריד היתה כנראה אופציה שדרשה יותר מידי כוחות ומאבק, שאז לא יכולתי לגייס. גם כעס לא חשתי אז, כי גם זה היה להודות כי אני במצב של הטרדה מינית, שאני מנוצלת על ידי גבר. כל רגש, בין אם כעס או בין אם פחד, היה אז מנוגד לצורך האינסטינקטיבי שלי לברוח מהסיטואציה כמה שיותר מהר, לשכוח ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. חשבתי גם על המרואיינות ועל הנכונות שלהן לשתף בחוויותיהן. מצאתי את עצמי מספרת לחבריי הקרובים בקלות רבה על המקרים בהם אני הוטרדתי מינית. אך אין המצב דומה כאשר מדובר בגורם זר וכאשר אין ביכולתי להתחבא מאחורי אנונימיות. רק עצם התיאור של המקרים בפני אדם זר גורמת לי להרגיש אובייקט מיני, חשופה מידי, פגיעה מידי. ואולי יש כאן גם עניין של בושה ואשמה – מה יחשוב עליי? אולי יחשוב כי זאת הייתה גם אשמתי? אין ספק כי במקרה שלי המטרה של המטלה הזו הושגה. ההתעסקות בנושא, הבחינה העצמית, שמיעת חוויותיהן של נשים אחרות ושיחות הסלון ללא ספק הפכו אותי מודעת לתופעה הרבה יותר מבעבר."
משוב אנונימי שהועבר בסיום הקורס בקרב הסטודנטים מורה על כך שהתהליך שעברו הסטודנטים בנושא ההטרדה המינית היה משמעותי ביותר. הציון הממוצע שניתן לפרק זה בקורס היה 4.50 (בסולם של 1 עד 5 נקודות). גם בחלק המילולי הפתוח ביטאו רבים מהסטודנטים את ההשפעה העמוקה שהיתה לתהליך שעברו בראיונות ובעיסוק המעשי בנושא ההטרדה המינית על מודעותם ועמדותיהם בנושא.

מסקנות
מאמר זה אינו מסתיים בדברי בהמלצה טכניים לסדנת מודעות כזו או אחרת. נראה ששינוי מגיע מבפנים כאשר המודעות לאירועים ולתהליכים שהודחקו אישית וחברתית במשך שנים הופכים לאמת גלויה על פני השטח. השאלה היא כיצד ניתן לטפל בבעיה חברתית לא רק דרך חוק וענישה אינסטרומנטליים שנשארים כאיום חיצוני ולא מופנם, אלא גם דרך הבנה, מודעות ורגש שיוצרים בוודאי חברה הרבה יותר שיוויונית ואיכותית.
תופעת ההטרדה המינית מאפיינת כנראה את החברה הישראלית וחברות אחרות באופן הרבה יותר משמעותי ומקיף מכפי שניתן לתאר. לפיכך יש לצפות מכל ארגון לקחת אחריות אישית וחברתית על עובדיו ועל הסביבה התרבותית בה הם פועלים וליצור אמנה ברורה שתשים מחסום לתופעה מכאיבה זו שגורמת לנזקים חמורים למרקם החברתי, לאמון ולקשרים הבין אישיים בחברה ולבריאותם הנפשית של הפרטים הפועלים בה. לא כל שכן, ארגוני חינוך ובראשם המוסדות האקדמיים חייבים לקחת צעד אחד קדימה לפני כל שאר הארגונים בחברה כדי להכשיר את הסטודנטים הלומדים בהם להתמודד עם תופעת ההטרדה המינית בתוך ואחרי תקופת הלימודים. נראה שחשיפה מבוקרת של סטודנטים בצורה התנסותית ומשתפת לתופעת ההטרדה המינית כפי שנעשתה במקרה הנוכחי עשויה לתרום רבות למודעותם ולכישוריהם להתמודד עם נושא זה.
בהקשר להיבטים פדגוגיים ותהליכים של למידה התנסותית שבאו לביטוי בקורס הנוכחי, כפי שתואר במאמר זה, ישנם מספר נושאים שיש לציין:

1. אופייה של למידה התנסותית בקורסים אקדמיים – כפי שצוין קודם לכן, יש כיום מגמה מתמשכת במוסדות לימודים למעבר משיטות הוראה מסורתיות – פרונטליות ופאסיביות, לשיטות המאפשרות מעורבות רבה יותר של התלמידים תוך יכולת יישום ואינטגרציה של החומר הנלמד אל המציאות. לדוגמא, נושאים הקשורים לניהול צוותים בארגונים נלמדים הן בצורה תיאורטית אך גם במסגרות סדנאיות של למידה התנסותית (ראו לדוגמא, קפלן וסולן, 2002). כפי שסנג'י (1990) ציין בהקשר לרעיונותיו של "הארגון הלומד", סימולציות של תהליכים ארגוניים יכולים להיות אפקטיביים יותר כאשר הם מבוצעים בסדנאות ושיטות נוספות של למידה פעילה. למידה מתוך התנסות הינה מרכיב חשוב בהטמעה של חומרים אקדמיים מסוג זה. נראה שיותר "נוח" להעביר נושא כמו הטרדה מינית בצורה יבשה וניטראלית – למשל, לצטט את דבר החוק בעניין או להסביר כיצד הטרדה מינית פוגעת בתפוקה ובהכנסות החברה. עם זאת, רק אם הסטודנטים יוכלו לחוות את הנושא בצורה יותר אישית והתנסותית הם יוכלו להבין את הנזק והכאב שנגרמים מהטרדה מינית, ואת הצורך לטפל בבעיה הן במקומות העבודה והן בחברה בכלל. הדבר חשוב במיוחד בתוך הקונטקסט האקדמי של הכשרת מנהלים, שכן הם אלו שבסופו של דבר יצטרכו להתמודד עם הטיפול בבעית ההטרדה המינית בארגוניהם כחלק מתפקידם.

2. נושאי אתיקה – למידה התנסותית גובה גם מחיר מסוים ולפיכך יש לעסוק לא רק ביתרונותיה אלא גם בהיבטים האתיים של השימוש בגישה זו. להיבט האתי בהקשר הנוכחי שני צדדים לפחות. הראשון קשור לסטודנטים עצמם שנחשפים לעומס רגשי ומעורבות שלא בהכרח היו מוכנים לה כשנרשמו לקורס אקדמי רגיל. השני קשור למרואיינות שהסטודנטים פונים אליהם. אמנם מדובר באנשים מהאוכלוסייה הכללית, אך כפי שעלה מתוך הראיונות, חלקן עברו הטרדה מינית בהקשרים שונים, ועצם הדיבור על הנושא יכול לעורר רגישות ותגובות שלא ניתן לצפות מראש. בהחלטה לקיים תהליך כזה יש לשקול מראש את הנזק אל מול התועלת שעשויים לצמוח בסופו של דבר, וכן לבדוק אילו צעדים ניתן לנקוט כדי להפחית את הבעיות שעלולות להתעורר.
במקרה הנוכחי אני סבור שהימנעות מהתנסות שכזו, רק מהחשש שעצם הדיבור על הטרדה מינית יגרום לנזק, כמוה כמו לטמון את הראש בחול. מאחר והסטודנטים התבקשו לפנות לאנשים באופן אקראי מסביבתם הקרובה (ולא לנשים שמזוהות כקורבנות), הרי שהמפגש עם הכאב הוא מפגש אמיתי עם המציאות. אם סטודנטים לא מסוגלים לשוחח על נושא הטרדה מינית במסגרת מוגנת של קורס אקדמי, כיצד יעשו זאת במקום העבודה שבו מערכת הלחצים והרגישויות גבוהה בהרבה?
עם זאת, אין להתעלם מהרגישות הקיימת בסוג כזה של פעילות ויש לתת לסטודנטים הנחיות ברורות כיצד לנהוג במהלך ההתנסות. לפיכך הסטודנטים הונחו להסביר את מטרת הראיון כחלק מהתנסות בקורס אקדמי, להדגיש שהם מתעניינים בעמדותיהן של המרואיינות, המושפעות כמובן גם מהתנסותן האישית לאורך החיים במקומות עבודה ובכלל. הודגש לאפשר למרואיינות לסגת ואף לסרב לשתף פעולה, הן בעצם קיום הראיון והן במהלכו. בנוסף, סטודנטים קיבלו אפשרות בחירה לוותר על המטלה הזו ולבחור במטלה אחרת, במידה והם מרגישים אי נוחות סביב ביצועה. זו לא מטלה שניתן להכריח לעשותה, וחשוב שהיא תבוצע מתוך רצון ועניין ללמוד את הנושא של הטרדה מינית.
המשוב שבוצע בסוף הקורס הוכיח מעל לכל ספק שזו היתה התנסות חשובה ביותר לסטודנטים. רבים מהם סיפרו שהמשיכו לשוחח ולעסוק בנושא גם בהקשרים שונים מאלו שנדרשו בקורס ושזו היתה אחת ההתנסויות החשובות עבורם במהלך לימודיהם.

לסיום, יש לציין שהמחקר הנוכחי בוצע ללא תכנון מראש וממצאיו נותחו בדיעבד לאור תכנים משמעותיים שעלו מהתהליך. יש מקום לערוך מחקרים מבוקרים ומתכוננים בנושא זה כדי להביא לדיוק רב יותר בהערכת היקף תופעת ההטרדה המינית בחברה הישראלית, העמדות כלפיה, הדרכים בהם מתמודדים ארגונים כדי למונעה וכו'. בנוסף, חשוב להקים פורומים יעודיים שיטפלו בנושא ההטרדה המינית והגברת המודעות החברתית והניהולית לנושא זה. בשנים האחרונות נוצרה מגמה לפיתוח אחריות חברתית של עסקים במסגרתה לוקחים ארגונים על עצמם מחויבויות מוסריות וקהילתיות שונות. נושא ההטרדה המינית יכול להשתלב בתחום זה של אחריות חברתית מאחר ורק התגייסות משמעותית של עולם העסקים לטיפול בבעיה עשויה לעשות שינוי של ממש במימדי התופעה והשפעתה על הקהילה.
לבסוף, מחקר זה התמודד עם השאלה כיצד נשים מתמודדות עם הטרדה מינית (אמנם גם גברים עלולים להיות חשופים לתופעה, ואכן במקרה אחד דווח על הטרדה מינית כלפי גבר, אך עדיין עיקר התופעה מתייחס להטרדה של נשים). עם זאת, ישנה חשיבות לעסוק גם באופן בו גברים תופסים את נושא ההטרדה המינית שכן השינוי לא יגיע רק מדפוסי התמודדות שונים של נשים כלפי המטרידים, אלא בראש ובראשונה משינוי תפיסתי של מי שבחר להטריד מינית. התקופה האחרונה בה דווח על מקרים רבים של אישי ציבור המעורבים בהטרדה מינית ואף במקרים חמורים יותר מדגישה את הצורך המיידי לעסוק בנושא זה באופן פעיל, ולא להשאירו רק לדפי העיתונות ולהרצאות תיאורטיות באקדמיה.

תודות
תודה לתמר ברקאי על עזרתה בתהליך כתיבתו של מאמר זה.

ביבליוגרפיה
זומר, א. (1999). הטרדה מינית במקום העבודה. מיט"ל, המכון הישראלי לטיפול ומחקר בלחץ פסיכולוגי.
קמיר, א. (1998). הטרדה מינית -פגיעה בשיוויון או בכבוד האדם? אתר האינטרנט של ד"ר אורית קמיר.
Baker, D.D., Terpstra, D.E., and Larnts, K. (1990). The influence of individual characteristics and severity of harassing behavior on reaction to sexual harassment. Sex Roles, 22, 305-325.
Bremner, J.D., and Marmar, C.R. (Eds.) (1998). Trauma, memory, and dissociation. Washington, DC: American Psychiatric Press Inc.
Boyatzis, R.E., Cowen, S.S., Kolb, D.A., et al. (1995). Innovation in professional education: steps on a journey from teaching to learning. San Francisco: Jossey-Bass.
Davis, J. (1996) Better teaching, more learning: strategies for success in post-secondary settings. Washington, DC: American Council on Education.
DeSouza, E., and Fansler, A.G. (2003). Contrapower sexual harassment: a survey of students and faculty members. Sex Roles, 48(11), 529-542.
Kolbert, E. (1991). Sexual harassment at work is pervasive, survey suggests. New York Times, Oct 11, 1991,p.A1.
Mundell, B., and Pennarola, F. (1999). Shifting paradigms in management education: what happens when we take groups seriously? Journal of Management Education, 23(6), 663-683.
Newman, M.A., Jackson, R.A., and Baker, D.D. (2003). Sexual harassment in the federal workplace. Public Administration Review. 63(4), 472-483.
Risser, R. (1999). Sexual harassment training: truth and consequences. Training & Development, 53(8), 21-23.
Seligman, D. (1988). Harassment II. Fortune,.118(3), 251.
Thomann, D.A., and Wiener, R.C. (1987). Physical and psychological causality as determinants of culpability in sexual harassment cases. Sex Roles, 17, 573-591.
U.S. Merit Systems Protection Board (MSPB) (1995). Sexual harassment in the federal workplace: trends, progress, continuing challenges. Washington, DC:U.S. Government Printing Office.
Whetten, D.A., and Cameron, K.S. (1998). Developing management skills. New York: Addison-Wesley Educational Publishers Inc.