על המחזה "ביבר הזכוכית"

לחלום, לפנטז ולחיות – התבוננות פסיכואנליטית על המחזה "ביבר הזכוכית" מאת קרן קפלן

טנסי וויליאמס, מחזאי "ביבר הזכוכית", נולד במיסיסיפי ב-1911. כתיבתו הושפעה מתקופת ילדותו רוויית המשברים, הן במשפחתו הגרעינית, אך גם בסביבתו החברתית בדרום השמרני והגזעני של ארה"ב, שבה נטייתו המינית לגברים היתה לא-לגיטימית, בתקופתן של שתי מלחמות עולם ומשבר כלכלי עמוק והיסטורי שמתחולל בין שתיהן, המכונה לא במקרה "דפרסיה". דלות חומרית ונפשית תלווה את כל המחזה על גיבוריה, אשליות שבירות כזכוכית לחיי אושר או לפחות לחיים בכבוד, סיפור שנפתח לעוד סיפור בתוך הצגה של ביבר מרהיב, עשוי ממיניאטורות המהוות עולם ומלואו, הכלוא מתחת תקרת זכוכית של שלושת גיבורי המחזה המרכזיים.

טנסי וויליאמס משתמש בפרוטגוניסט שלו, טום, כדי להתמודד עם הקונפליקטים המכאיבים של חייו, להעז, לגעת ולדעת את חייו. המחזה "ביבר הזכוכית" הוא מחזה זיכרון.

בנאום הפתיחה של הצגה טום הוא טנסי – המחזאי, האומן, היוצר, ובו בעת הוא גם עד לזיכרון המתעתע: ״יש לי טריקים בכיסים, יש לי דברים בשרוולים. אני נותן לכם את האמת בדרך נעימה של אשליה״. באופן זה מזהיר אותנו וויליאמס כבר מתחילת המחזה שזיכרון הוא עסק מתעתע. טום ויגפילד הוא "הזוכר" במחזה וטנסי וויליאמס הוא "הזוכר" כסופר. וויליאמס בחר את להשתמש בשם טום, המזכיר את שמו שלו, בכדי להרחיב את הגבולות בין עובדות, מציאות ודמיון. וזוהי אכן הדרך היצירתית של הדמיון שנמצאת בלב ליבה של כתיבה אוטוביוגרפית.

אמנדה ויגפילד, נזכרת בהצלחות ובניצחונות החברתיים שלה ובכך רק מזכירה לנו עד כמה הזמן עבר וכמה תקוות וחלומות נופצו. לורה, אחוזה בזיכרונות שמחים של ילדות תמימה המיוצגים על ידי ביבר הזכוכית שלה, מה שמקשה עליה אף יותר את המעבר בין פנטוז, דמיון, חלימה ומציאות. הניגוד בין עבר והווה והידיעה שהעבר לעולם לא יחזור שוב, מוביל לחרדה גדולה יותר ולדיכאון. גדולה יותר ולדיכאון.

העיתוי בשנת 1945 בו כותב וויליאמס את המחזה בסוף מלחמת העולם השנייה בשילוב עם זיכרונות העבר, הם מעין זיכרון מודחק שעולה מן האוב, מעין וידוי אישי של המחזאי שמובאים על ידי טום המספר, אשר פותח את המחזה בבריאת עולם של מציאות-זמן ומקום, מזכיר אירועים מציאותיים שאירעו, המהפכה בספרד, האבטלה בשיקאגו, והערבוב הזה, בקולו האותנטי של המחזאי בתוך ביבר הזכוכית מארח אותנו הקהל, לעולם הזיכרון המתעתע והאשלייתי של גיבורי המחזה, ואולי גם זה של הקהל.

"כן, יש לי בכובע שפנים ויונים. קלים נסתרים בשרוול. אבל אני ההיפך מקוסם. קוסם יוצר אשליה, שנראית כמו האמת. אני נותן לכם אמת שמתחפשת להנאתכם – לאשליה. קודם כל אני מחזיר אחורה בזמן. אני בורא מחדש את התקופה הלא יפה, לפחות למעמד הביניים, אמריקה של שנות השלושים. המחזה הוא זיכרון…"

טום מציג בפנינו את הדמויות שיופיעו במחזה, אימו-אמנדה, אחותו-לורה, ומספר על אורח שיופיע בתמונות האחרונות. למעשה, הוא יהווה הדמות המציאותית ביותר במחזה – נציג של העולם האמיתי, עמוס בשאיפות וחלומות, אך שאינן בהכרח אשליות שבירות ומתנפצות. הוא זה שמייצג את החיים שעבורם כדאי לצפות ולחכות לחיים מלאים, בניגוד לאב ש"עזב והתאהב בקונספט של שיחות חוץ". תמונתו של זה תלויה בסלון ביתם של גיבורי המחזה לכל אורכו, כמעין נוכח-ניפקד. נטישתו של האב באופן מפתיע ובלתי צפוי היא הטראומה שעימה מנסה המשפחה להתמודד, אך זו נעשית על ידי ניתוק והפרחת אשליות בלתי ריאלית. הפינטוז נשאר כתופעה מבודדת בבועה אשר אינה תורמת לחלום ובוודאי לא להגשמת הכמיהות. מה שקורה – קורה מייד, אלא שאין הוא קורה כלל. לורה אחותו "הנכה קלות" של טום מאוהבת באופן נוסטלגי במשך שנים בחבר לכיתתה עימו מעולם לא החליפה מילה. ניסיונה לצאת לחיי מעש מקצועיים אינו אפשרי, שכן היא פוחדת ממפגש אמיתי עם החיים ומוצאת מפלטים נפשיים במקומות מוגנים אך בודדים מקשר אנושי, בחממות, בגן חיות, לבד עם עצמה.

ועל לורה כתב וויליאמס כך: ״הם עמדו כולם, הדברים העדינים הקטנים (אני חושב שכללו גם את הזיכרונות השמחים) שהחיו את חיינו ועשו אותם נסבלים ורגישים״. הסמטה מאחורי הבית בסנט לואיס, היכן שחתולים נקרעו לגזרים על ידי כלבים היו דבר אחד – הוילונות הלבנים של אחותי וביבר הזכוכית שלה, היו דבר אחר. לעיתים וביניהם, היה העולם שם בו חיינו אנו״ (טנסי וויליאמס, זיכרונות). נראה שלורה, יותר משאר דמויות המחזה, מייצגת את השבירות הגדולה והחרדה העצומה שיש בפוטנציאל המפגש עם מימוש החיים וניפוץ האשליות ההכרחי כדי להתחיל לדמיין ולחיות. טום אחיה בורח תדירות גם הוא לחממת הקולנוע או האלכוהול כדרך מפלט בה הוא מעביר ויעביר את חייו כנווד, כצופה פסיבי, אשר נכנע ומציית למציאות. בכך נחרץ גורלו לא לממש את משאלתו לכתיבת שירה. הוא יישאר לכוד בפינטוז מתמשך, עקר ולא יצירתי.

שם המחזה-ביבר הזכוכית הינו על התמה המרכזית שבה ינסה טנסי וילאמס לעסוק במחזה. המילה ביבר העברית מופיעה לראשונה בלשון חז"ל שמשמעה "מתחם או שמורה, בה מגדלים דגים, עופות וחיות ציד. גן חיות שבו מוחזקות חיות בר בתנאי שבי לראווה". חיות הזכוכית הסטטיות, שעליהן שומרת לורה, שאל שמירתה חסרת התוחלת מצטרפים כל בני הבית (עד הגעתו של "האורח"), היא גם השמירה על הנתק והנכות הרגשית.

שמו המקורי של המחזה ביבר הזכוכית באנגלית "The Glass Menagerie" בעל משמעות נוספת לזו העברית. ה- Menagerieקשור לאריסטוקרטיה האירופית ומייצג יוקרה אך גם סקרנות ועוצמה. הוא כלל אוסף של חיות אקזוטיות נדירות להשגה ולשימור. כזה יהיה גם חד הקרן המיוחד של לורה. שורש המילה Menagerie מצרפתית – Menage הוא ההיפך מהיוקרה הנוצצת, דווקא לעבודות הבית, לדאגה לבית במובן הראשוני והבסיסי. שתי משמעויות אלה מצויות במחזה כייעוד למשפחת וינגפילד, אך בשתיהן גם פוטנציאל לאכזבה ומפח-נפש.

האורח, המחזר – אוקונור, שמפגיש בין המציאות לחלומות בהקיץ, מעורר את התקווה האופטימית שהנה מגיעה לה התפנית המיוחלת וימצא מזור לחיי הבדידות והניתוק. זהו מפגש עם המציאות, עם החופש לחפש, להיות, לממש, עם החשש ליפול אך היכולת להתאושש ולהמשיך שוב מחדש. כפי שאוקונור אומר לה: "כשמכירים בני אדם, מגלים שהם לא מפלצות. את זה את חייבת לזכור. לכולם יש בעיות, לא רק לך… אומרים שאני יודע לנתח בני אדם יותר טוב מפסיכולוג מיקצועי…".

אולי מותו הבודד של ויליאמס במלון בניו-יורק בגיל 72 מספר בדיעבד עד כמה עמוק היה הדיכאון וחוסר האונים בחייו ובחיי גיבוריו, שדרכם ניסה להביא את סיפור חייו האישי, וכמיהתו לניפוץ בועת או תקרת הזכוכית של זיכרון הטראומה ואשליות התקומה ממנה, שלו, ואולי של רבים נוספים מבני דורו.

ביבר הזכוכית הוא מחזה-זיכרון, וככזה הוא אינו מותיר את הצופה מתבונן רק לחיי דמויות המחזה, אלא בוחן גם את זיכרונות חייו. מרסל פרוסט בספרו "בעקבות הזמן האבוד" כותב: "אבל, כאשר מעבר רחוק דבר לא משתמר, במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים אבל יותר עזים, יותר על-חומריים, יותר עקשנים, יותר נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תילי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון".

כפי שטום שאינו מוצא גם בסוף ההצגה מנוחה ושחרור מרגשות האשם שלו, הוא מבקש מאיתנו, הקהל שלו, הזדהות, הבנה וסליחה – אמפטיה וקבלה של כל מה שהוא היה, וכל מה שהוא לא יכול היה להיות.

המחזה ביבר הזכוכית מאת טנסי וויליאמס – הועלה בתיאטרון בית לסין